פרשת כי תצא – ברית נצחית בין ה’ לעמו ישראל

יום שני ט׳ אלול ה׳תשע״ב
הפטרת כי תצא מבטיחה ברית בין שלום בין ה’ לישראל, ואכן על ידי התשובה ניגאל גאולה שלימה ויבנה בית המקדש. וכשנקיים מצוות בזמן הבית תהיה המשכה מבחינה עליונה יותר מעכשיו.
מאת שולמית שמידע
העיר

 

הבטחות גדולות מבטיח הקב''ה לעם ישראל על הגאולה העתידה

ובמיוחד בהפטרת פרשתנו פרשת כי תצא,

כשהסיום וחותם שלה הוא הפסוק:

''כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש,

וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'''.

*   *   *

כנסת ישראל דומה ל''ארץ'' – ''והארץ הדום רגלי'',

שתמיד אפשר לנשאה ולנטלה עד רום המעלות.

והאבות הם ה''הרים'' הבולטים על פני הארץ –

''והאיתנים מוסדי ארץ'', היוצאים מן הארץ ועולים עד השמים,

בכוחם להעלות את כללות נשמות ישראל להתכלל באור אין סוף ברוך הוא ממש.

והקב"ה מבטיח גם אם זכות אבות תגיע לסיומה,

ברית ה' – חסדו עם ישראל – נצחית ולעולם לא תסתיים.

*   *   *

עם ישראל זקוק לדברי עידוד אלה באופן מיוחד בגלות.

כשכנסת ישראל בבחינת נפילה ואינה רואה אלוקות פנים בפנים.

כפי שהנביא מעיד: ''נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'',

עד שדוד מלך ישראל, השמיט מהמזמור "אשרי" את האות נו''ן,

אך חזר ברוח קודשו וסמכה בפסוק שלאחריו:

"סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים".

*   *   *

עם ישראל מתגעגע למעמד הר סיני שבו ה' דיבר עמו פנים בפנים.

או לפחות לזמן המקדש שאז הגם שלא דיבר ה' עמו, היה אתו פנים בפנים.

אין להשוות את מצב ומעמד עם ישראל בגלות ומעמדו ומצבו בזמן הבית.

ובדומה לגוף הגשמי שיש בו "פנים" (עם חושי ראיה שמיעה כו') ויש "אחור"…

וגם בנפש האדם יש "פנים הנפש" – עיקר החיות הרצון והחפץ,

ויש "אחורי הנפש" שבה יש חיות מועטה קרירה מצד ההכרח או אגב גררא.

כך בזמן שבית המקדש היה קיים, עיקר החיות היה בעבודת ה',

ושאר ענייני העולם הזה כאכילה ושתיה… היה בהכרח ובקרירות ודרך עראי,

ואילו בזמן הגלות יש נפילה ומהפך במהות הנפש –

נפש האדם נמשכת דוקא לצורכי הגוף והעולם הזה.

וכדי להגיע לאהבת ה' לדבקה בו ובתורתו צריך יגיעת נפש ממש,

צריך להתבונן בגדולת ה' ולעורר את האהבה המסותרת בלב,

ולהקדים לזה את העשיה הנקראת "בחינת אחור בפנים".

אכן נפילה גדולה!…

שהרי הנפש בטבעה מצד עצמה ראויה להיות כשלהבת העולה מאליה כדי לדבוק בה',

אולם לפי שירדה בסתר המדרגות ונשבתה בידי הגוף והנפש הבהמית,

היא משרתת את אויביה המושלים בה.

*   *   *

אולם עם ישראל אינו מוותר, הוא מייחל ומקוה כל הזמן להחזרת פנים בפנים –

"עיני כל אליך ישברו".

והקב"ה רם ונישא קדוש ומובדל ולמעלה מכל הבחינות והמדרגות עד אין קץ.

אין ערוך אליו ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל".

הוא למעלה מחכמה ורצון, עד שאפילו חכמה היא בבחינת עשיה לגביו,

"כולם בחכמה עשית". 

ומה שמחיה את העולמות הוא רק בבחינת מלך בלבד ומלך הוא העולם.

וגם בדרגה זו של התלבשות בעולם אין הוא כנשמה המלובשת בגוף,

שהנשמה מקושרת בגוף ומתפעלת ממאורעי הגוף,

(אף שבמקור חוצבה היא נעלית מאד).

אולם הבריאה לא פעלה שום שינוי אצל הקב"ה,

ואף שהוא ממלא כל עלמין – מהוה מקיים ומחיה את העולמות,

לא חל בו שום שינוי – "אני הוי' לא שניתי".

כל העולמות והנבראים אינם תופסים מקום אצלו כלל.

כולא קמיה כלא חשיב (הכל לפניו כלא חשוב), ומעלה ומטה שוים לפניו.

אלא שהקב''ה השפיל עצמו לארץ בירידה גדולה ובצמצום גדול,

כך שכל השפע שנשפע לעליונים ותחתונים הוא בבחינת מלך בלבד.

