בס״ד. ש״פ תבוא, כ׳ אלול ה׳תשל״ד

את הוי׳ האמרת היום גו׳ והוי׳ האמירך היום גו׳[1], ומבואר בדרושי רבותינו נשיאינו (בלקו״ת[2] ובאוה״ת[3] ובדרושי אדמו״ר מהר״ש[4]), דמ״ש היום קאי על ראש השנה, כידוע[5] שכל מקום שנאמר היום סתם קאי על ראש השנה, וענין האמרת הוא פועל יוצא שישראל פועלים למעלה כביכול ענין האמירה, היינו שפועלים למעלה את אמירת העשרה מאמרות מחדש. ופעולה זו למעלה היא ע״י האמירה למטה, ע״י לימוד התורה, דע״י לימוד התורה למטה פועלים למעלה אמירת עשרה מאמרות מחדש. וכמובן מהמבואר בזהר[6] (הובא בקונטרס ומעין[7]) על הפסוק[8] עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, שעשרה מאמרות שבהם נברא העולם מתאחדים עם עשרת הדברות, ועי״ז נעשה שקל הקודש, מציאות אחת. ומזה מובן לעניננו, שע״י לימוד התורה, הכלולה בעשרת הדברות[9], פועלים שתהי׳ אמירת העשרה מאמרות שבהם נברא העולם מחדש. וע״ד מה שאמרו רז״ל[10] כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, דפירוש הדבר הוא, שזה שהאדם (התלמיד חכם) קורא ושונה למטה גורם ופועל שהקב״ה יהי׳ קורא ושונה למעלה (דזהו ענין כנגדו), הרי כן הוא גם בנוגע לעניני העולם (דאסתכל באורייתא וברא עלמא[11]), שע״י לימוד התורה למטה פועלים את אמירת העשרה מאמרות שבהם נברא העולם. וענין זה נפעל בראש השנה שבו הי׳ גמר וסיום בריאת העולם כולו, משום שאז היתה בריאת עולם קטן זה האדם[12], דאז נאמר המאמר נעשה אדם[13]. אך בפעם הראשונה היתה בריאת העולם בדרך אתערותא דלעילא מלמעלה, מצד זה שחפץ חסד הוא[14], משא״כ בכל שנה ושנה לאחרי זה נפעל זה ע״י עבודת האדם, את הוי׳ האמרת, דבכללות זהו ע״י לימוד התורה. וענין והוי׳ האמירך היום קאי על המשכה עליונה עוד יותר, דענין את הוי׳ האמרת היינו שממשיכים מבחי׳ האתערותא דלעילא שהאתערותא דלתתא מגעת לשם, משא״כ והוי׳ האמירך היא המשכה מלמעלה מבחינה שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם, אלא שנעשה ע״י הקדמת העבודה הקודמת, כי על בחינה זו אמרו קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים[15].

והנה בפרטיות יותר הובאו בהדרושים[16] שלשה פירושים בפסוק זה. דנוסף לפירוש דהאמרת והאמירך הוא לשון אמירה ודיבור, יש גם פירוש דהאמרת הוא מלשון לבוש, כמ״ש[17] ביצע אמרתו גו׳. ועוד פירוש, דהאמרת הוא לשון שבח, וכדאיתא בפירוש רש״י בגמרא[18] דהאמרת הוא לשון חשיבות ושבח. ובכל ג׳ פירושים אלו הרי ישנם הפרטים דלעיל, שישראל פועלים ענין זה למעלה בכל ראש השנה ע״י עבודתם, ואח״כ נמשכת מלמעלה מדריגה עליונה יותר. ויש לומר, שהם ג׳ דרגות מלמטה למעלה בפעולת ישראל וכו׳, כדלקמן. ולפי זה יש להוסיף, דהגם שבלקו״ת שם לא הובא אלא הפירוש הראשון (דהאמרת הוא לשון אמירה ודיבור), מ״מ נרמזו ג׳ דרגות אלו במה שמביא בסוף הדרוש²בביאור ג׳ הלשונות שבכתוב לתהלה ולשם ולתפארת[19], שהם ג׳ מדריגות במעלת ישראל, דיש לומר שהם כנגד ג׳ המדריגות שבג׳ הפירושים הנ״ל.

