בקשר לשבת חזון, ידועה התורה של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, שהובאה על ידי הרה"ק ר' הלל מפאריטש, ש"חזון" הוא על שם ה"מחזה" שמראים לכל יהודי, כי בשבת זו מראים לכל יהודי מלמעלה את בית המקדש השלישי.

ורבי לוי יצחק מוסיף על כך משל: מלך גדול תפר לבנו בגד יקר ונחמד ונתנו לו. אבל הבן לא ידע להעריך את המתנה הנפלאה שקיבל, שיחק והשתובב עד שהבגד נקרע לכמה קרעים. האב, שראה בצרת בנו, עשה לו שוב בגד שני ונתנו לו. אלא שגם הפעם לא נזהר הבן לשמור על הבגד ושוב הוא נקרע. בפעם השלישית תפר אמנם האב את הבגד לבנו, אך הפעם הוא לא נותן לו את הבגד עד שיהי' בטוח שחזר למוטב לגמרי. רק "לפרקים רחוקים ידועים" הוא מוציא את הבגד ומראה אותו לבנו, באומרו לו תוך כדי כך כי כאשר יתנהג בדרך הישר אזי יינתן לו הבגד ללובשו. זאת כדי לעורר אצל הבן את התשוקה והצמאון לקבל את הבגד. וכתוצאה מזה, כדי שיהי' ראוי לקבל את הבגד, יתחיל הבן ללכת בדרך הישר, ויתרגל בזה, עד שהדבר "נעשה אצלו כבר טבע" ושוב אין חשש כי יקרע את הבגד. ואז אכן יתנוהו לו ללובשו תמיד.

וכך בנמשל: את ה"בגד" – בית המקדש – הראשון והשני לא השכלנו לשמור והם נחרבו. ואילו בית המקדש השלישי כבר נעשה, הוא עומד בנוי ומשוכלל למעלה בכל פרטיו. אלא שאנו נקבלו רק כאשר נחזור לדרך הישר וזה יהי' אצלנו "כמו טבע". ולשם כך מראים לנו בשבת חזון את בית המקדש השלישי, כדי לעורר בנו תשוקה וצמאון והנהגה ראוי' לקבל אותו, ובאופן שזה יהי' אצלנו "כמו טבע", ואזי הוא ייגלה ויבוא משמיים לעינינו ולעיני כל תיכף ומיד ממש.

ממשל זה מובן, אומר הרבי שליט"א מלך המשיח (לקוטי שיחות ח"ט ע' 24 ואילך), שאין הכוונה שמראים זאת בעיקר לצדיקים ולחסידים גדולים – שהרי כל הכוונה בכך שמראים זאת היא כדי שהבן יחזור לדרך הישר. נמצא שיש להראות זאת תחילה ולכל לראש למי שזקוק יותר שיחזירוהו לדרך הישר, והיינו קודם כל לאלו שאינם הולכים עד עתה בדרך הישר.

ולמרות שרוב האנשים, ובפרט מאלו שלא הלכו עד עתה בדרך הישר, אינם רואים בגלוי את המחזה של שבת חזון, את בית המקדש השלישי, ולא מרגישים זאת, וישנם אפילו כאלו שלא שמעו על כך מעולם – אבל חלק הנשמה שלמעלה, שאינו מלובש בגוף, רואה זאת, ומתעורר בתשוקה וגעגועים ורצון לכך. והדבר משפיע גם על החלק התחתון של הנשמה, החלק המלובש בגוף, שיתחיל גם הוא לשם כך ללכת בדרך הישר, עד שזה יהי' אצלו "כמו טבע", ואז אכן יתגלה ויבוא בית המקדש השלישי לעיני כל.

ומה שלא רואים ולא מרגישים זאת, הרי, כפתגמו המפורסם של הרבי הריי"צ (שהובא ונתבאר בכמה אופנים ע"י הרבי מלך המשיח שליט"א): "צי וייל דער פערד איז א פערד, איז דער מלאך קיין מלאך ניט" (וכי משום שה"סוס" הוא "סוס", לכן ה"מלאך" אינו "מלאך")?!