*   *   *

אולם הקב"ה רחום וחנון לא הזניח את ברואיו לאחר שבראם.

הוא ברא שמים וארץ – תורה שבכתב ותורה שבעל פה,

ועל ידי שיהודי עושה מצוות הוא ממשיך את בחינת חיי החיים.

ישראל עושים רצון ה' שלמעלה מעלה מבחינת מקום בבחינת מקום,

לכן הרצון העליון שורה ומתגלה גם בבחינת מקום.

תורה עבודה וגמילות חסדים שיהודי מקיים,

מושכים את ה' להיות "אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב",

שבירידתו בצמצום אחר צמצום הוא משפיל את עצמו להיות בחינת אלוקות,

עד ששורה ומתגלה במדת אברהם (חסד) במדת יצחק (גבורה) ובמדת יעקב (רחמים).

*   *   *

ישראל בעבודתם מפרנסים לאביהם שבשמים,

והקב''ה מתענג מעבודת כנסת ישראל וקורא לה: "רעיתי פרנסתי".

התורה והמצוות שאנו מקיימים הם לחם המאכל של הקב''ה,

והוא מעודד את עמו "לכו לחמו בלחמי".

וישראל בקיימם את הרצון העליון על ידי תורה ומצוות,

מורידים לעולם הזה את הרצון העליון ומעוררים למעלה עת רצון.

אור אין סוף ברוך הוא נמשך ונשפע

מעילה לעילה ומעולם לעולם ומבחינה לבחינה וממדרגה למדרגה,

כשהתחתון מקבל מן העליון.

וכמאמר חז''ל: עמוד אחד יש בעולם ו"צדיק" שמו,

שהוא בחינת עמוד המחבר מעלה ומטה,

ודרך עמוד זה שורה ומתגלה הרצון העליון.

ואף שההמשכה למטה היא בצמצום גדול כל כך שבאין ערוך למקורו ושורשו, 

הוא נמשך לכל בחינת חי "ומשביע לכל חי רצון".

אלא ש"קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת" דוקא ו"רצון יראיו יעשה".

שאצל יראיו למטה נעשה רצון ומתגלה פנימיות הרצון ופנימיות הלב,

לעשות את עבודת ה' ית' בבחינת פנים בפנים,

והקב''ה מצידו רוצה את יראיו ומשפיע בהם אור רצונו העליון,

שעושה אותם מושפעים ומלאים מאור רצונו.

*   *   *

על כן אנו מברכים את ה' ''אשר קדשנו במצוותיו",

שהוא קדוש ומובדל, אך על ידי מצוותיו הם הרצון העליון,

קידש גם אותנו ועשה אותנו קדושים ברצון עליון קדוש,

שעורר בנו על ידי המצוות את פנימיות נקודת הלב – רעותא דלבא –

הנקודה בה אפשר להתחבר עם ה' בבחינת "פנים בפנים".

לכן מצוות צריכות כוונה שעל ידן יתגלה רצון ה' ית' למטה כמו למעלה, 

כשמתגלה פנימיות רצונו ית' מתגלה פנימיות רצון נפש האדם לה' למטה.

ואכן בעשיית המצוות יש להתכוון שבהן ועל ידן,

יימשך ויתגלה למטה גם בנפש האדם הרצון העליון.

"ויצעקו אל ה' בצר להם" שיושיעם וינטלם וינשאם למעלה מעלה.

ו"רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם".  

*   *   *

ואמנם מצוות מושכות את הרצון העליון למטה,

אך יש דרגה גבוהה יותר שבה מתגלה עצמיות הרצון העליון,

דבר הנעשה על ידי תשובה דוקא ככתוב: "ממעמקים קראתיך הוי'".

ואם ישראל עושים תשובה מיד הם נגאלים…

אם כן, אין הדבר תלוי אלא בתשובה.

*   *   *

ואכן שלימות הגילוי של פנים בפנים תהיה בגאולה האמיתית והשלימה.

בזמן הגלות אמנם ממשיכים על ידי מצוות את רצונו של מקום,

אך באופן של פיצול לג' בחינות מקום: ימין (חסד) שמאל (גבורה) ואמצע (תפארת),

להיות "אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".

כשאין בית מקדש הם כענפים מתפרדים מפוזרים ומפורדים,

בניו של אברהם בגלות עשו ובניו של יצחק בגלות ישמעאל,

בניגוד לזמן הבית שהיו קשורים ואגודים.

דוגמת שלוש בחינות בישראל: כוהנים לויים וישראל,

שבזמן הבית היו "כוהנים בעבודתם לויים בדוכנם וישראל במעמדם"

אחודים וקשורים יחד כולם באגודה אחת.

ועם ישראל זועק לתשובה הדדית: ''השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם'',

להיות באחדות בבחינת "קדם" – "פנים בפנים", בחינת פנימיות גילוי הרצון.

*   *   *

הפתרון לכל הוא – תשובה!

