פרשת נח – וירח את ריח הניחוח

הקראת כתבה
יום ראשון ה׳ כסלו ה׳תשע״ז
כריתת הברית עם נח בא ע״י וירח השם את ריח הניחוח, לא רק על ריח הקרבנות, אלא גם ריח העבודה במסירות נפש. כי ענין לא ישבותו גילוי כח האין סוף, ועד לאמיתית הענין דאין סוף, שמצד העצמות.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
_9השבוע (4)_5

 

בס״ד. מוצאי ש״פ נח, אור לז׳ מרחשון ה׳תש״מ

 

וירח הוי׳ את ריח הניחוח ויאמר גו׳ לא אוסיף גו׳ עוד גו׳ לא ישבותו[1], ולאחרי זה ממשיך[2] ואני הנני מקים את בריתי גו׳, ואיתא במדרש[3] וירח ה׳ את ריח הניחוח הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש כו׳ ריח של חנני׳ מישאל ועזרי׳ עולין מכבשן האש כו׳ ריח דורו של שמד, והיינו דבהקרבנות שהקריב נח הריח בהם (גם) ריח המסירות נפש דאברהם אבינו והמסירות נפש דחנני׳ מישאל ועזרי׳ בימי נבוכדנצר והמסירות נפש דדורו של שמד. ומסיק במדרש3הדא הוא דכתיב[4] זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה, ומבואר במאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר[5] שהוא דור כזה אשר (עם היותו דור של שמד, מ״מ) כל דרישתו הוא להיות מבקשי פניך, פנימיות הוי׳, דענינם הוא להיות יעקב סלה, דסלה מורה על נצחיות[6]. ויש להוסיף בזה, ע״פ הידוע[7] שיעקב הוא יו״ד עקב, היינו המשכת היו״ד דשם הוי׳[8] (ולמעלה יותר[9]) עד לבחי׳ עקב (למטה מטה), והוא באופן דסלה (נצחיות), שאין שייך בזה שינויים, כמארז״ל[10] כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק. וידוע דיוק רבותינו נשיאינו בזה[11], הרי גם ריח הניחוח דהקרבנות (שהקריב נח) הו״ע נעלה, ולמה אומרים שהכריתת ברית עם נח על קיום העולם (מתחיל מהאמירה לא אוסיף גו׳ לא ישבותו) הי׳ מצד זה שוירח ה׳ (בהקרבנות שהקריב נח, גם) ריח העבודה דמסירות נפש דוקא. ויתירה מזו אינו מובן מה שבמסירות נפש גופא מונה במדרש ג׳ ענינים (בהסדר דמלמטה למעלה), שהמסירות נפש דחנני׳ מישאל ועזרי׳ היא גדולה יותר מהמסירות נפש דאברהם אבינו, כי אז (בזמן חנני׳ מישאל ועזרי׳) הניסיון הי׳ גדול יותר, דאיך יתכן שלאחרי שהי׳ כבר בית המקדש ולאחרי וישב שלמה על כסא הוי׳[12] יהיו עכו״ם מרקדין בהיכלו[13]. והנסיון (ובמילא גם המסירות נפש) דדורו של שמד הוא גדול יותר באין ערוך גם מהנסיון והמסירות נפש דחנני׳ מישאל ועזרי׳, דלאחרי אריכות הגלות והגזירות והשמדות ר״ל, איך יתכן שכל זה אינו מספיק ונמצאים עדיין בגלות ובחושך כפול ומכופל, ועד שמזמן לזמן ישנם מאורעות כאלה שאין עליהם שום ביאור והסבר כלל, מכל צד ופינה, ואעפ״כ (לאחרי כל ההעלמות וההסתרים), הנה זה דור גו׳ [דמה שמסיים במדרש הדא הוא דכתיב זה דור גו׳ קאי בעיקר על ענין השלישי, דורו של שמד] שהוא דור הקשור עם בחי׳ זה, דבחי׳ זה היא דרגת נבואת משה, כמארז״ל[14] כל הנביאים (גם הגדולים שבהם) נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה.