והיינו, כשנוסעת עגלה למרחקים, והעגלון מצליף בסוסים ודוחק בהם לרוץ מהר כדי להגיע ליעד המבוקש, מתחילים לפעמים הסוסים לחשוב (מחשבת הסוס) ולשאול: לשם מה צריך לרוץ ולמהר כל כך להגיע למקום אחר. מה לא טוב במקום בו אנו נמצאים עתה?

וכאשר מגיעים סוף סוף אל היעד, מכניסים את הסוסים לאורווה, ונותנים לפניהם לאכול שבולת שועל, עלי' הם מתנפלים ברעבתנות של סוסים – אומרים הסוסים לעצמם: עתה אנו כבר "מבינים" לשם מה רצנו ועמלנו והתייגענו כל כך. הכל הי' בכדי להגיע לכאן ולאכול מן השבולת שועל, האוכל של הסוסים…

העגלון, שבכל זאת אינו סוס אלא בן אדם, מבין שמטרת הנסיעה אינה ה"שבולת שועל", מאכל הסוסים. אבל גם ה"השגות" שלו הם רק ברמה שלו: הוא "מבין" שמטרת הנסיעה היא הכסף שהוא מקבל תמורתה.

ובתוך העגלה יושבים להם חכמים, ומדברים ועוסקים בעניינים העומדים ברומו של עולם, דברי חכמה והגות (הנכללים בכינוי "מלאכים", שהם "שכלים נבדלים מן הגשם"). שהמטרה האמיתית של הנסיעה היא כדי לעמוד עליהם כראוי ולהביאם לידי פועל וכדומה.

ועל כך אומר הרבי הריי"צ: "צי וייל דער פערד איז א פערד, איז דער מלאך קיין מלאך ניט" – וכי משום שה"סוס" הוא "סוס", וכל ההשגות שלו הם בדברים "סוסיים" בלבד, כמו שבולת שועל, וכי בגלל זה זוהי אכן מטרת הנסיעה האמיתית?! וכי לכן ה"מלאך" אכן אינו "מלאך"?!

[הרבי שליט"א מבאר גם את דיוק הפרטים במשל. שה"סוס" זו הנפש הבהמית, שכל עניינה והשגותי' הן רק בגשמיות וחומריות. ה"עגלון" זו הנפש השכלית, המנהיגה את ה"סוסים" והיא למעלה מהם. אבל גם היא אין לה מושג ב"מלאכים", בדברים נעלים השייכים רק לנפש האלוקית וכו'. אבל לענייננו נוגע בעיקר הפשט הפשוט של הפתגם]:

העובדה שאנו "סוסים", ואין אנו רואים ואין אנו מרגישים וכו', אין עובדה זו משנה כלל את המציאות האמיתית. את המציאות האמיתית אומרת וקובעת אך ורק התורה, שהיא תורת אמת ותורת חיים, הוראה בחיים.

הדברים אמורים הן לגבי "מטרת הנסיעה" בכלל, המטרה האמיתית לשם מה אנו נמצאים בעולם בכלל. שגם אם ה"סוסים" לא מבינים זאת, הרי ברור שמטרת ה"נסיעה" היא לא כדי לאכול ולשתות ולבלות, אלא לתכלית אלוקית אמיתית ונצחית.

והדברים אמורים גם לגבי הפרטים. כגון בעניין זה, כאשר התורה אומרת לנו שביום זה רואה הנשמה את בית המקדש, הרי זוהי העובדה בפשטות, גם אם אין אנו רואים ולא מרגישים, ואפילו אילו לא היינו שומעים על כך כלל.