וביאור[20] הענין הוא, הנה מזה שע״י העבודה דאמירה ממשיכים מבחי׳ עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, מובן, שההמשכה היא ממדריגה זו באלקות שיש לה כבר שייכות לענין ההתחלקות לפרטים. וגם הכלל של העשרה מאמרות הרי זה כבר בבחי׳ התחלקות. וכידוע[21] טעם הדבר שהספירות שלמעלה הם במספר עשר, וכן כל הדברים שבעולם שלימותם היא במספר עשר (וכידוע[22] שיש עשר לשונות של שירה שאמר דוד וכיו״ב), כדאיתא בפרדס[23] בשם החוקרים שזהו משום שבכל דבר שבעולם יש ט׳ מקרים והאחד שהוא נושא המקרים, או באופן אחר, דכל דבר יש בו ראש תוך סוף שכל א׳ מהם כלול מאורך רוחב ועומק, והעצם הוא העשירי [ומטעם זה עשרה הוא שלימות המספר], ומזה מובן, גם בעשרה מאמרות, שישנם ט׳ המאמרות שנאמרו בפירוש, והמאמר הראשון שהוא בראשית[24], כמאמר[25] בראשית נמי מאמר הוא, שבו נבראו השמים והארץ וכל צבאם[26] [וכידוע[27] הביאור במארז״ל[28] והלא במאמר אחד יכול להבראות דקאי על המאמר בראשית], הרי הוא כולל את כל המאמרות (היינו את ט׳ המאמרות שלאחריו, וגם את עצמו בתור א׳ מהעשרה מאמרות). וכן הוא גם בעשרת הדברות, שכולן כלולות במאמר הראשון אנכי[29]. וכן הוא גם בעשר ספירות, דספירת החכמה היא הספירה הראשונה הכוללת את כל הספירות[30]. ומכל הנ״ל מובן, דגם הכלל (האחד הנושא המקרים, המאמר הראשון דבראשית, החכמה, אנכי) הרי היא בגדר שייכות להתחלקות ושייכות להתלבשות פנימית בעולם. אמנם ענין האמרת לשון לבוש היא מדריגה עליונה יוחר, כי ענין הלבוש הוא מקיף שלמעלה מהתלבשות והתחלקות בפרטים[31], וכן בעניננו, שממשיכם מלמעלה לא רק מבחי׳ עשרה מאמרות אלא גם מבחי׳ המקיפים שלמעלה, דע״ז כתיב[32] הוי׳ מלך גאות לבש. דענין זה הוא ע״י קבלת עול מלכותו ית׳, וכדאיתא במדרשים[33] שבראש השנה הראשון כשנברא אדם הראשון, אמר בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושינו[34], שפעל ענין קבלת עול מלכות שמים בכל הנבראים, ואז אמר המזמור³²הוי׳ מלך גאות לבש, כי עי״ז המשיך מלמעלה מבחי׳ המקיפים הנ״ל. וענין האמרת מלשון שבח הוא מדריגה עליונה עוד יותר, וכדפרש״י במסכת חגיגה[35] בענין השבח דהאמרת דהיינו שבח אחד ומיוחד לומר אין כמוך, והיינו דקאי על מדריגה זו באלקות שלמעלה מכל הגדרים, אין כמוך, שאין ערוך אליו כלל.

ומכל הנ״ל יובן במעלת עבודת ישראל בראש השנה, שלא זו בלבד שהם ממשיכים מבחי׳ עשרה מאמרות שבהם נברא העולם²⁸, ועוד זאת שממשיכים את הקב״ה למלך על כל העולם כולו, אלא עוד זאת, שממשיכים מלמעלה מבחי׳ אין כמוך, שאין ערוך אליו כלל.