 

וענין זה (השייכות והקישור דדורו של שמד עם בחי׳ זה, דרגת נבואת משה) נראה ביותר, כאשר גם לאחרי העבודה דמבקשי פניך בגילוי ישנם עדיין העלמות והסתרים ואעפ״כ עבודתם היא באופן דיעקב סלה. דהנה עיקר העבודה דמבקשי פניך בגילוי הוא בחודש אלול, שאז אומרים בקשו פני את פניך הוי׳ אבקש[15] [ומסיימים קוה אל ה׳ גו׳ וקוה אל ה׳[16] כי הוא מהדברים שצריכים חיזוק[17]], ומזה נמשך אח״כ (בראש השנה ויום הכיפורים) הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, ועד שזה נמשך בגילוי בזמן שמחתנו לשון רבים ישמח[18] הוי׳ במעשיו וישמח[19] ישראל בעושיו[20] ושניהם הם בתיבה אחת (שמחתנו)[21], ובפרט בשמחת תורה שהשמחה היא בלתי מוגבלת, ועד שהשמחה היא בניגונים וריקודים, דענין הריקודים הוא שהשמחה חודרת בכל כחות ואברי האדם עד בהרגלים (חלק הכי תחתון שבו), ועד שהרגלים הם במצב כזה שהם מגביהים ומנשאים גם את הראש, שגם הראש רוקד בשמחה גדולה שלמעלה ממדידה והגבלה, ויתירה מזו שבהריקורים דהקפות הנה הרגלים מגביהים ומנשאים ומשמחים ומרקידים (און מאַכן טאַנצן) גם את התורה, גם התורה כמו שהיא למעלה מהבנה והשגה, שהרי בעת ההקפות התורה היא כרוכה במפה ועטופה במעיל שזה מורה על דרגת התורה שלמעלה מהבנה והשגה, שמזה מובן דמה שישראל משמחים וכו׳ את התורה כמו שהיא כרוכה במפה וכו׳ הוא שפועלים עילוי גם בבחי׳ זו דתורה [ויש לקשר זה עם המבואר בלקו״ת[22] בענין גודל העילוי דהקפות, שלכן לא ניתנו ליכתב אפילו בתורה שבע״פ ואינו אלא מנהג], וכאשר לאחרי כל זה יש עדיין חושך הגלות, ועד לחושך כפול ומכופל ועד למאורעות כו׳ בשלוחי מצוה וכו׳[23], ואעפ״כ (לאחרי כל ההעלמות וההסתרים) כל ישראל עומדים חזק על מעמדם[24] ובאופן דסלה למעלה משינויים. ואומר על זה יעקב סלה, כי עבודה זו (באופן דסלה) היא מצד ענין יעקב יו״ד עקב, שגם כשישראל הם בבחי׳ עקב (ריבוי העלמות והסתרים) מאיר בהם היו״ד. וזוהי השייכות והקישור דדורו של שמד עם בחי׳ זה, דרגת נבואת משה, דעם היותו נמצא בחושך כפול ומכופל שאין למטה ממנו, מ״מ הוא עובד את ה׳ באופן דסלה, כמו שהי׳ רואה אלקות במוחש, ובאופן דמראה באצבעו ואומר זה[25]. ויתירה מזו, שיש מעלה בהעבודה דמסירות נפש דדור זה גם על העבודה דמשה, כידוע תורת רבותינו נשיאינו[26] עה״פ[27] והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שעיקר ענותנותו של משה הי׳ מזה שראה העבודה דמסירות נפש של דרא דעקבתא דמשיחא.

 

וע״פ כל זה תוגדל התמי׳ מה שהכריתת ברית דנח היתה דוקא מצד זה שוירח ה׳ ריח העבודה דמסירות נפש ועד להמסירות נפש דדורו של שמד, והרי הכריתת ברית דנח היתה על קיום העולם, בחי׳ חיצוניות העולמות [וכמבואר בכמה מקומות[28] בענין ההפרש שבין הכריתת ברית דנח להכריתת ברית דאברהם ודמשה, דהכריתת ברית דנח הוא על קיום העולם והכריתת ברית דאברהם הוא על תורה ומצוות והכריתת ברית דמשה הוא על ענין התשובה], ולמה הוצרך לזה ריח העבודה דמסירות נפש ועד למסירות נפש בתכלית השלימות.

 