ולכן, הדברים היו נכונים ואמיתיים גם לפני שהתפרסם פתגמו זה של הרב מבארדיטשוב. אלא שבדורות האחרונים, כאשר נמצאים בגלות קשה יותר וזקוקים לכוחות נעלים יותר, וביחד עם זה כבר קרובים יותר, ועד שמתחילים אפילו לטעום ממאכלי הגאולה האמיתית והשלימה, התגלה גם עניין זה, תחילה ליחידי סגולה, ואחר כך בפרסום ובביאור יותר. וככל שמתבוננים יותר בזה, כך חודר הדבר יותר בפנימיותו של כל אחד ואחת מאתנו, ונותן יותר כוחות להתרגל ללכת בדרך הישר. עד שזה יהי' אצלנו "כמו טבע", ונקבל כבר בגלוי ולעיני כל בשר את בית המקדש השלישי, יחד עם המלך המשיח, שיוציא את כולנו מכל הגלות, ויכניס אותנו לתוך הגאולה האמיתית והשלימה. וכמובן ופשוט, בכלל "דרך הישר" הוא מילוי הוראותיו של הרבי שליט"א מלך המשיח, ובמיוחד בימים אלו. ולכן נזכיר שוב אודות ההוראה בשנת תנש"א להמשיך ולערוך "סיומי מסכת" בכל יום ובכל מקום עד חמשה עשר באב, ואז לערוך התוועדות ברוב עם ובשמחה גדולה.

וכך בקשר לכל ההוראות ולכל מה שקובע של הרבי שליט"א. כגון לפרסם את דברי ההבטחה והעידוד של הרבי שליט"א מלך המשיח לעם ישראל: "לחזק ולעודד את בני ישראל על-ידי ההכרזה שהקב"ה אומר בכל יום, באופן דחדש ממש, "פקד פקדתי אתכם". משיח צדקנו "עומד אחר כתלנו", ו"הנה זה בא". ויש להתכונן לקבל את פניו על-ידי ההוספה בקיום התורה והמצוות". "בניי, אל תתייראו! כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם. הגיע זמן גאולתכם!". הרבי אומר שכל העניינים הבלתי רצויים שהיו צריכים לקרות לפני הגאולה, כבר עברנו אותם בהידור, ובפרט אחרי מה שקרה בשואה. וכעת צריכים להיות רק דברים טובים ומשמחים בטוב הנראה והנגלה. ויותר מזה, הרבי אומר שהקב"ה עושה מלחמות בין העמים כדי לפרסם את נבואתו של הנביא. כדי שיהי' "ולך אתן פתחון פה בתוכם" גם אצל אותם מתי מעט שעדיין לא שמעו ולא קלטו שיש נביא בישראל. ולכן חובתנו וזכותנו לפרסם זאת. קודם כל מפני שצריך להיות איכפת לנו מיהודים הזקוקים לעידוד, כפי שמלמד אותנו תמיד הרבי מלך המשיח שליט"א. והרי אף משום אנושיות גרידא, ומי מדבר על אהבת ישראל ואכפתיות אמיתית מכל יהודי, מוטלת החובה והאחריות והזכות על כל מי שרואה מישהו פוחד וחושש, לעשות כל מה שבידו להרגיעו ולעודדו. ובפרט שדברים אלו אינם רק כדי להרגיע ולעודד, אלא הם דברים אמיתיים ונכונים. ומי שאומר אותם הוא מי שהוא ורק הוא יודע באמת לאמיתו מה מתרחש כאן ומה צריך לעשות בכל מצב, ובמצב זה במיוחד, ודבריו חיים וקיימים ואמיתיים ונצחיים לעד ולעולמי עולמים בהחלט גמור בכל מאת האחוזים. אם כן, כל מי שיודע את זאת, מוטלת עליו מלוא החובה והזכות והאחריות לעשות זאת, ובוודאי שעלינו לפרסמם בהבלטה בכל מקום אפשרי. וגם על כך יש להמליץ את הרבי הריי"צ: "צי וייל דער פערד איז א פערד, איז דער מלאך קיין מלאך ניט" – וכי משום שה"סוס" הוא "סוס", וכל ההשגות שלו הם בדברים "סוסיים" בלבד, כמו שבולת שועל, וכי בגלל זה ה"מלאך" הוא אינו "מלאך"?! הדברים האמיתיים והמוחלטים של הרבי שליט"א מלך המשיח הם תמיד נכונים ואמיתיים ואקטואליים, גם אם ה"סוס" אינו מבין איך זה בדיוק. וה"הבנה" שלנו אינה משנה בזה מאומה, בין אם נבין ובין אם לא נבין כלל.

