פרשת כי תצא – לכבוש את העולם ולעשותו כלי לאלוקות

הקראת כתבה
יום שני ט׳ אלול ה׳תשע״ו
“כי תצא למלחמה על אויביך” – אדם צריך לכבוש את ענייני העולם ולעשותם כלים לאלוקות. והוא צריך הוא לדעת שמלכתחילה הוא במצב של על אויביך, למעלה מאויביך, כי הוא הולך בכח התורה.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
הכוכב בעל שש הקצות

 

בס״ד. ש״פ תצא, י״ד אלול ה׳תשמ״ה

 

כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו[1]. וידוע דיוק רבותינו נשיאינו בזה[2], מהו דיוק הלשון על אויביך דייקא. דלכאורה הי׳ מתאים יותר הלשון עם אויביך או באויביך, ומהו על אויביך. גם מדייקים2במה שכפל הכתוב לומר ושבית שביו. ומשמעות הענין הוא, שמה שלוקח מן האויב (ושבית) הי׳ ענין של שבי לפני זה, היינו שהי׳ שבוי בידי האויב[3]. וצריך להבין, דלכאורה לא כן הוא דרך המלחמות, שבדרך כלל מה שלוקחים מהאויב (ושבית) הוא דבר שהי׳ שייך לאויב (ולאו דוקא דבר השבוי בידי האויב[4]), ולמה דייק לומר ושבית שביו. גם צריך להבין תוכן הענין שבהמשך הכתובים, וגלחה את ראשה ועשתה את צפרני׳ וגו׳ ובכתה את אבי׳ ואת אמה ירח ימים גו׳[5]. ונקודת הביאור בזה, דענין כי תצא למלחמה גו׳ הוא (גם) הוראה לכאו״א מישראל, ובכל הזמנים. שהרי כל התורה (שענינה הוא הוראה, תורה מלשון הוראה[6]) היא מורשה קהילת יעקב[7], שניתנה בירושה לכאו״א מישראל, ומכיון שהתורה היא תורת חיים (הוראה בחיים), הרי מובן שכל הענינים בזה, כולל גם הענין דכי תצא למלחמה גו׳, הם הוראה בחיים לכאו״א מישראל.

 

וביאור הענין דכי תצא למלחמה בעבודת כאו״א מישראל, הנה תוכן מלחמה זו בעבודת האדם הוא מה שהאדם צריך לכבוש את עניני העולם ולעשותם כלים לאלקות. וזהו כי תצא למלחמה על אויביך גו׳, דכאשר האדם הולך לכבוש את העולם ולעשותו כלי לאלקות, צריך הוא לדעת שהוא במצב של על אויביך, למעלה מאויביך[8]. דהיות שהליכתו למלחמה זו היא ע״פ ציווי התורה (כי תצא גו׳), היינו בכח התורה, לפיכך אין אלו שני צדדים שוים הלוחמים זה עם זה, אלא הוא נמצא מלכתחילה למעלה מן האויב. ואף שפירש״י[9] שבמלחמת רשות הכתוב מדבר, דיש לומר פירושו בעבודת האדם, דקאי על כיבוש עניני רשות שבעולם לעשותם כלים לאלקות ע״י העבודה באופן דכל מעשיך (עניני רשות) יהיו לשם שמים[10] ובכל דרכיך (עניני רשות) דעהו[11], מ״מ גם באופן מלחמה זה, האדם הוא על אויביך, למעלה מן האויב שנלחם עמו. דמכיון שגם עבודתו בעניני הרשות היא ע״פ תורה, וכדיוק הלשון הכתוב מדבר, שגם מלחמת הרשות, העבודה דבירור עניני רשות, גם בה מדבר הכתוב, לכן, גם מלחמה זו היא על אויביך, למעלה מן האויב. וע״י שהיציאה למלחמה היא באופן זה (שהאדם יודע שהוא על אויביך), הרי גם הנצחון שעי״ז הוא באופן מיוחד, נצחון באופן של הצלחה.