והענין הוא, ע״פ המבואר[29] בענין ויזכור אלקים את נח גו׳[30] [שזה הי׳ עוד לפני וירח ה׳ את ריח הניחוח], שזכרון זה (וגם את נח באהבה זכרת[31]) הי׳ מצד האהבה פנימית ועצמית. [ויש לקשר זה גם עם פרש״י עה״פ30, דמ״ש ויזכור אלקים, דשם אלקים הוא מדת הדין, הוא לפי שנהפכה מדת הדין למדת הרחמים. דרחמים אלו (כאשר מדת הדין נהפכת למדת הרחמים) הם רחמים נעלים ביותר, הבאים מצד האהבה פנימית ועצמית]. וזהו גם מה שהפסוק ויזכור אלקים את נח גו׳ הוא מפסוקי זכרונות שבמוסף דראש השנה, דענין אמירת הפסוקים הוא בכדי להביא ראי׳ מן התורה ולאשר[32] את הענינים דראש השנה, שתהי׳ ההמשכה ממקור ושורש הראשון עד לעצמות ומהות, ומשם יומשך בכל העולמות עד למטה מטה בפנימיותם, ועי״ז נעשה שינוי עיקרי גם בחיצוניות העולמות[33]. ומזה מובן במכל שכן בענין הכריתת ברית דנח [שהי׳ לאחרי הזכרון, ולמעלה ממנו], דעם היותו כריתת ברית על קיום העולם, שהכוונה בזה היא[34] לקיום העולם באופן כזה שיהי׳ כפי תכלית הכוונה (דכוונת בריאת העולם היתה בשביל ישראל[35]). וזהו מה שהכריתת ברית דנח היתה שלא יהי׳ הפסק ושינוי בהנהגת העולם, עוד כל ימי הארץ גו׳ לא ישבותו, כי עי״ז דוקא מתגלה ענין אני הוי׳ לא שניתי[36]. וכמבואר בכמה מקומות[37] בענין המעלה שבהנהגה טבעית על הנהגה נסית [שמב׳ ההנהגות יכולים לידע גדלות הבורא[38]], דמכיון שהנהגת הטבע היא באופן דלא ישבותו (העדר השינוי), לכן בה דוקא מתגלה הענין דלא שניתי, דענין לא שניתי הוא מצד כח הא״ס (שלמעלה מהגבלה ושינוי), ועד להעצמות שלמעלה מכל אור וגילוי, שבו דוקא הוא אמיתית ענין לא שניתי. ומכיון שהסיבה (והכוונה פנימית) בהכריתת ברית על קיום העולם (חיצוניות העולמות) היא (וגם את נח באהבה זכרת, שהוא) האהבה פנימית ועצמית לישראל, לכן ענין (הפנימי) דכריתת ברית זה הוא שהנהגת העולם באופן דלא ישבותו תהי׳ באופן שכל הענינים שבעולם יסייעו לישראל בעבודתם, ושהנהגה זו בעולם (שכל עניני העולם יסייעו לישראל) תהי׳ באופן דלא ישבותו, שזהו תכלית המכוון דגילוי ענין לא שניתי.

 

וזהו מה שהכריתת ברית דנח בא ע״י וירח ה׳ את ריח הניחוח, שקאי לא רק על ריח הקרבנות (כפשטות הכתובים), אלא גם על ריח העבודה דמסירות נפש, ועד להשלימות דמסירות נפש (כפירוש המדרש), כי מכיון שענין לא ישבותו הוא מצד גילוי כח הא״ס, ועד לאמיתית הענין דא״ס שמצד העצמות (כנ״ל), לכן הוצרך להריח דמסירות נפש דוקא. דאף שגם עבודת הקרבנות היא דוגמת ענין המסירות נפש, וכמבואר בספרים[39] שבעת הקרבת הקרבן צריך האדם לחשוב שכל הענינים שנעשים בהקרבן [ובפרט הקרבת החלב והדם (שהוא עיקר הקרבן[40])] הוצרכו להעשות בו, ורק שהקב״ה בחסדו הגדול לוקח ממנו תמורה, אעפ״כ, המשכת אמיתית הענין דא״ס היא ע״י עבודת המסירות נפש דוקא שלמעלה מעבודת הקרבנות. ואף שגם בקרבנות אמרו[41] רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס, הכוונה בזה היא לבחי׳ א״ס כמו שהוא בגדר תואר, היינו ששייך בו ראש וסוף וצריך לשלול ולומר שאין לו סוף [דענין זה בא״ס שייך גם בבחי׳ הכתר[42]]. אבל בכדי להמשיך מא״ס שאין שייך בו ראש וסוף כלל, ובפרט מהעצמות שבו הוא אמיתית ענין א״ס[43] (וכנ״ל דאמיתית ענין לא שניתי הוא דוקא מצד העצמות), הנה המשכה זו היא ע״י העבודה דמסירות נפש דוקא. וע״ד הידוע בענין החילוק שבין עבודת הקרבנות ועבודת הקטורת, דעם היות ששניהם (קרבנות וקטורת) הם בחי׳ ריח, מ״מ הריח דקטורת מגיע למעלה יותר מריח הקרבנות[44], ועד״ז בריח הקטורת גופא יש כמה דרגות, ריח הקטורת שמגיע בבחי׳ נקב הימני (חיין) וריח הקטורת שמגיע בבחי׳ נקב השמאלי (חיין דחיין)[45], הנה עד״ז הוא בענין ריח העבודה דמסירות נפש שהוא למעלה יותר גם מהריח דקטורת (גם מדרגא הכי נעלית שבקטורת). ומכיון שהכריתת ברית על קיום העולם באופן דלא ישבותו הוא מצד ענין לא שניתי, דאמיתית ענין זה הוא מצד העצמות כנ״ל, לכן אומר במדרש שבוירח ה׳ את ריח הניחוח נכלל גם ריח העבודה דמסירות נפש, ולא רק המסירות נפש דאברהם אבינו ודחנני׳ מישאל ועזרי׳, אלא גם המסירות נפש דדרא דעקבתא דמשיחא (דורו של שמד), שאינם מתחשבים עם ההעלמות וההסתרים מניעות ועיכובים, ועומדים חזק על מעמדם באופן דסלה (נצחיות), שהריח דעבודה זו באופן דסלה למעלה משינויים, זה המשיך אמיתית הענין דלא שניתי. וכמ״ש36אני הוי׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, שע״י ואתם בני יעקב לא כליתם, דגם כשבנ״י הם בדרגת ובמצב דיעקב (יו״ד עקב), מ״מ הם עומדים חזק בעבודתם באופן דנצחיות (לא כליתם) למעלה משינויים, וע״ד הפירוש דלעיל בזה דור גו׳ יעקב סלה, דהגם שהדור (דקאי בעיקר על דורו של שמד, כנ״ל) הוא במצב דיעקב, מ״מ עבודתו היא באופן דסלה, נצחיות [ועד להפירוש[46] דואתם בני יעקב לא כליתם הוא לשון תמי׳, דעם היות שהם בדרגת יעקב, מ״מ הם בדרגא כזו שהנביא תמה מה שאינם בכלות הנפש], הנה עי״ז נמשך ומתגלה ענין אני הוי׳ לא שניתי.