ובכל זאת, ניסינו משהו להסביר בדרך אפשר. והענין הוא אכן "א געשמאקער ענין", ענין נפלא ביותר במעלתו של דורנו זה ובפרט של זמננו זה. לאלו שטענו: הרי היו גם בארץ הקודש, ובמקום המקדש עצמו, עניינים של גלות וחורבן – שהדברים אמורים בעיקר בדורנו זה ובזמננו זה, שבהם הרבי שליט"א מלך המשיח לא נותן שהדברים יישארו רק ברוחניות, אלא הוא הולך ומוריד אותם יותר ויותר לתוך גשמיות העולם. כיוון שתפקידו של דורנו, הדור האחרון לגלות שהוא הראשון לגאולה, "להוריד את השכינה למטה בארץ" (ד"ה באתי לגני תשי"א). ובפרט בשנים האחרונות בהם חוזר הרבי שליט"א ומדגיש שוב ושוב כי העולם כבר מוכן לגאולה, כיוון שכבר סיימו אף "לצחצח את הכפתורים" וכבר סיימו גם את ה"עמדו הכן כולכם", ועומדים מוכנים לגאולה. ולכן אין לחשוש שמא העולם לא יקבל את ענייני הגאולה כי "די וועלט איז צוגעגרייט, פארטיק" (ג' תמוז תנש"א) והעולם עצמו תובע שיהודי יהי' כבר במצב של גאולה (ש"פ ויגש תשנ"ב). הרבי מצביע כל הזמן על שינויים שקורים בעולם הזה הגשמי שנעשה יותר ויותר "כלי" לכל ענייני הקדושה. החל מהמצב הכללי בכל העולם, מצב שלא הי' אף פעם, שיהודי יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות בכל מקום בעולם, ואף לפרסם על כך במקומות המרכזיים ביותר, וגם על שבע מצוות בני נח. ואף אחד לא מפריע לו בכך בשום מקום בעולם, ואדרבה, מסייעים לו. וזה מתחיל בארה"ב, מקומו של משיח שבדור. ובשנים האחרונות זה גם ברוסי' וסביבותי', וכן הם מאפשרים לצאת משם ולבוא לאה"ק וכדומה, אחרי ריבוי שנים שנהגו אחרת לגמרי. ומדוע זה – זו פעולתו של משיח שבדורנו, ובשנים האחרונות (מאז שהוא מכריז "הגיע זמן גאולתכם") זה התפשט בכל העולם. ועד שרואים מגמה היום במדינות העולם, שהם חותרות לשלום ואחדות ושיתוף פעולה מתוך אמונה בבורא העולם ומנהיגו, בניגוד להנהגתם אלפי שנים. שזוהי פעולתו של המשיח שבדור, פסק דין "מסיני" שחדר בגדרי העולם (משפטים תשנ"ב). וגם בין הגויים עצמם, כשקורה אסון במקום נידח בעולם, הרי אפילו הגויים (וגם זה מתחיל בארה"ב, מקומו של נשיא דורנו משיח צדקנו) שולחים עזרה וסיוע בבגדים ומזון ותרופות ע"י מטוסים וחיילים שלהם, כדי לעזור לגויים מעבר לים שאינם מכירים אותם ובפשטות לא תהי' להם שום תועלת מכך (ש"פ אחו"ק תנש"א). ועד שאפילו בגשמיות ממש, היום קל יותר לעבוד את ה' כי בפרנסה גשמית עובדים הרבה פחות ומרוויחים הרבה יותר (ג' תמוז תנש"א). ורואים כבר כי משיח נלחם מלחמות ה' ומנצח בכמה וכמה עניינים (חיי שרה תשנ"ב). שכל זה מוכיח כי פעולותיו של נשיא דורנו משיח צדקנו חודרות ומחדירות את כל ענייני התורה יותר ויותר בתוך מציאותו של העולם הזה הגשמי. ולכן גם נכנס וחדר יותר ויותר בעולם כי הוראות התורה הם עזרה גם בגשמיות: שצריך לבדוק את המזוזות להניח תפילין ולקבל החלטות טובות כדי להביא את השמירה וההגנה והניצחון במלחמה – שפעם זה לא הי' פשוט אפילו אצל שומרי תורה ומצוות בהידור, והרבי הכניס זאת לכל העולם. ולכן גם העובדה שזוהי "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלוקיך בה", ו"זהו המקום הבטוח ביותר כי זהו המקום של בית המקדש" – הן בתוקף גם ודווקא בעולם הזה הגשמי.