 

וממשיך הכתוב ונתנו ה׳ אלקיך בידיך. דהנה ידוע[12] שנצחון מלחמה אפשר שיהי׳ בכמה אופנים. דיש נצחון הבא ע״י עבודה ביגיעה גדולה ועצומה, היינו שע״י העבודה ביגיעה עצומה ובאופן של עבודת פרך[13], עי״ז בא הנצחון. ויש נצחון הבא בלי יגיעה, באופן דכל מלאכתך עשוי׳[14]. והיינו, דהגם שנמצא במצב דמלחמה, מ״מ הנצחון הוא באופן של שלום וביטול המנגד בתכלית השלימות. וכנודע[15] בענין פדה בשלום נפשי מקרב לי גו׳[16], דאף שהי׳ מצב של קרב ומלחמה (מקרב לי), מ״מ הפדי׳ והנצחון מקרב זה היא בשלום, היינו גם שלום מלשון שלימות[17]. דזהו ענין הנצחון בלי יגיעה, אלא באופן דכל מלאכתך עשוי׳. וז״ש ונתנו ה׳ אלקיך בידיך, דע״י שהיציאה למלחמה היא כדבעי, שיוצא על אויביך, הנה אז הנצחון בא מלמעלה (בלי יגיעה), והנצחון הוא באופן של נתינה ומתנה (ונתנו), דכל הנותן בעין יפה נותן[18], היינו נצחון בעין יפה ובתכלית השלימות.

 

אמנם, אף ששלימות נצחון המלחמה הוא ע״י המשכה ונתינה מלמעלה, מ״מ, הרי הכוונה היא שיהי׳ בירור עניני העולם באופן כזה שיהי׳ נצחון דישראל כמו במלחמה כפשוטה, שהמנצח כובש את עניני המנוצח עד שהם בבעלותו וקנויים לו. וכדי שעניני העולם יהיו לגמרי בבעלותו של ישראל המנצחם ומבררם וכובשם, אינו מספיק הנתינת כח מלמעלה על זה, אלא צריך שהאדם יעבוד גם מלמטה בכחו, דאז הם נכבשים תחת בעלותו בתכלית[19]. וכמו בקניני מלחמה שע״פ הלכה, כיבוש[20] או חזקה וכיו״ב[21]. וזהו מ״ש ונתנו ה׳ אלקיך בידיך ושבית שביו, דנוסף על נצחון המלחמה הבא ע״י הנתינה מלמעלה, צ״ל גם עבודה מלמטה, ושבית שביו.

 

ומדייק בכתוב ושבית שביו (שביו דייקא). דהנה ענין זה (כיבוש ובירור עניני העולם ע״י עבודת האדם להיות כלים לאלקותו) אפשר לבארו בב׳ אופנים. א׳, שמקומם של הדברים הגשמיים הוא למטה, אלא שהאדם ע״י עבודתו מברר ומעלה ומזכך אותם, היינו שמוציאם ממקומם ומעלה אותם למעלה ממקומם, שיהיו כלים לאלקות. ב׳, שמקום מוצאם ושרשם האמיתי של הדברים הגשמיים הוא למעלה, אלא שאח״כ נשבו וירדו למטה, והאדם ע״י עבודתו לבררם וכו׳ פודה אותם משביים ומחזירם למקומם הראשון. והנה אף שגם לפי האופן הא׳ (שמקומם הראשון של הדברים הגשמיים הוא למטה והאדם מעלה אותם ממקומם) הרי עבודה זו היא עבודה נעלית, מ״מ האופן הב׳ (שעבודת האדם מחזירה את הדברים הגשמיים למקומם הראשון והאמיתי) מוסיף חיות וזירוז יותר בעבודת האדם, כי יש בזה גם ענין פדיון שבויים שהיא מצוה רבה[22]. וכמבואר בתניא[23] שאין לך שמחה גדולה יותר כצאת מהגלות והשבי׳ כמשל בן מלך שהי׳ בשבי׳ וטוחן בבית האסורים כו׳ ויצא לחפשי אל בית אביו המלך, הרי אין לך שמחה גדולה מזו. וזהו מ״ש ושבית שביו[24], שמשמעו שהדבר הנשבה הי׳ שבוי לכתחילה בידי האויב (כנ״ל), דכדי להוסיף חיות וזירוז בעבודת האדם מבאר הכתוב שעבודה זו ענינה הוא הוצאת הדברים הגשמיים מן השבי והחזרתם למקומם האמיתי, היינו המצוה רבה דפדיון שבויים.

