חשיבות הפרסום בעולם השיווק

לא פרסמת, לא עשית! היא סיסמא ידועה בעולם השיווק והפרסום. התהודה שיש לתת לכל פעולה היא למעשה המימוש שלה במרחב הציבורי. יכול להיות מוצר מדהים ומהפכני שהומצא כרגע, אך אם אין לו פרסום, שיווק נכון, לא שמעו עליו מספיק הוא חסר תועלת וערך. הגיוני.

היום בעולם הרשתות החברתיות, והטכנולוגיה המהירה שמחברת את כל הכלים מילת המפתח היא: ויראליות.

ככל שפרסום מקבל יותר לייקים, שיתופים, ריטוויטים, צפיות וכל פעולה אנושית (?) אחרת המסמלת היזון חוזר, כך הפרסום נחשב מוצלח יותר, אפקטיבי יותר, כזה שיניב תוצאות נאות ויגשים את ההבטחה שיצר הרעיון הראשוני.

קול גדול ולא יסף

פרשת השבוע מתארת סיטואציה מעניינת, והפוכה. משה רבנו מעביר את קורות עם ישראל במדבר משך 40 שנה, ערב הכניסה לארץ, כאשר במודעות ברורה יודעים כולם, כי משה רבנו לא ייכנס וכי יהושוע תלמידו הנאמן, הוא זה שיחליף אותו. כאשר משה מתאר את מעמד הר סיני ואת מתן תורה הוא משתמש במילים:

"קול גדול ולא יסף" והמדרש בשמות רבה מפרש זאת כקול שלא הייתה לו בת קול. כלומר, לא היה לו שום הד. כאן, ניתן לשאול שתי שאלות (או יותר):

ראשית, כיצד יתכן שלקול אין הד? הלא כלל מכללי הטבע הוא, שכאשר מושמע קול, ולו הקטן ביותר, גלי הקול פוגעים בעצם שמסביבם וחוזרים כתהודה. כלומר, היה פה שינוי של דרכי הטבע!

שנית, אם כבר הקדוש ברוך הוא משנה את דרכי הטבע, כלומר עושה נס, מדוע אין לזה תהודה? הלא הקול הגדול היה צריך להדהד מקצה העולם ועד קצהו, ואז היו מבינים כולם כי מדובר במעמד גדול ואדיר, גם אלו שנמצאים כרגע בסוף העולם: איסלנד, אנטרקטיקה או מדבר סהרה.

נצטרך אם כן לומר, שמדובר היה בנס, ושהנס הוא יותר גדול ממה שיש לטבע להציע.

כיצד?

אומרת תורת החסידות שהסיבה שהקול  לא היה לו הד, היא כי למעשה, גלי הקול לא פגעו בעצמים הסובבים אותם וחזרו כהד, אלא נספגו בהם בשלימות.

כלומר, הדיבור האלוקי שנשמע על הר סיני נאמר, וחדר בכל עצם, בכל פינה, בכל אדם ובכל חלקיק פיזי על פני כדור הארץ והפך לחלק ממנו. זו היתה עוצמתו של הקול הגדול אשר לא היה לו הד.

מה זה אומר לגבינו?

בעולם שבו ויראליות היא תעודת כבוד, עוקבים, חברים וחשיפות הם מדד להצלחתו של אדם, חברות ענק מסחריות חוגגות את מספר הלייקים שלהם, וככל שה CPV גבוה יותר ההצלחה רבה יותר. אולם בפרשתנו אנחנו לומדים שיעור הפוך ממש. כאשר מדובר בפעולות מסחריות גרידא, אולי התאוריות שלעיל נכונות, אולם כאשר עוסקים בעבודת השם, זה בדיוק להיפך.

לעבודת השם, ללימוד תורה, לשמירת תורה ומצוות יש אנרגיה אחרת, שיכולה להיספג בעולם ובמציאות סביבנו מבלי עשיית מהומה גדולה. "לא בָרוּחַ השם, לא בָרַעַשׁ השם, לא בָאֵשׁ השם", כי אם בקול דממה דקה.

כמובן, יש עניין רב לפרסם עניינים של רוחניות, תורה ומצוות. ובלשון החסידות "הפצת המעיינות חוצה" אך, אין לנו כלל להתחשב בפידבק, בהד, בהיזון החוזר שהדבר ייתן. אין לנו עניין להיות ויראליים ומשופעי לייקים. דיינו כי הקול ייספג, בכל מי שהוא צריך להיספג ויחולל שם פעולה שקטה אך משמעותית.

זה בדיוק העניין שהופך את התהודה מכלי ריק ורעשני, לכלי מלא תוכן ועשייה.

עלינו לומר את הדברים בקול גדול והם כבר ייספגו במקומות הנכונים ויפעלו את פעולתם.

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1092)