בס״ד. ש״פ ויחי, י״ד טבת ה׳תשל״ב

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי[1], וידוע הדיוקים בזה בדא״ח בדרושי אדמו״ר הזקן[2] ואדמו״ר האמצעי[3] והצ״צ[4] ורבותינו נשיאינו שלאחרי זה[5], דהנה איתא בגמרא[6] וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר[7] כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא חרבי זו תפילה וקשתי זו בקשה, וזהו שפירש התרגום אונקלוס בצלותי ובבעותי. וצריך להבין מהו שייכות ענין זה ליוסף דוקא, דכפשוטו הלא זהו מה שיעקב אומר ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד גו׳, בחרבי ובקשתי, מהי השייכות דענין התפילה ליוסף דוקא יותר מלשאר השבטים, וגם שהשייכות ליוסף אין זה כמו שהוא א׳ מהשבטים אלא כמו שהוא על אחיך, למעלה מאחיו. גם צריך להבין מדוע נאמר ענין התפילה בלשון חרבי וקשתי, ובפרט דישנם כמה שמות על ענין התפילה וכדאיתא במדרש[8] עשר לשונות נקראת תפילה, והי׳ יכול לומר לשון אחר שמורה על ענין התפילה ולמה אומר בחרבי ובקשתי. ובפרט שבגמרא צריך להביא ראי׳ מהפסוק כי לא בקשתי אבטח וכו׳ שאין הכוונה לחרב וקשת ממש אלא לתפילה, שמזה מובן שמצד עצמו היו מפרשים חרבי וקשתי כפשוטו, וא״כ למה לא נאמר בלשון שמשמעותו הפשוטה הו״ע התפילה. ועוד יותר שחרבי וקשתי כפשוטו, לא רק שאינם מורים על ענין התפילה, אלא שהו״ע הפכי מענין התפילה. דהנה כתיב[9] לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה׳ גו׳, והיינו שיכול להיות אופן המלחמה בחיל ובכח וע״ז אומר לא בחיל גו׳ כי אם ברוחי גו׳, וענין בחיל וכח הו״ע חרבי וקשתי כפשוטו, וענין ברוחי הו״ע התפילה. דעל אומות העולם אומרים[10] אלה ברכב ואלה בסוסים (אבל) ואנחנו בשם ה׳ אלקינו נזכיר, הרי שענין חרבי וקשתי הוא היפך ענין התפילה, וא״כ צריך להבין מדוע אומר הלשון חרבי וקשתי.

ויובן ע״פ המבואר בכמה דרושים[11] ההפרש שבין האבות להשבטים, דאין קוראין אבות אלא לשלשה[12], דעבודת האבות ישנו בכל אחד מישראל, משא״כ עבודת השבטים, כל שבט חלוק בעבודתו. וכמו שמבאר בתו״א[13] ד״ה יהודה אתה יודוך אחיך, ההפרש שבין עבודת ראובן שמעון לוי ויהודה, שמזה מובן שכן הוא בכל השבטים, שכל א׳ חלוק בעבודתו וכו׳. אבל יוסף עבודתו היא סוג אחר לגמרי. דהנה כתיב[14] ששם עלו שבטים שבטי י-ה, שעבודת השבטים היא בדרך העלאה מלמטה למעלה, משא״כ ביוסף כתיב[15] ויוסף הורד מצרימה, שענינו הוא המשכה מלמעלה למטה, וההמשכה היא למטה ביותר, ולכן אומר מצרימה בה׳ לפי שהירידה היא למטה מטה ביותר במצרים ערות הארץ[16], וכמבואר בכמה מקומות[17] בענין סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה[18], שארצה בה׳ הוא למטה מארץ סתם, והשמימה בה׳ היא למעלה משמים סתם, וזהו ענין ויוסף הורד מצרימה, שענינו של יוסף הוא הירידה למטה ביותר, וזהו ענין התורה שירדה למטה והיא הוראה לכ״א מישראל, כמו שהנשמה מלובשת בגוף שהיא ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא[19]. דעל הנשמה עצמה אומרים בברכת השחר[20] נשמה שנתת בי טהורה היא, שבחי׳ נתת הוא למעלה גם מבחי׳ טהורה, דבחי׳ טהורה קאי על בחי׳ הנשמה כמו שהוא באצילות ובחי׳ נתת הוא למעלה גם מבחינה זו, דהלא חשיב כאן הסדר מלמעלה למטה, דכשם שבראתה הוא למעלה מיצרתה, ויצרתה הוא למעלה מנפחתה, כמו״כ טהורה היא הוא למעלה מבראתה, ונתת הוא למעלה גם מטהורה היא. וכל א׳ מישראל אומר בכל יום אלקי נשמה שנתת בי, וכמ״ש[21] ויפח באפיו נשמת חיים, וכמו שמבאר בתניא[22] דלכל איש ישראל יש שתי נפשות וכו׳ ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש וכו׳, וכמ״ש בזהר[23] דמאן דנפח מתוכי׳ נפח פירוש מתוכיותו ומפנימיותו וכו׳. וע״ז אומרים נשמה שנתת בי, שירדה למטה לבירא עמיקתא, לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו בגופו של האדם, שזהו הפירוש הפשוט של נתת בי, היינו בגוף כמו שהוא למטה, והיינו דבעולם הזה גופא הירידה היא לגוף האדם שהוא מדריגה הכי נמוכה בעולם הזה, דכל הנבראים כמו צומח וחי נתהוה הגשם ביחד עם הרוחניות והחיות שלהם, משא״כ בגוף האדם שנברא דומם, וכמ״ש[24] גלמי ראו עיניך, ורק אחרי זה ניתן בו נשמתו, וכמבואר בהדרושים ד״ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים[25]. אמנם לפי זה מובן רק הפחיתות שלו לגבי חי וצומח, אבל באמת הוא גרוע ופחות גם מדומם, דענינו של דומם ותכלית שלימותו הוא רק ענין הדומם, ומה שמתעלה ונכלל בצומח אינו מצד עצמו אלא מצד ענין שמחוץ הימנו, משא״כ באדם, שענינו של הגוף הוא שיתאחד עם הנשמה, ועד שתכלית שלימות הגוף הוא כמו שיהי׳ לעתיד לבוא שהנפש האלקית תקבל חיותה מהגוף[26], ולכן קודם להזמן דלעתיד לבוא, ולפני שמתאחד עם הנשמה, הרי לא זהו ענינו ושלימות שלו, ולכן הוא במדריגה נמוכה גם מדומם. וע״ד מ״ש[27] רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם גו׳ (שמצד היוקר דישראל, נרגש בהם החסרון ביותר).

וזהו ענין ויוסף הורד מצרימה, דענינו של יוסף הוא ירידה והמשכה מלמעלה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא בכדי להעלות המטה מטה ביותר, ולכן אמר יעקב ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד, פירוש כי שכם הוא הכתף, שהוא בחי׳ אחוריים (וכמ״ש[28] לעבדו שכם אחד), וענינו של יוסף הוא לברר גם בחי׳ שכם, ותחילה צריך לברר בחי׳ שכם באדם עצמו, ואח״כ פועלים בירור בחי׳ השכם בהעולם כולו. שזהו ענין התורה שנמשכה וירדה מלמעלה למטה (וכדאיתא בתניא[29]) שנסעה וירדה בסתר המדריגות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם זה וכו׳ למקום שלמצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם[30], בכדי לברר גם בחי׳ שכם, שענין התורה הוא להורות את המעשה אשר תעשון[31] ואלה אשר לא תעשינה[32], ולהבדיל בין הטהור והפכו[33], שבירור בחי׳ הטהור הוא ע״י עשי׳, שזהו ענין עשה טוב[34] שהו״ע מצוות עשה. ובירור בחי׳ הטמא הוא ע״י דחי׳, סור מרע³⁴, שהו״ע מצוות ל״ת. דע״י לימוד התורה שלו נעשה מלך, וכמאמר[35] מאן מלכי רבנן, ובכח זה יכול לברר. וזהו שאומר ואני נתתי לך, כי הכח על הבירור הוא מהאבות, ויעקב הוא בחיר האבות[36], אבל הבירור בפועל הוא ע״י יוסף, דכתיב[37] אלה תולדות יעקב