כי האדם עץ השדה

שמתם לב כמה דיאטות ושיטות תזונתיות התפתחו בדור האחרון? משהו מטורף. טבעונות צמחונות פליאו ניקוי רעלים אטקינס רואו פוד סלואו פוד ועוד ועוד ועוד כיד הדמיון האנושי הטובה. בכלל, כל ההתעסקות באוכל, בתזונה, בדימוי גוף בהרזיה השמנה הפרעות אכילה וכל מה שבתווך, נמצא במימדי ענק בדור שלנו. האם אנחנו רעבים יותר מבדורות קודמים? מה עושה לנו השפע המסחרר שקיים כיום? האם בעבר, עם מבחר מזונות מצומצם וטבעי יותר היו בריאים יותר, מסופקים יותר? שבעים?

נשמע לכאורה שאובססיית התזונה של הדור שלנו הוא עניין לדיאטניות, תזונאים, שפים וכיו"ב, מה הקשר בכלל לעניינים של רוחניות? אך זו טעות שכן תורת החסידות מלמדת אותנו שלכל דבר בעולם הגשמי יש מקבילה רוחנית ושורש, אם תרצו – בעולמות עליונים. ולכן אם ישנו קלקול או תקלה במציאות הגשמית שלנו עלינו להתבונן בשורש הרוחני שלו – כדי לתקנו ולהביאו למצב שלם.

בפרשתנו מופיע הפסוק "כי האדם עץ השדה", ואומרים חז"ל: "מלמד שחייו של אדם אינן אלא מן האילן". כלומר- עיקר תזונתו של האדם היא מן הצומח.

הרעב והצמא של הנשמה

אכן, אפשר לומר שלא רק מן הצומח שהרי הותר לנו לאכול (בתנאים מסוימים ומגבילים) גם מן החי, אך כדי לשבוע, להיות בריאים ולתפקד, אנחנו זקוקים ללחם, פירות ירקות ודגנים.

נשאלת השאלה: מדוע דווקא הקיום הפיזי שלנו שלוחץ אותנו, וכל היום בתזכורות מבוסס על תוצר שבא מן הצומח. לא יהיה הגיוני יותר שיצור משוכלל ומפותח כמו האדם יזין את גופו במשהו יותר נעלה מאשר כרוב גזר ופיתה? האם התלות שלנו במזון הצומח על האדמה לא מורידה במשהו את הדרגה הגבוהה של היצירה האנושית? למה שלא נתחבר למשל, למטען ונזין את עצמנו באנרגיה חשמלית כמו הסלולרי שלנו?

ההסבר הוא, על-פי תורת הבעל שם טוב, שהרעב והצמא הגשמיים אינם אלא בבואה לרעב ולצמא של הנשמה לניצוצות האלוקיים הטמונים במזון. הנשמה משתוקקת לניצוצות הללו, והדבר משתקף בתחושת הרעב והצמא הגופנית. וכך מפרש הבעל שם טוב את הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" – מדוע בני-אדם רעבים וצמאים? משום ש"נפשם בהם תתעטף" – הנפש עטופה ברעב ובצמא לניצוץ האלוקי.

אותם מאכלים שיש בהם ניצוץ אלוקי נעלה יותר, ובכך הם משביעים את הנשמה, מביאים גם תחושת שובע לגוף. משום כך האדם זקוק למזון מן הצומח יותר ממזון מן החי: הניצוצות האלוקיים הטמונים בצומח מקורם בדרגה אלוקית עליונה מן הניצוצות שבחי.

כלומר:

דווקא המזונות הפשוטים, הנחותים כביכול, הנמצאים בהישג יד טומנים בתוכם ניצוץ רוחני גבוה יותר. ובשל כך הגוף שלנו זקוק להם, כי במהותו התפוח מהווה אולי שובע ובריאות לגוף, אבל הניצוץ שבו מהווה שובע לנשמה. על-פי זה אפשר לבאר את דברי חז"ל ש"חייו של אדם אינן אלא מן האילן": לפי שעיקר חיותו של האדם מהצומח, ושיאה של הגדלות הקיימת בסוג הצומח היא באילנות, לכן אומרים שחיי האדם מן האילן הם.

עניין זה מלמד אותנו כיצד להתייחס לכל ענייני העולם. אפילו האכילה והשתייה, שהן צרכים בסיסיים וחיוניים לקיום האדם, תלויות בעיקרם בניצוץ האלוקי שבפנימיותם, ולא בעצם גשמיות הדברים. הניצוץ האלוקי הוא הקובע את מידת חיוניותו של הדבר, מכיוון שהוא העיקר.

גישה זו מאפשרת לאדם לחפש בכל פעולותיו ומעשיו את הניצוץ האלוקי, ובכך להסיר את המסווה הגשמי ולהגיע אל נקודת האמת שבכל דבר. בירור זה של הניצוצות וגילוי האלוקות שבמעשינו הגשמיים מכשירים את העולם לתכליתו – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", בגאולה האמיתית והשלמה, שאז תיראה בגלוי האלוקות שבכל פרט בעולם.

לכן – בחפשנו את השיטה התזונתית המושלמת עבור הגוף שלנו, עלינו לזכור שצריכה להיות הלימה בין הגוף לנפש וגם הנשמה צריכה לקבל תכנית תזונתית רוחנית שמתאימה לה ומשביעה אותה באופן רוחני.

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1114)