פעם ישב הבעל שם טוב עם כל תלמידיו, 'החבריא קדישא' (החבורה הקדושה) שלו, בסעודת ראש חודש, והיה במצב רוח רציני במיוחד, לא ניכרו עליו השמחה וההתלהבות שאפפו אותו תמיד. תלמידיו ניסו בדרכים שונות לשמח את מורם ורבם אך ללא הועיל. פתאום נכנס לבית המדרש יהודי פשוט, כפרי בשם רבי דויד. כשראה אותו הבעל שם טוב שמח מאד, הושיב אותו לידו, כיבדו וקרבו באופן אישי ויוצא מהכלל.

הרהרו התלמידים בלבם: הייתכן? הם לא יכלו לעורר שמחה אצל רבם, והאיש הפשוט הזה הצליח לעשות זאת?! הרגיש הבעל שם טוב בתמיהתם ושלח את רבי דויד למלא איזו שליחות. לאחר שיצא סיפר לתלמידים את פשר הקירוב המיוחד.

במשך כל השנה אסף רבי דויד זה פרוטה לפרוטה.

על כל פרוטה התייגע בעבודה קשה ביגיע כפיו ובזיעת אפיו. כשאסף סכום גדול, נסע לעיר וקנה אתרוג מהודר ביותר לימי חג הסוכות הקרבים. בדרכו לביתו היו לו מכשולים רבים. הוא טיפס על הרים וגבעות, חצה נחלים, עבר בדרכים לא דרכים, ובמאמץ רב הגיע עם האתרוג השלם לביתו.

כשבא לביתו עם האתרוג היה רבי דויד שמח מאד, ממש מאושר. הוא הניח את האתרוג במקום מיוחד ומדי פעם הביט בו שוב ושוב, מחכה ליום בו יוכל לקיים את המצווה. כיוון שהיה עני מרוד ואשתו עצובה ומרת נפש ממצבם הכלכלי, לא יכלה לסבול שלבעלה לא אכפת מהדוחק ומהמצב של המשפחה, ואת כל כספו הוציא על האתרוג, ובזה הוא שמח. מתוך כאב ושברון לב לקחה האישה את האתרוג ושברה את פטמתו.

כשראה רבי דויד מה עוללה לו אשתו. לא כעס, ואמר: "היא צודקת, מן הסתם איני ראוי לכך. באמת, איך יכול להיות שלאדם כל כך פשוט יהיה אתרוג מהודר".

כיוון שלא נשאר זמן רב כל כך עד החג לא הייתה לו ברירה אלא להשתתף באתרוג עם בני הכפרים הסמוכים, כמנהג הזמן ההוא שכל אחד נותן כמה פרוטות ובכסף שמצטבר קונים אתרוג, ובחג כולם מברכים עליו. לקח רבי דויד אחד מכלי הבית, הלך לגוי ומשכן את הכלי, ועם הכסף שקיבל השתתף באתרוג.

וסיים הבעל שם טוב: "מזמן העקידה לא היה ניסיון כזה במידה טובה".