 

וגלחה את ראשה ועשתה את צפרני׳. והנה מבואר בזה בלקו״ת[25], דשערות הראש הן מותרי המוחין שנפלו במילי דעלמא וצפרניים הן מותרי המדות שנפלו כו׳, וצריך האדם להסיר את המותרות כו׳. והענין הוא, דעבודת האדם נחלקת לב׳ בחינות, עבודת המוח ועבודת הלב. והגם שתלת שליטין אינון מוחא ליבא כבדא[26], הרי זה לפי שכל עבודה (הן עבודת המוח והן עבודת הלב) צריכה לבוא למעשה בפועל, דהמעשה הוא העיקר[27], וענין המעשה שייך לדם שבכבד. [והעבודה היא באופן דמלך (ר״ת מוח לב כבד[28]), היינו שיש בידו השליטה והממשלה על ג׳ ענינים אלו. דמכיון שעבודתו היא ע״פ תורה, הרי ע״י עסק התורה באופן שתורה דילי׳ היא[29], נעשה שליט ובעל הבית על המציאות כולה]. ומכיון שהתחלת ועיקר העבודה הוא במוח ובלב (ועי״ז נמשך אח״כ במעשה), לכן אומר וגלחה את ראשה ועשתה את צפרני׳, כי בכדי שיהי׳ נצחון המלחמה בשלימות צ״ל וגלחה את ראשה, הסרת מותרי המוחין, ועשתה את צפרני׳, הסרת מותרי המדות וכו׳. וזהו גם ענין ועשתה לשון תיקון[30], היינו תיקון הצפרניים וכו׳[31].

 

ובכתה את אבי׳ ואת אמה ירח ימים ואחרי כן תבוא אלי׳ ובעלתה והיתה לך לאשה. הנה ידוע הפירוש בזה בכתבי האריז״ל[32] דירח ימים קאי על חודש אלול. והענין הוא, דהנה כל הנ״ל קאי על עבודת האדם במשך השנה כולה, שע״ז מספיק הענין דכי תצא למלחמה גו׳ ועשתה את צפרני׳ גו׳. אמנם בחודש אלול שהוא חודש החשבון[33] על עבודת השנה שעברה וחודש ההכנה על השנה הבאה, הנה אז צ״ל תוספת בעבודה, והו״ע ובכתה את אבי׳ ואת אמה גו׳. ועי״ז באים אח״כ לענין ואחרי כן תבוא אלי׳ ובעלתה גו׳, היינו שנעשה עי״ז יחוד קוב״ה ושכינתי׳, יחוד כנסת ישראל וקוב״ה בתכלית השלימות, דישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד[34]. ועד לתכלית השלימות שבזה שתהי׳ לעתיד לבוא, כאשר מהרה[35] ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה.

 

