זוג יהודי תמים מהעיירה לא יכלו להשלים ביניהם. הגיעו הדברים כמעט לידי גירושין. באו השניים לרבי ישראל, המגיד מקוזניץ'. שאלם המגיד על מה ולמה הם רבים. אמר האיש את טעמו, והוא, שגדולה אהבתו לפשטידה של שבת (קוגל) מכל המאכלים. כאשר הוא בא בשבת קודש בבוקר מבית הכנסת לסעודת שבת, מיד חשקה נפשו בפשטידה. אך אשתו מגישה לו תחילה דגים, בשר וכל מיני מטעמים ושוב אינו מרגיש בטעמה הטוב של הפשטידה. אשתו לא מסכימה לשנות ממנהגה, כי כך קיבלה מבית אביה שקודם אוכלים דגים, מרק, בשר וכו', ורק אחריהם מגיע תורו של הקוגל. הוסיפה האישה ואמרה: "מנהג ישראל, תורה הוא" והיא לא תעבור, חס ושלום, על התורה אפילו אם עתיד בעלה לגרשה.

התעמק ה'מגיד' בשאלה ה"סבוכה", הוריד מהמדף כמה ספרים גדולים וישנים ועיין בהם בעמקות, והזוג מייחל למוצא פיו, ממתין ביראת כבוד לפסק הדין.

"מהיום והלאה" – פסק המגיד לאישה – "עלייך לעשות קוגל נוסף לשבת, אחד יאכלו לפני הסעודה ואחד בסופה". נחה דעתם של בני הזוג, עשו שלום ביניהם ומהיום ההוא והלאה חיו חיי אושר ושלווה.

זכר לדבר, נהגו (עד היום) בבית קוזניץ' ובכמה קהילות לעשות קוגל נוסף לשבת שנקרא 'שלום־בית קוגל'.