 

וענין זה שייך לחודש תשרי [כמבואר בכמה מקומות38בענין החילוק שבין ניסן לתשרי, דבניסן הוא המשכת החיות דהנהגה נסית, ובתשרי הוא המשכת החיות דהנהגת הטבע באופן דלא ישבותו], דע״י ההחלטות טובות שבחודש תשרי לעבוד את ה׳ (בלימוד התורה ובקיום המצוות) בתוקף, ששום דבר לא יוכל להזיזו (אַז קיין זאַך וועט אים ניט קענען רירן), ובפרט בזמן שמחתנו ועאכו״כ בשמחת תורה שאז ממשיכים הנתינת כח על עבודת ה׳ בשמחה במשך כל השנה כולה[47], דהגם שהשמחה בעשיית המצוה כו׳ עבודה גדולה היא[48], היינו שצריך עבודה (ויגיעה) גדולה לזה, אעפ״כ הרי כאו״א מישראל נצטוה על זה, ועד שנצטוה על שמחה גדולה ביותר בדוגמת דוד המלך שהי׳ מפזז ומכרכר לפני ה׳[49] [כמובן ממה שהרמב״ם48מביא הנהגה זו של דוד המלך (מפזז ומכרכר) בענין השמחה שנצטוה כאו״א מישראל, כי ע״י דוד מלך ישראל ניתנה הרשות והיכולת לכאו״א מישראל]. ושמחה זו צריכה להיות לא רק בעשיית מצוות אלו שקשורות עם ענין השמחה, כמו מצות שמחת תורה ומצות שמחת בית השואבה דכתיב בה ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים[50] (שקאי גם על שמחת לולב, כדאיתא בירושלמי[51]), אלא גם בעשיית כל מצוה, כסיום וחותם דברי הרמב״ם שם השמחה כו׳ בעשיית המצוה (מצוה סתם), ובאופן דמפזז ומכרכר. והנה ע״י התוקף בעבודת ה׳ במשך כל השנה, ובפרט כשהעבודה היא בשמחה גלוי׳, שאינו מתפעל מכל ההעלמות וההסתרים וכו׳, וכל ההעלמות וכו׳ אינם מזיזים אותו ממקומו, ועובד את ה׳ בתוקף ובשמחה גלוי׳, ובאופן דסלה (למעלה משינויים), הנה עי״ז הוא ממשיך גם מלמעלה ענין לא שניתי, שמתגלה בזה שקיום והנהגת העולם הם באופן דלא ישבותו, שהכוונה הפנימית בזה היא (כנ״ל) שהטבע דעולם (זרע וקציר גו׳ לא ישבותו) יסייע לישראל בעבודתם.