והנה כתיב[36] גם את העולם נתן בלבם, היינו שכללות הענינים שבעולם ישנם גם בלבו של כל אחד ואחד. ומזה מובן גם בענין זה, דכשם שישנו ענין כי תצא למלחמה על אויביך בענין כיבוש ובירור העולם כולו לעשותו כלי לאלקות, עד״ז ישנו ענין זה באדם עצמו. והענין הוא (כמבואר בלקו״ת[37]), דהנה לכל אחד ואחד מישראל יש ב׳ נפשות, הנפש האלקית והנפש הבהמית. וענין כי תצא למלחמה הוא מה שצריך האדם להגביר את הנפש דקדושה ולברר גופו ונפשו הבהמית. ואף דאיתא בזהר[38] (שאומרים גם במענה לשון) דגופא דילהון קדישא, וגם הנפש הבהמית היא נפש הבהמית דישראל (אַ אידישע נפש הבהמית) [נוסף לזה שנפש דילהון קדישא38, דקאי על בחי׳ נפש (הבחינה הכי תחתונה) שבנשמה (שהרי בחי׳ נשמה שבנשמה היא קדש הקדשים[39])], מ״מ הגוף והנפש הבהמית מעלימים ומסתירים וכו׳, ועוד זאת, שהנפש הבהמית אקדמי׳ טעניתי׳[40] [דיש לומר, שזהו ביאור לשון התניא[41] ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, היינו שהנפש האלקית היא השנית, והראשונה היא הנפש הבהמית דאקדמי׳ טעניתי׳[42]], ולכן צ״ל מלחמה וקרב של הנפש האלקית עם הנפש הבהמית. ושעת מלחמה זו היא שעת התפילה, כמאמר[43] שעת צלותא שעת קרבא, וכתיב[44] אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ותרגם אונקלוס בצלותי ובבעותי, שע״י עבודת התפילה האדם מברר את הנפש הבהמית. ומטעם זה עבודת התפילה צ״ל בכל יום ויום, כי מכיון שבכל יום נעשה האדם ברי׳ חדשה[45], וגם הנפש הבהמית שלו היא נפש חדשה, וצריך להיות בירורה מחדש. וזהו ענין כי תצא למלחמה על אויביך גו׳ בעבודת האדם.

 

אמנם נת״ל שענין מלחמה זו הוא מלחמת רשות, דבמלחמת רשות הכתוב מדבר. ומזה מובן, דגם בעבודת האדם קאי בפרטיות על בחי׳ מלחמת רשות שבו. ויש לומר שזהו ענין קדש עצמך במותר לך[46], היינו שמקדש עצמו גם בעניני רשות (במותר לך). וביאור העילוי שבעבודה זו (דקדש עצמך במותר לך) יובן ע״פ המבואר בכ״מ[47] (ובארוכה באחד מהמשכי כ״ק אדמו״ר מהר״ש[48]) במעלת מצוות דרבנן (ענין קדש עצמך במותר לך[49]) על מצוות דאורייתא. דהנה במצוות דאורייתא יש מצות עשה ומצות לא תעשה. ומבואר בזה בכמה מקומות[50] (ובארוכה בלקו״ת פ׳ פקודי[51]), דיש מעלה במצוות ל״ת על מצוות עשה. כי האור הנמשך ע״י מצוות עשה הוא אור המתלבש בכלי (מעשה המצוות), דמזה שמעשה המצוות הוא כלי לאור זה המתלבש בתוכו, מוכח שהאור הוא מוגבל ויכול להיות נתפס בגדרי הכלים. משא״כ האור הנמשך ע״י מצוות ל״ת הוא אור בלתי מוגבל שאינו נמשך בכלי, ולכן המשכתו אינה ע״י מעשה (כלי) אלא ע״י שלילה והעדר העשי׳, שהאדם דוחה האיסור ואינו עושה איסור. אמנם במצוות דרבנן יש ממעלת ב׳ הענינים דמצוות ל״ת ומצוות עשה. דמצד אחד התוכן דמצוות דרבנן הוא דחיית והרחקת הרע, היינו שהאור הנמשך על ידם הוא אור בלתי מוגבל (כמו האור הנמשך ע״י מצוות ל״ת), ולאידך גיסא קיומן הוא ע״י מעשה בפועל, היינו שאור זה נמשך ומתלבש בכלי (במעשה המצוות דרבנן). וזהו מה שאמרו רז״ל[52] חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה, וגם אמרו[53] חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה, היינו שמעלת דברי סופרים אינה רק בחומרותם, מה שהם דוחים ומרחיקים את הרע, ענין של מצוות ל״ת הממשיך אור בלתי מוגבל, אלא עוד זאת שהם חביבים, משום שאור בלתי מוגבל זה נמשך על ידם בכלים. ועד״ז מובן בענין קדש עצמך במותר לך.