יוסף. והגם שיעקב הוא יו״ד עקב[38], הרי הוא במדריגת אצילות, והמשכה בבי״ע הוא ע״י יוסף וכמבואר בביאורי הזהר[39]. והנה זהו ההפרש בין יוסף לשאר השבטים, דיוסף ענינו הוא ירידה והמשכה מלמעלה למטה, בחי׳ התורה, ושאר השבטים ענינם הוא העלאה מלמטה למעלה, כמ״ש ששם עלו שבטים שבטי י-ה, שהו״ע התפילה (ועם היות ששבטים הוא מלשון[40] כוכבא דשביט כו׳ שהו״ע המשכה, אבל עבודתם כמו שהם בבריאה הוא בבחי׳ עלי׳ כמ״ש ששם עלו שבטים וכו׳ מלמטה למעלה[41]), דתפילה היא כמו סולם, שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה[42], שעולה מלמטה למעלה בד׳ שליבות הסולם[43], דההתחלה היא מהודו לה׳ קראו בשמו, בחי׳ הודאה בלבד, ועוד קודם לזה מודה אני, ואח״כ ההתבוננות דפסוקי דזמרה וכו׳. ועולה ממדריגה למדריגה ומשלב לשלב עד שמגיע לשמונה עשרה בביטול כעבדא קמי׳ מרי׳[44], וזהו ענין עבודת השבטים. (אך הנה ידוע דעיקר פעולת התורה הוא אחר התפילה, וכדאיתא בגמרא[45] תפילת אבא בנימין שתהא תפילתו סמוכה למטתו, ומבואר בזה[46] שהכוונה בזה היא שלימוד התורה יהי׳ לאחר העלאה דתפילה דוקא, שזהו מה שאיתא בספר הבהיר[47] (נ״א מעין החכמה[48]) הובא בזהר[49], דדוד הי׳ מחבר תורה שלמעלה בקוב״ה[50], דלהיות דדוד הוא נעים זמירות ישראל[51], בחי׳ התפילה, לכן הי׳ בכחו דוקא לחבר תורה שלמעלה בקוב״ה).

אמנם עם היות דעיקר ענין התורה הוא בחי׳ המשכה מלמעלה למטה ועיקר ענין התפילה הוא העלאה מלמטה למעלה, הנה מכיון שכל הענינים שבקדושה כלולים זה מזה, הרי מובן, דגם בתורה ישנו בחי׳ התפילה, ענין ההעלאה מלמטה למעלה, ובתפילה ישנו בחי׳ התורה, המשכה מלמעלה למטה. והנה בחי׳ ההעלאה שבתורה הוא תורה שבע״פ, דתורה שבכתב היא לחם מן השמים[52], המשכה מלמעלה למטה, אבל תורה שבע״פ, ובמיוחד תלמוד בבלי, הוא מלמטה למעלה, שעל תלמוד בבלי איתא במחשכים הושיבני[53], שדוקא ע״י החושך בא להבנת הענין וכו׳[54], והיינו שבא ע״י יגיעה גדולה. וכמו שאמר רשב״י[55] אשריך שראיתני בכך כו׳, דמעיקרא כי הוה מקשי כו׳ לסוף כי הוה מקשי ר׳ פינחס בן יאיר קושיא הוה מפרק לי רשב״י עשרין וארבעה פירוקי, שאין זה רק שרשב״י הי׳ מתרץ כ״ד פירוקי, אלא מחמת ריבוי הקושיות ופירוקים עצמם וכו׳. ועד״ז יש בתפילה בחי׳ התורה דהגם דכללות ענין התפילה הו״ע העלי׳ בהד׳ שליבות שבסולם, אבל מ״מ הרי בסולם זה עצמו יורדים בו ג״כ, וכמ״ש¹⁸ביעקב עולים ויורדים בו כו׳, והיינו שלאחר שמגיע ומתעלה לשמונה עשרה בביטול כעבדא קמי׳ מרי׳, הנה בשמונה עשרה הוא בקשת צרכיו כפשוטו[56], דהגם שההתחלה היא מאתה חונן לאדם דעת, שהוא בחי׳ השכל שבאדם, אבל אח״כ מבקש דברים גשמיים כפשוטם, מברך השנים כפשוטו בגשמיות, ועד ברכת בונה ירושלים, ואת צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, שהו״ע הגאולה מהגלות שהוא חושך כפול ומכופל, ועד לותחזינה עינינו בשובך וכו׳. ועד״ז ישנו ההתכללות דתורה ותפילה בפשטות, דבתפילה ישנם חלקי התורה, וגם בתורה ישנו ענין התפילה, והוא ספר תהילים שהוא חלק בתורה וענינו הוא שירים ותשבחות שענינם תפילה כנ״ל. וכמבואר כמה פעמים[57].