ובכל אופן, כאמור, בין אם ה"סוס" יבין ובין אם לא, הרי "המלאך הוא מלאך", והרבי שליט"א מורה לנו לפרסם זאת תוך הדגשה שלא יכול לחול בזה שינוי, כיוון שזו הבטחת התורה.

ובחזרה לשבת חזון: כיצד ייתכן, שואל הרבי שליט"א (בלקוטי שיחות שם), שגילוי זה, שבא כל כולו מלמעלה, ללא "אתערותא דלתתא" כלל, יפעל על האדם שההליכה בדרך הישר תהי' אצלו "כמו טבע" – והרי יודעים אנו כמה מדגישה תורת החסידות את הצורך וההכרח שהאדם יעמול ויתייגע "בכח עצמו". שאם לא כן, כאשר הדבר בא רק מלמעלה, "מבחוץ", ולא מהאדם עצמו, אזי אין לדבר קיום?

והרבי מסביר: ישנם שלושה אופנים, בכללות, בגילויים מלמעלה, כנגד שלושת בתי המקדש, וכתוצאה מזה גם באופן הפעולה על האדם.

בית ראשון הי' שיא הגילוי מלמעלה. הוא נבנה על ידי שלמה המלך כאשר הי' בשיא מלכותו ותפארתו, וגם מצבו של עם ישראל הי' בשיא גדלותו, "קיימא סיהרא באשלימותא", הן בגשמיות והן ברוחניות. כל העולם נכנע לפניו, באו מקצות הארץ לשמוע את חכמתו ולהתבטל לפניו, "וישב שלמה על כסא ה' " וכו', תכלית השלימות.

אבל זה עצמו הי' גם החסרון. מכיוון שהי' זה רק גילוי נפלא מלמעלה, הרי רק בזמן שה"מטה" נמצא במצב נעלה, כשהוא "כלי" לאותו גילוי, אזי נמצאים בשיא. אבל ברגע שה"מטה" מתחיל לרדת ולחטוא, ושוב אין הוא "כלי" לכל הגילויים האלוקיים הנפלאים, אזי מסתלקים הגילויים למעלה, ולמטה נותר חורבן וגלות.

בבית שני הי' המצב הפוך. מצבו של עם ישראל הי' נמוך ושפל מאד, הן בגשמיות והן ברוחניות. הם היו נתונים לחלוטין תחת שלטון זר, וכל העלי' ובניין הבית לא הי' אלא ברשות מלך פרס. גם המצב הרוחני של העם הי' אז בשפל. היו סיפורים שלמים של נישואי תערובת עם גוים, שבקושי גדול התגברו עליהם. הנבואה נסתלקה. חסרו הארון והלוחות ורוח הקודש וכו'.

ובכל זאת, "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". דווקא משום שההתחלה הייתה "מלמטה", מהמצב השפל והנחות ביותר, לכן הייתה כאן הקדושה בעולם מצד עצמו, ולא רק מפני הגילוי מלמעלה. וכאשר הדבר בא מלמטה, בכח עצמו, אזי הוא נקלט בפנימיות יותר ויש לו קיום יותר.

אבל גם בית שני נחרב. כי למרות המעלות שיש בדבר שבא מלמטה, הרי ה"מטה" הוא מוגבל, וכל מה שהוא מגיע אליו הוא רק בהגבלה, ואינו יכול להיות נצחי.