 

ועם היות שענין זה הוא בפנימיות העולם, הרי זה פועל גם בחיצוניות העולם [וע״ד המבואר בענין ההמשכה שע״י תקיעת שופר, דעם היות שההמשכה היא בפנימיות העולמות, היא פועלת שינוי עיקרי גם בחיצוניות העולם]. ואף שאין זה נראה עדיין לעיני בשר, ואדרבה היו כמה מאורעות וכו׳, הנה ע״י שעומדים בתוקף ובתקוה חזקה שכל מה שהי׳ בעבר נסתיים כבר, דלא תקום פעמיים[52] ר״ל, ומכאן ולהבא יהיו כל הענינים בטוב הנראה והנגלה כהבטחת רבותינו נשיאינו[53], הנה ע״י התוקף בעבודת ה׳, ובפרט ע״י השמחה, פורצים את כל המדידות וההגבלות[54], עד שהכוונה (הפנימית) שבעולם [שכל עניני העולם יסייעו לישראל], שפועלת (כנ״ל) גם בחיצוניות העולם, תהי׳ נראית בגילוי גם לעיני בשר, דגם אלו שהיו תחילה מצירים לישראל [וגם אז גדול הרועה כו׳ כבשה אחת בין שבעים זאבים והיא משתמרת[55]] יהפכו למסייעים. וכמ״ש בתחילת הסדרה (שהתחילו לקרוא בתפילת מנחה)[56] לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך גו׳, ועי״ז יהי׳ ואברכך ואגדלה שמך והי׳ ברכה גו׳ עד אשר ונברכו בך כל משפחות האדמה, וע״י אברהם אבינו נמשך ענין זה גם בכאו״א מישראל, דעי״ז שיוצא מהרגילות והטבע שלו (כמבואר בהדרושים ד״ה לך לך[57] פרטי הענינים דארצך ומולדתך ובית אביך), גם עמי הארץ יסייעו לו בעבודתו (ונברכו בך כל משפחות האדמה), בדוגמת ועמדו זרים ורעו צאנכם[58] שיהי׳ לעתיד לבוא, דגם בזמן הגלות חושך כפול ומכופל שבדרא דעקבתא דמשיחא יתבטלו כל המונעים, ואדרבה יהפכו למסייעים. וזה נעשה גם הכנה קרובה לקיום היעוד[59] והיתה להוי׳ המלוכה, שתהי׳ מלכותו של הקב״ה בכל העולם כולו, גם בהשבעים אומות ובכל השייך להם, ועד שיהי׳ ונגלה[60] כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו (גם הבעלי חיים וכו׳[61]) כי פי הוי׳ דיבר.

 

והנה הקרבנות שהקריב נח היו מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור[62] שהיו בתיבת נח. ומזה מובן, שענין וירח ה׳ את ריח הניחוח [כולל גם הריח דמסירות נפש שוירח בהקרבנות שהקריב נח] שייך לענין תיבת נח. ויובן זה בהקדים הידוע[63] דתיבת נח היא בחי׳ שלום, שהרי היו שם כל החיות והבהמות יחד, בדוגמת השלום דלעתיד לבוא שיהי׳ וגר זאב עם כבש גו׳. וגם ענין זה שייך לחודש תשרי, כידוע שסוכה (שבחודש תשרי) ותיבת נח הם ענין אחד, כי גם סוכה נקראת שלום (סוכת שלומך[64]). והשלום דג׳ ענינים אלו (סוכה תיבת נח ולעתיד לבוא) הוא מצד ענין הדעת, כמ״ש גבי השלום דלעתיד לבוא לא ירעו ולא ישחיתו גו׳ (מצד) כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים[65], שמזה מובן גם בענין השלום דסוכה שהוא מצד הדעת[66], למען ידעו גו׳[67], ועד״ז הוא גם בענין השלום דתיבת נח, שהוא מצד הדעת66. ועפ״ז תובן השייכות דתיבת נח לוירח ה׳ את ריח הניחוח, כי ענין השלום [תיבת נח] הוא חיבור ב׳ הפכים, וגם ריח הניחוח דעבודת המסירות נפש ועד להמסירות נפש דדורו של שמד הו״ע חיבור ב׳ הפכים. שהרי ההעלמות וההסתרים וכו׳ שבדרא דעקבתא דמשיחא, ובפרט המאורעות שאין להם כל הסברה, הם ענינים דהיפך הקדושה, ואעפ״כ מהפכים אותם לקדושה, דלא רק שאינם מונעים אותו ח״ו מעבודת ה׳, אלא אדרבה, שעי״ז הוא מוסיף אומץ בעבודתו ובאופן דמסירות נפש, מסירות נפש בכח, וזה נחשב לו למסירות נפש בפועל, כי במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא[68], ומקיים את הציווי עבדו את ה׳ בשמחה[69], שכל פרטי עבודתו (לימוד התורה וקיום המצוות, וגם עשיית דברי הרשות לשם שמים ועד באופן דבכל דרכיך דעהו[70]) הם בשמחה גלוי׳. ובשביל זה גופא (בכדי שיוכלו ישראל לקיים הציווי עבדו את ה׳ בשמחה) נוטלים מהם (נעמט מען פון זיי צו) כל הנסיונות וכל ההעלמות וההסתרים, ועד שגם בזמן הגלות חושך כפול ומכופל הנה לכל בני ישראל הי׳ אור במושבותם[71].