 

והנה ידוע[54] שיש ז׳ מצוות דרבנן, וז׳ מצוות אלה תחילתן היתה בזמן מאוחר יותר מהזמן של מצוות דאורייתא, היינו בזמן של ירידה דישראל ממעמדם ומצבם[55]. ואפילו עירובין ונטילת ידים שנתקנו ע״י שלמה[56] דכתיב בי׳[57] וישב שלמה על כסא הוי׳, מ״מ, הי׳ זה זמן של ירידה לגבי זמנו של דוד דכתיב בי׳[58] הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל. ולכאורה אינו מובן טעם הדבר. אך ע״פ הנ״ל יובן, דמכיון שמצוות דרבנן יש בהם עילוי גדול יותר ממצוות דאורייתא, הנה עילוי זה אפשר לבוא אליו דוקא ע״י ירידה גדולה יותר, דירידה זו היא צורך עלי׳, שדוקא על ידה אפשר לבוא לאור נעלה ובלתי מוגבל זה. ולכן בזמנים אלו דוקא נתקנו הז׳ מצוות דרבנן. ויש לומר, שעד״ז הוא גם בכל הגזירות ובכל התקנות ובכל המנהגות שנגזרו ונתקנו והונהגו ע״י גדולי ישראל שבכל דור ודור, שכל זה נכלל בכלל העבודה דקדש עצמך במותר לך, שעל ידה נמשך אור בלתי מוגבל, ואור זה מתלבש בכלים.

 

והנה ע״י שלימות העבודה בכל הנ״ל, באופן דכי תצא למלחמה על אויביך וגו׳, באים אל פרשת כי תבוא אל הארץ, היינו אל הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו. ושם נקיים מצות ביכורים, ובאופן דקיום המצוות דלעתיד לבוא, כמ״ש[59] ושם נעשה לפניך כמצות רצונך[60]. אמנם מצות ביכורים היא רק תחילת העבודה, מראשית כל פרי האדמה גו׳[61], ואח״כ נמשך זה באופן של התרחבות והתפשטות, וכמ״ש[62] כי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך גו׳, שאז תהי׳ גם ארץ קיני קניזי וקדמוני[63]. וכל זה יהי׳ באופן גלוי, כמ״ש[64] ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו, היינו לא רק שהעיניים (עיני בשר) יראו, ע״ד ענין ותחזינה עינינו כו׳, אלא עוד זאת שהבשר עצמו יראה, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו בעגלא דידן.

 

 

מקורות והערות



[1]פרשתנו (תצא) כא, י.

[2]ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תתע. ועוד.

[3]ראה פרש״י חוקת כא, א (ד״ה וישב). רא״ם ושפ״ח שם. לקו״ש ח״א ע׳ 211.

[4]ראה רא״ם שם.

[5]שם, יב ואילך.

[6]ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב.

[7]ברכה לג, ד.

[8]ראה לקו״ת פרשתנו לו, רע״א. ובכ״מ.

[9]בריש הפרשה.

[10]אבות פ״ב מי״ב.

[11]משלי ג, ו.

[12]בכ״ז – ראה ד״ה פדה בשלום בשערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״א מט, א ואילך. ד״ה הנ״ל תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ קמא ואילך). תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 66 ואילך). ועוד.

[13]ע״פ ל׳ הכתוב – שמות א, יד. וראה פרש״י שם.

[14]ראה מכילתא יתרו כ, ט. ובכ״מ.

[15]ראה דרושים שבהערה 12.

[16]תהלים נה, י.

[17]ראה לקו״ת פ׳ ראה ל, ג. וש״נ. ובכ״מ.

[18]ב״ב נג, ב.

[19]ראה גם לקו״ש ח״י ס״ע 62 ואילך.

[20]ראה גיטין לח, א ובתוס׳ שם. ובכ״מ.

[21]ראה רמב״ם ספ״ו מהל׳ בית הבחירה. הל׳ תרומות פ״א ה״ה. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 101 ואילך.

[22]ב״ב ח, ב.