והנה כשם שיש ג׳ פירושים אלו בהאמרת, כך גם בהאמירך, שלפי ערך האתערותא דלתתא כן הוא האתערותא דלעילא הבאה על ידה, כן הוא גם גילוי האתערותא דלעילא שלמעלה מזה, לא שריא אלא באתר שלים, שגם בה יש ג׳ מדריגות אלו, וכולם נמשכים ע״י הקדמת עבודת ישראל. ונמצא, דאפילו בחי׳ שבח דאין כמוך ואין ערוך לך הנמשכת ע״י האמרת יש מדריגה למעלה ממנה, האמירך, שגם

היא נמשכת ע״י הקדמת עבודת ישראל. וכמבואר בארוכה בדרושי אדמו״ר האמצעי[36], ובארוכה יותר בדרושי כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע[37] ובדרושי כ״ק מו״ח אדמו״ר[38] בביאור ריבוי המדריגות גם בבחי׳ הרצונות שלפני הצמצום, דלפי המובן משם נמצא שבחי׳ השבח דהאמירך היא בבחינה העליונה ביותר בבחי׳ הרצון שלפני הצמצום, למעלה מבחי׳ רצון המוחלט וגם למעלה מבחי׳ עלה ברצונו[39], הרי גם בבחינה זו פועלים ישראל, דגם רצון זה נפעל ע״י ישראל. והיינו שבכל דרגא שהיא כביכול למטה מן העצמות (אויב נאָר עצמות בלייבט נישט ווי ער איז פאַר זיך), הרי זה תלוי בעבודת ישראל, וכמאמר[40] במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, ועמך כולם צדיקים[41]. ואף שלכאורה איך אפשר להיות מציאות דישראל במדריגה זו שלמעלה מכל הענינים, יש לומר הביאור בזה ע״פ תורת הרב המגיד[42] בפירוש מארז״ל[43] ישראל עלו במחשבה, שהוא כמשל אדם שיש לו בן, דגם כשהבן עבר מכנגד פניו והלך מאתו, עם כל זה נחקקה הצורה של הבן במחשבת האב, אלא שבבני אדם שייך זה דוקא במי שיש לו בן כו׳, אבל אצל השי״ת שייך לומר זה אף קודם שנבראו ישראל, כי אצלו ית׳ העבר והעתיד אחד.

והנה כל מדריגות אלו בהעבודה דאת הוי׳ האמרת והוי׳ האמירך שייכים לעבודת חודש אלול, כמובא באוה״ת[44] דהרשב״א[45] פירש דאת הוי׳ האמרת והוי׳ האמירך הוא בדוגמת מ״ש[46] דודי לי ואני לו, אבל המהרש״א[47] פירש שהוא בדוגמת אני לדודי ודודי לי[48] שהוא ר״ת אלול[49], דכשם שבפסוק אני לדודי ודודי לי הרי עבודת האדם היא לפני ההמשכה מלמעלה, כן גם בפסוק את הוי׳ האמרת גו׳. ולפי ביאור המהרש״א מובן, שבעבודת חודש אלול דאני לדודי ודודי לי פועלים המשכת אוא״ס שלמעלה מכל הגדרים, גם למעלה ממקיף דמקיף, ועושים לו ית׳ דירה בתחתונים[50], בתחתון שאין תחתון למטה ממנו (כדאיתא בתניא[51]), שדירה זו היא למדריגה באלקות שלמעלה מכל הגדרים, כידוע[52] בענין נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, שעל תאוה אין שאלה (אַז אויף אַ תאוה איז קיין קשיא), היינו שהוא למעלה מכל הגדרים.

והנה המשכה זו דעצמותו ומהותו ית׳ נמשכת באופן שנרגש גם בכחות הגלויים, דבתחילה ההמשכה היא בבחי׳ הרצון, מקיף הקרוב[53], ואח״כ בכחות הפנימיים. דזהו מ״ש בריש פרשתנו והי׳ כי תבוא אל הארץ, ארץ לשון רצון[54], וישבת בה, שממשיכים הענין בהתיישבות בכחות פנימיים, ואח״כ פועלים שיהי׳ וענית ואמרת[55], דיש לומר שגם בזה ישנם מעין ג׳ הפירושים הנ״ל, ועד שמביאים ביכורים שהם מן המובחר[56] וכו׳[57].

מקורות והערות