עבודת התשובה חשובה ביותר "דמשכין ליה בחילא יתיר",

(שמושכין את האור העליון בכח רב).

ו"במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד",

כי צדיקים גמורים מושכים חיות ואור אין סוף דרך סדר השתלשלות,

מדרגה אחר מדרגה מעילה לעילה.

מה שאין כן תשובה, המושכת אור שלמעלה מסדר השתלשלות,

לכן "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא".

על ידי תשובה תשוב ה' תתאה מנפילתה לעלות למעלה – החזרת פנים בפנים.

על ידי התשובה רחוק נעשה קרוב.

על ידי התשובה ניגאל גאולה שלימה ויבנה בית המקדש.

וכשנקיים מצוות בזמן הבית תהיה המשכה מבחינה עליונה יותר מעכשיו.

אמנם גם בזמן הגלות נמשך על ידי מצוות אור הסובב כל עלמין,

רצון העליון ממש, אור בבחינת "לבוש" – אור מקיף.

אך כשנקיים מצוות בזמן בית המקדש השלישי,

יימשך אור ה"סובב כל עלמין" ב"ממלא כל עלמין" – אור פנימי בבחינת "פרי",

עד שנתענג עליו ונאמר: "בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי".

*   *   *

וכאמור, התנאי לכך הוא התשובה שתעורר את הרחמים הגדולים של ה',

וכמו שהבטיחנו "ברחמים גדולים אקבצך".

רחמי שמים שלמעלה ממידתו של יעקב – מידת הרחמים. 

מידתו של יעקב היא רחמנות הנמשכת ממידת יצחק – מידת דין קשה,

שכאשר פוגעת באדם מידת הדין, ח"ו, יש רחמנות עליו.

ורחמנות הנמשכת מצד הגבורות היא רחמנות בסדר השתלשלות העולמות,

ועל זה נאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".

אך מידת הקב''ה שלמעלה מגדר עלמין, וכולא קמיה כלא, מבטיח לנו,

"וברחמים גדולים אקבצך", שמרחם על כולם, שכולם באין ערוך אליו ית',

וכולם רחוקים מאור אין סוף ברוך הוא ממש.

וברוך הוא שמרחם על הבריות כולם ועל העולמות כולם, כולל העולמות העליונים,

וברוב רחמיו נתן לנו אפשרות ויכולת לשוב בתשובה.

וכשיהודי צועק אל ה' בצר לו ורוצה לשוב אל ה',

צעקה שבאה מלמטה מטה עד למעלה מעלה

שלא בסדר והדרגה למעלה מסדר השתלשלות,

על ידי התעוררותו מלמטה יש התעוררות מלמעלה – רחמים גדולים!

והקב''ה בעל הרחמים, שמעלה ומטה שוין אצלו, והבטיחנו "ברחמים גדולים אקבצך",

מרחם על ניצוץ אלוקות שבנפשו שירד פלאים מטה מטה מאור פניו ית',

עד ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" וכל תפיסתו בגדולת ה' היא גשמית,

שאינה בשום ערך לאמיתיות אור אין סוף ברוך הוא בעצמו.

זוהי זעקת התשובה השייכת לכל יהודי,

אף אם לא חטא מימיו ואף אם הוא צדיק גמור.

ובתשובה בבחינה זו תלויה ביאת המשיח.

*   *   *

לעתיד לבוא לא יהיה עוד "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות",

המדלג למטה ממדרגה למדרגה ומעילה לעילה מהרים לגבעות דרך וסדר השתלשלות.

לעתיד לבוא יתגלה חסד ה' בחינת "רחמים גדולים".

אז "ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" – יתעורר חסד ה' שלמעלה מזכות אבות.

ואף שעניין "תמה זכות אבות" לא תהיה כפשוטה,

אלא שחסד ה' יתלבש בבחינת "חסד לאברהם" –

"אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".

"ההרים ימושו" לגבי בחינת "וחסדי מאתך לא ימוש",

ש''חסד לאברהם'' יתבטל ויתכלל בחסד ה' – ''חסדי!''

ויהיה כנר באבוקה בהשוואה לחסד ה'.

דוגמת הנביאים שלא יהיו בטלים לעתיד לבוא מכל וכל,

אלא שיהיו כנר בפני האבוקה לגבי הגילוי הגדול שיהיה,

כי לא תהיה זו קימה מלמטה למעלה, כנאמר: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ציון",

אלא שיהיה גילוי אלוקות מלמעלה למטה, מצד "בועליך עושיך",

ועתידין צדיקים ("ועמך כולם צדיקים") שיאמרו לפניהם "קדוש" מלמעלה למטה,

עד ש"וברית שלומי" ברית עליונה שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות

תתגלה ותקשר את עם ישראל בה' ויהיו חד ממש עם קוב''ה.

 

(על פי ליקוטי תורה לפרשת כי תצא, ד"ה "כי ההרים ימושו"…)

פרסום תגובה חדשה

test email