 

והנה הכלי לזה הו״ע השלום כפשוטו, קירוב הלבבות דכל בנ״י, ואהבת לרעך כמוך[72], כמוך ממש. וכמבואר בהדרושים דפרשתנו (פרשת נח)[73] במעלת ענין האחדות וההתכללות, שעי״ז ממשיכים משם הוי׳, דשם זה עם היותו אחד מז׳ השמות שאינם נמחקים והוא בספירה מיוחדת (שם הוי׳ בתפארת) כשארי השמות[74], מ״מ הוא שם העצם שם המיוחד ושם המפורש[75]. ומבואר בזה, דבכל הספירות רק האור הוא משם הוי׳, משא״כ בתפארת גם הכלי הוא משם הוי׳73. ומכיון שאור וכלי הם ב׳ הפכים, הרי נמצא שחיבור והתאחדות האור והכלי דתפארת (מה ששניהם הם משם הוי׳) הו״ע חיבור ויחוד ב׳ הפכים[76]. ונוסף להחיבור דב׳ ההפכים (אור וכלי) דתפארת גופא, הנה ספירת התפארת (שבקו האמצעי) מחברת גם את החסד והגבורה (בקו הימין והשמאל)73. ומזה נמצא שבקו האמצעי (ענין התפארת) ישנם כל העשר ספירות, הספירות דקו הימין ודקו השמאל הכלולים בו, והספירות דקו האמצעי גופא, כידוע[77] בענין התפארת (ועד״ז הוא בשאר הספירות דקו האמצעי), דנוסף על מה שהתפארת כוללת חסד וגבורה, יש גם עצם התפארת שהיא למעלה באין ערוך מזה שכוללת חסד וגבורה. ומכיון שאתם קרויין אדם[78] על שם אדמה לעליון[79], הנה עד״ז הוא בישראל שיש בהם עשר מדריגות, ראשיכם שבטיכם וגו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך[80], שהם כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן (כמבואר בתניא[81] לענין עשר בחינות שבכל נפש פרטית), דענין התפארת (קו האמצעי) הוא אתם נצבים גו׳ כולכם, שכל העשר סוגים שבישראל (מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך) מתכללים להיות לאחדים כאחד[82]. דהתכללות זו היא מצד גילוי אוא״ס שלמעלה מהתחלקות [ועד״ז ההתכללות וההתאחדות דעשר הבחינות שבכל נפש פרטית, שנעשית ע״י שנרגש בכל פרטי עבודתו (בכל עשר כחות נפשו) ענין הקבלת עול (שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה)[83] והמסירות נפש, שלמעלה מהתחלקות]. וע״י ההתכללות וההתאחדות בישראל, שעי״ז נמשך בהם משם הוי׳, יכולים הם לפעול כל מה שהם רוצים (לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות)[84] גם כשהם במצב בלתי רצוי, כדרשת רז״ל[85] עה״פ[86] חבור עצבים אפרים הנח לו, יוצאין למלחמה ונוצחין[87], ועאכו״כ כשישראל עוסקין בתורה ומצוות [שגם התורה נקראת שלום, וכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם[88]], ועאכו״כ לאחרי כל העבודות הכלליות דחודש תשרי הנמשכים על כל השנה [ובפרט לאחרי העבודה דשמחת תורה (סיום וחותם העבודות דחודש תשרי) שמצות היום בניגונים וריקודים[89], שבזה ניכר בגלוי האחדות דישראל, שכל ישראל מרקדים בשוה], הנה עי״ז לא רק שהם מנצחים כשהם יוצאים למלחמה, אלא שאין צריכים למלחמה כלל, ואפילו לא להטלת אימה ופחד על המנגדים (תפול עליהם אימתה ופחד)[90], כי גם אלו שהיו תחילה מנגדים נהפכים למסייעים, פדה בשלום נפשי מקרב לי גו׳[91], דהגם שבתחילה הי׳ מצב של קרב ומלחמה, נעשה שלום אמיתי באופן שאין שום סברא וקא סלקא דעתך לקרב ומלחמה, ועד לאמיתית ענין השלום כמו שהוא מצד בחי׳ מלך שהשלום שלו[92] שלמעלה מכל מדידה והגבלה, שלכן אין שייך בו שום שינוי, לא שניתי.