[23]פל״א (מ, סע״א).

[24]ראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תתלד. וראה גם לקו״ת פרשתנו לז, א.

[25]לו, ג. לז, ב ואילך. מאמרי אדה״ז שם ע׳ תתכח ואילך. ס״ע תתלו ואילך. ועוד.

[26]זח״ב קנג, א. וראה ז״ח רות פ, א.

[27]אבות פ״א מי״ז.

[28]מגן אבות לרשב״ץ פ״ה מי״ט. ערכי הכינויים (לבעל סה״ד) בערכו. נצו״א לזח״ב קנג, א (בשם הרמ״ז). ועוד.

[29]ראה קידושין לב, ריש ע״ב.

[30]ראה יבמות מח, א. רמב״ן עה״פ. לקו״ת שלח לח, ב. סידור (עם דא״ח) קמה, א. סהמ״צ להצ״צ ט, א. מאמרי אדה״ז שם ע׳ תתכט. ס״ע תתלט. ועוד.

[31]ראה מאמרי אדה״ז שם.

[32]ל״ת להאריז״ל עה״פ (קו, ב). וראה גם אוה״ת נ״ך ס״ע תסז. (כרך ב) ע׳ א׳נ.

[33]ראה לקוטי מהרי״ל הל׳ ימים נוראים. ל״ת להאריז״ל תצא כא, יג. טואו״ח ר״ס תקפא. סה״מ אידיש ע׳ 75. שם ע׳ 78. ע׳ 129. ועוד.

[34]ראה זח״ג עג, א.

[35]נוסח ברכות נישואין (ע״פ ירמי׳ לג, י).

[36]קהלת ג, יא. וראה לקו״ת במדבר ה, ב. ובכ״מ.

[37]ריש פרשתנו. ובכ״מ.

[38]ח״ג ע, ב.

[39]זהר שם.

[40]ראה זח״א קעט, סע״א ואילך. ועוד.

[41]רפ״ב.

[42]ראה גם קיצורים והערות לתניא שם (ע׳ עב). סה״מ עת״ר ע׳ סג. ועוד.

[43]הובא בלקו״ת שם (ובכ״מ) בשם הזהר. וראה זהר ח״א רמ, ב. ח״ג רמג, א (ברע״מ). תקו״ז תי״ג (כט, ב). וראה בכ״ז גם מקומות שבהערה 12.

[44]ויחי מח, כב.

[45]שו״ע אדה״ז או״ח (מהדו״ק) ס״ד ס״א. וש״נ.

[46]ראה רמב״ן ר״פ קדושים.

[47]ראה תו״א שמות נב, ד. לקו״ת פקודי ו, ד. אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תסג ואילך. ד״ה מאי מברך פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ רג ואילך). ה׳ש״ת (ה׳ש״ת ע׳ ע). לקו״ש ח״ה ע׳ 22 ואילך.

[48]מצה זו תר״ם פ״מ (ע׳ נח) ואילך.

[49]יבמות כ, א.

[50]ראה מקומות שבהערה 47.

[51]שם.

[52]סנהדרין פח, ב (במשנה).

[53]ירושלמי ברכות פ״א ה״ד. סנהדרין פי״א ה״ד. ובכ״מ.

[54]ראה אגה״ק סכ״ט (קנ, א ואילך). ובכ״מ. לקו״ש שופטים שנה זו ס״ז (חכ״ט ע׳ 110-1). וש״נ.

[55]ראה לקו״ת מטות פה, א. ר״ה נז, ג. ובכ״מ.

[56]שבת יד, ב. וש״נ.

[57]דברי הימים-א כט, כג.

[58]שם כח, יט.

[59]נוסח תפילת מוסף דשבת ויו״ט.

[60]ראה תו״ח ס״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד. וראה גם המשך מצה זו הנ״ל פס״ג (ע׳ צא-ב).

[61]תבוא כו, ב.

[62]פ׳ ראה יב, כ.

[63]ראה פרש״י פרשתנו יט, ח.

[64]ישעי׳ מ, ה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email