כלומר, הגילוי מלמעלה אמנם אינו מוגבל, אבל הוא עלול להישאר רק "מלמעלה" ואז יהי' למטה גלות וחורבן. מאידך, הגילוי שבא על ידי עבודת התחתון הוא אמנם נקלט בפנימיות יותר, אבל מכיוון שהוא בא רק בכוחו של התחתון, הרי התחתון הוא מוגבל ומצומצם, ולכן גם הגילוי הוא בהגבלה, ובסופו של דבר הוא נגמר.

אבל כל זה הוא רק מצד ה"גילויים". אם הגילוי הבלתי מוגבל מלמעלה, עם החסרון שאינו נקלט היטב בתחתון. או הגילוי המוגבל, שאמנם הוא נקלט היטב, אבל הוא מוגבל והוא נגמר באיזה שהוא מקום. כי כל גילוי, גם הנעלה ביותר, יש לו איזה שהוא "ציור" וגדר.

ואילו הבית השלישי, עליו נאמר "בונה ירושלים ה' – איהו ולא אחרא" (הוא ולא אחר), הוא "בניינא דקודשא בריך הוא", הבניין שבא מהקב"ה עצמו, שלמעלה מכל הגילויים. "שלילת הגבול ושלילת הבלי גבול, שלילת החיוב ושלילת השלילה". הוא יתברך למעלה מהבלי גבול בדיוק כשם שהוא למעלה מן הגבול, ומצדו יתברך נעשה הגבול של המטה עם הבלי גבול של המעלה עניין אחד ויחיד.

לכן יכול ה"מחזה" של שבת חזון, של בית המקדש השלישי, לפעול על כל אחד שיתרגל ללכת בדרך הישר עד שהדבר יהי' אצלו "כמו טבע", למרות שהגילוי בא מלמעלה – כי הגילוי כאן הוא גילוי עצמותו יתברך, ולגבי עצמותו יתברך, שהוא ה"עצם" של הכל, נעשית הנצחיות של המקדש לא רק מצד המעלה, אלא גם מצד העולם עצמו. וזוהי אכן נצחיות מוחלטת שלא תיתכן בה שום שבירה וגלות.

לכן נאמר על זמן הגאולה "ה' ימלוך לעולם ועד" – תהי' מציאות של זמן, שכל עניינו הוא "שינויים", אלא שהזמן עצמו יהי' נצחי, לעולם ועד. שכן הנצחיות תהי' לא רק מצד המעלה, אלא, בגלל גילוי העצמות, גם במטה מצד עצמו.

לכן התגלה עניין זה על ידי הרב מבארדיטשוב, שיש לו שייכות מיוחד לרבנו הזקן ולחסידות חב"ד, ולאחר מכן ע"י ר' הלל מפאריטש, שהוא מגדולי חסידי חב"ד – משום שכל עניינה של חסידות חב"ד הוא לגלות את אחדות ה' גם בעולם מצד עצמו, שיבין זאת גם בשכלו, התחתון מצד עצמו.

ונצחיות זו מתגלה בעולם בשלימות על ידי המלך המשיח. שהוא עצמו נצחי לעולם ועד לא רק מצד הנשמה הרוחניות והמעלה, אלא גם מצד הגוף הגשמיות והמטה עצמו. שלכן, אף שמצד עצמו הוא למעלה מעלה, "ירום ונישא וגבה מאד", הרי הוא יורד למקום המטה מטה השפל מאד, ועד שאומרים עליו (ישעי' נג) "נבזה וחדל אישים", "את חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם, ואנחנו חשבנוהו מנוגע מוכה אלוקים ומעונה", ועד "ואמרנו כי נגזר מארץ חיים". אבל כל זה הוא רק כדי לפעול ב"מטה" שהעניינים יחדרו בו גם מצד עצמו. ואילו לאמיתו של דבר, כהמשך הכתוב "יראה זרע, יאריך ימים (שליט"א) וחפץ ה' בידו יצליח". לפעול את הנצחיות האלוקית שמצד עצמותו יתברך גם בכל העולם כולו, בתחתון מצד עצמו, שיהי' "ה' ימלוך לעולם ועד" – על ידי "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".