 

וע״י ההתכללות וההתאחדות דבנ״י, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך, ממשיכים הם משם הוי׳, מקור הברכות, בכל המצטרך להם, ויתירה מזו שנשפע להם גם עשירות (דענין העשירות הוא יותר מדי מחסורו)[93], והמשכה זו היא מיד בתחילת השנה לאחרי תקיעת שופר, כידוע פירוש מארז״ל[94] מתעשרת בסופה שבסופה הוא מיד לאחרי תקיעת שופר, ובפרט לאחרי העבודות הכלליות דחודש תשרי שלאחרי תקיעת שופר, ועאכו״כ שמתבטלים כל המונעים ומנגדים כו׳ ואדרבה נהפכים למסייעים, וכנ״ל דע״י העבודה לצאת מהרגילות והטבע שלו וכו׳ (לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך) יהי׳ ונברכו בך כל משפחות האדמה, בדוגמת ועמדו זרים ורעו צאנכם שיהי׳ לעתיד לבוא, דגם בזמן הגלות הנה לא רק שאינם מנגדים לישראל אלא שמסייעים להם, כי לכל בני ישראל הי׳ אור במושבותם, ועי״ז לוקחים (נעמט מען מיט) את כל הניצוצי קדושה, כספם וזהבם אתם[95], עאכו״כ בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותנו[96], קהל גדול ישובו הנה[97], בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו במהרה בימינו ממש.

 

 

מקורות והערות

[1]פרשתנו (נח) ח, כא-כב.

[2]שם ט, ט.

[3]ב״ר פל״ד, ט.

[4]תהלים כד, ו.

[5]ד״ה זה תש״ח בתחלתו (סה״מ תש״ח ע׳ 67).

[6]עירובין נד, א.

[7]ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. תו״א ואוה״ת ר״פ ויצא. ועוד.

[8]ראה אוה״ת ויצא קצב, א (בשוה״ג).

[9]ראה לקו״ש ח״כ ע׳ 270.

[10]עירובין שם.

[11]רד״ה זה עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תלו). תש״ח (סה״מ תש״ח שם).

[12]דברי הימים-א כט, כג.

[13]יומא סט, ב.

[14]ספרי – הובא בפרש״י עה״פ מטות ל, ב.

[15]תהלים כז, ח.

[16]שם, יד.

[17]ברכות לב, ב.

[18]תהלים קד, לא.

[19]שם קמט, ב.

[20]לקו״ת שמע״צ פח, ד ואילך.

[21]ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. ועוד.

[22]סוכות פ, ג.

[23]ראה פסחים ח, ב.

[24]לשון המאמר רד״ה זה תש״ח (סה״מ תש״ח שם).

[25]ראה שמו״ר ספכ״ג. תענית בסופה.

[26]תו״ח שמות סד, ב. סה״מ עטר״ת ע׳ תסד. תרפ״ה ע׳ קיב. תרפ״ט ס״ע 215-6 (קונטרסים ח״א נג, ב). תרצ״ז ס״ע 298-9 (תש״י ע׳ 237). תרח״ץ ע׳ קע. תש״ב ע׳ 13. ועוד.

[27]בהעלותך יב, ג.

[28]אוה״ת תשא ע׳ א׳תתמז ואילך. ב׳ז ואילך. ד״ה הנה אנכי כורת ברית תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ס״ע קעג ואילך).

[29]המשך תער״ב ח״א פרק רא (ע׳ תח). וראה בארוכה לקו״ש ח״ב ע׳ 372 ואילך.

[30]פרשתנו ח, א.

[31]נוסח תפלת מוסף דר״ה (ברכת זכרונות).

[32]מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ ריז. ועוד.

[33]סידור (עם דא״ח) רמו, ב-ג.

[34]ראה סד״ה זה תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 75).

[35]פרש״י ר״פ בראשית.

[36]מלאכי ג, ו.

[37]ראה בארוכה לקו״ש חי״ז ע׳ 150 ואילך. וש״נ.

[38]עקידה שער לח – הובא ונתבאר בד״ה החודש תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ קלא ואילך). תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ קנו ואילך). תרע״ח (דפ׳ החודש – סה״מ תרע״ח ע׳ רכד ואילך). ועוד.

[39]רמב״ן ובחיי עה״פ ויקרא א, ט.