וזהו שאמר יעקב ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד גו׳, בחרבי ובקשתי, דדוקא ע״י בחי׳ יוסף הורד מצרימה, שהו״ע הירידה והמשכה למטה מטה ביותר, עי״ז פועל ההעלאה דהמטה מטה, שזהו ענין בחרבי ובקשתי (שהו״ע בחי׳ תפילה שבתורה). וכידוע[58] בענין הליווער, דכשמגביהים דבר מעליונו או מאמצעיתו או גם קרוב לתחתיתו, אז לא יוגבה כל הבנין, ורק כשמגביהו מתחתיתו ממש, אז יגבי׳ כל הבנין, ועד״ז הו״ע ויוסף הורד מצרימה, שע״י הירידה למטה מטה ביותר, במצרימה, וכנ״ל דמצרימה היא למטה ממצרים סתם, עי״ז מברר ומגבי׳ כל סדר ההשתלשלות וכו׳. ועי״ז שיוסף הורד מצרימה הצביר יוסף בר וכלכל כל הארצות משם, ואדרבה דוקא מארץ מצרים באה ההשפעה לכל הארצות, גם לארץ ישראל. וזהו ואני נתתי לך שכם אחד גו׳ בחרבי ובקשתי, דע״י ירידת יוסף למצרים, ההמשכה למטה, פעל עי״ז שיתעלו כל הדברים התחתונים כו׳ שזהו ענין בחרבי ובקשתי. וגם דע״י בחי׳ יוסף ההמשכה למטה במצרים פעלה גם בכל השבטים, וכנ״ל שהכח על ההעלאה שהוא בחי׳ השבטים הוא ע״י ההמשכה דתורה שהוא בחי׳ יוסף וכו׳. ולכן אומר על אחיך, והיינו שהוא למעלה מהשבטים ומ״מ פועל גם בהם, ומשום זה קודם לכן הנה הם לא הכירוהו[59], והיינו שלא היו שייכים לבחינה זו. וע״י עבודת יוסף וכו׳ פעל גם בהם בחי׳ בחרבי ובקשתי וכו׳. ועפ״ז מובן מה שאמר יעקב ואני הנה נתתי לך גו׳ קודם כל הברכות, דלכאורה הוה לי׳ לומר זה אחר שברך השבטים כשאמר ליוסף לקוברו בארץ ישראל שאז הי׳ צריך לומר לו השכר ע״ז, ואני הנה נתתי לך שכם אחד גו׳, אלא שזהו הנתינת כח על עבודת השבטים וכו׳, ולכן הוצרך לומר להם קודם הברכות כו׳, דהנתינת כח על העלי׳ הוא ע״י ההמשכה דתורה דוקא. ועי״ז נמשך גם בחרבי ובקשתי כפשוטו, דאף שאיתא בזהר[60] דהמתפלל על צרכיו (הגשמיים) דומה להני כלבין דחציפין דאמרי׳ הב הב, אבל כפי שנפסק ההלכה בנגלה⁵⁶הרי עיקר התפילה הוא בקשת צרכיו (הגשמיים), וג׳ ראשונות שהם סידור שבחיו של מקום הרי הם רק הכנה לעיקר התפילה דבקשת צרכיו, והג׳ אחרונות הם הודאה וכו׳[61]. ואחרי זה נמשך בעבודת הבירורים דחרבי וקשתי, דעל אויב הקרוב, והיינו גסות הרע, שמגולה וכו׳ ויודעו ומכירו שהוא אויב, ע״ז מספיק חרב, אבל על אויב רחוק שהוא הקליפה דקה והוא רע הנעלם שאינו יודע ממנו, ע״ז צריך לקשת, שהחץ מגיע גם למרחוק ועי״ז יוכל לברר גם את הרע הנעלם. וכמו שבקשת הנה כל מה שימשיך יותר את המיתר לעצמו ילך החץ למרחק יותר ובדיוק יותר, עד״ז הוא ברוחניות שכל מה שהוא בשפלות וביטול יותר, יוכל להגיע ולברר את הרע הנעלם יותר. וזהו ענין מה שלאחר כל הברכות אמר איש אשר כברכתו ברך אותם[62] ופירש״י לפי שנתן כו׳ יכול שלא כללן כולם בכל הברכות תלמוד לומר ברך אותם, והיינו שהברכות הם אופני העבודה דכל שבט ושבט כפי שצ״ל עבודתו, והם הי״ב דרכי עבודה וכו׳, ואח״כ ישנו השער הי״ג שהוא שער הכולל ששייך לכאו״א[63], ועי״ז נזכה לביאת משיח צדקנו בעגלא דידן.

מקורות והערות