[40]ראה בארוכה ד״ה איזהו גבור תרצ״ו (סה״מ תרצ״ו ע׳ 128 ואילך. קונטרסים ח״א שעג, ב ואילך).

[41]ראה זח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.

[42]ראה המשך תער״ב ח״א פרק ריח (ס״ע תמא).

[43]ראה המשך תרס״ו ע׳ קסא. ובכ״מ.

[44]ד״ה וירח עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תמא ואילך).

[45]המשך תער״ב ח״א פרכ״ב (ס״ע תמח ואילך).

[46]תו״א יתרו סז, א. לקו״ת ר״ה סא, ד.

[47]ראה אוה״ת סוכות ע׳ א׳תשנו. ברכה ס״ע א׳תתסו ואילך. ד״ה צהר תעשה תש״ב פ״ג (סה״מ תש״ב ע׳ 49).

[48]רמב״ם סוף הל׳ לולב.

[49]שמואל-ב ו, סז.

[50]אמור כג, מ. רמב״ם שם פ״ח הי״ב. וראה לקו״ש חי״ז ע׳ 267 ואילך.

[51]סוכה פ״ג הי״א.

[52]ל׳ הכתוב – נחום א, ט.

[53]ראה אגרות-קודש אדהאמ״צ ח״א ע׳ שטו. אגרות-קודש אדמו״ר הצ״צ ח״א ע׳ שסב-ג.

[54]ראה בארוכה סה״מ תרנ״ז ע׳ רכג ואילך.

[55]תנחומא תולדות ה. אסת״ר פ״י, יא.

[56]לך לך יב, א-ג.

[57]ראה סד״ה לך לך תרס״ז (המשך תרס״ו ע׳ שצז). ועוד.

[58]ישעי׳ סא, ה.

[59]עובדי׳ א, כא.

[60]ישעי׳ מ, ה.

[61]ראה תו״ח תצוה תפב, א.

[62]פרשתנו ח, כב.

[63]מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ נז. עם הגהות – אוה״ת נח (כרך ג) תרסט, א ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב) ואילך.

[64]נוסח ברכת השכיבנו.

[65]ישעי׳ יא, ט.

[66]המשך וככה הנ״ל שם פצ״ו (ע׳ קיג).

[67]אמור שם, כג. וראה ב״ח או״ח ר״ס תרכה.

[68]כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סל״ח (עט, ב). וש״נ.

[69]תהלים ק, ב.

[70]אבות פ״ב מי״ב. משלי ג, ו. וראה טושו״ע או״ח סרל״א.

[71]בא י, כג.

[72]קדושים יט, יח.

[73]תו״א פרשתנו י, ב ואילך. תו״ח פרשתנו סד, ב ואילך. אוה״ת פרשתנו (כרך ו) תתרסז א ואילך.

[74]ראה ע״ח שער (מד) השמות פ״ג ופ״ו. וראה זח״ג רצו, א. פרדס שער (ב) השמות פ״ה-ח. שם פ״י-יא.

[75]ראה לקו״ש חי״ב ע׳ 15. וש״נ. חט״ו ע׳ 234. וש״נ.

[76]ראה עד״ז תו״ח שם סה, סע״א ואילך.

[77]פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ב – הובא ונתבאר בד״ה ויאמר אלקים יהי רקיע תרס״ה (קרוב לסופו – סה״מ תרס״ה ע׳ נט). כי ה׳ יתן אעת״ר (סה״מ אעת״ר ע׳ קו). ועוד.

[78]יבמות סא, רע״א.

[79]של״ה כ, ב. שא, ב. ובכ״מ.

[80]נצבים כט, ט-י. לקו״ת ר״פ נצבים.

[81]רפ״ג.

[82]לקו״ת שם.

[83]תניא רפמ״א.

[84]פרשתנו יא, ו.

[85]ב״ר פל״ח, ו.

[86]הושע ד, יז.

[87]ראה תו״ח שם עד, סע״ד ואילך.

[88]רמב״ם סוף הל׳ חנוכה.

[89]ראה סה״ש תש״ג ע׳ 8. תש״ה ע׳ 58. לקו״ש חכ״ט ע׳ 358.

[90]בשלח טו, טז.

[91]תהלים נה, יט. וראה ד״ה פדה בשלום לאדהאמ״צ פי״א (שעה״ת ח״א נח, ג-ד).

[92]שהש״ר פ״א, א (בסופו).

[93]כתובות סז, ב.

[94]ר״ה טז, ב.

[95]ישעי׳ ס, ט.

[96]בא י, ט.

[97]ירמי׳ לא, ח.

 

פרסום תגובה חדשה

test email