בס״ד. ש״פ ויחי, ט״ז טבת ה׳תשמ״ז

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה[1], וידוע הדיוק בזה[2], מהו ענין ויחי יעקב בארץ מצרים, דמשמע שעיקר שנותיו חי יעקב במצרים, והרי גם לפני זה היו בחיי יעקב ענינים נעלים, ועד שנאמר לפני זה[3] וישב יעקב בארץ מגורי אביו, והיינו שהי׳ במצב של וישב (התיישבות ומנוחה) בארץ מגורי אביו, ובפרט ע״פ פירוש חז״ל[4] שוישב היינו ישיבה בשלוה (שביקש יעקב לישב בשלוה, ונתקיים זה במשך כל השנים שישב שם עד שקפץ עליו רוגזו של יוסף, כמבואר במ״א[5]), וא״כ מדוע נאמר כאן דוקא ויחי יעקב (ולא לשון אחר), שמשמעו שדוקא במצרים חי יעקב. והנה לכאורה הי׳ אפשר לומר דמה שנאמר ויחי יעקב בארץ מצרים הכוונה בזה היא כמפורש בהמשך הפסוק שהוא שבע עשרה שנה, אבל (נוסף על המפורש בדברי רבינו הזקן[6] הפירוש בזה, ששנותיו הכי טובות חי יעקב במצרים, הנה עוד זאת) אי אפשר לומר כן, מפני ב׳ טעמים. הא׳ הרי מבואר בכמה מקומות[7] שמספר י״ז שבפסוק זה הוא בגימטריא טוב, שמזה מובן ששנותיו הכי טובות חי במצרים [וכמבואר בכמה מקומות[8] שי״ז שנה אלו הם כנגד מ״ש בריש פ׳ וישב[9] יוסף בן שבע עשרה שנה], והב׳ שמסיום הכתוב ויהי ימי יעקב שני חייו גו׳ משמע שחייו במצרים היו העיקר מכל שני חייו (אף שבפשטות קאי זה אלאחריו). גם ידוע הדיוק[10], למה שינה הכתוב סדר מספר שנותיו של יעקב מסדר הלקוח במספר שני הצדיקים שמקדים מספר גדול למספר קטן, וכאן הקדים מספר קטן למספר גדול, שבע שנים וארבעים ומאת שנה.

אך נקודת הביאור בזה, דהנה ידוע[11] שתכלית כוונת הבריאה היא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, והיינו בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. וכמבואר בתניא[12], שהעולמות העליונים הנה להם ירידה מאור פניו ית׳, משא״כ בעולם התחתון הירידה היא צורך עלי׳. וזהו ענין הירידה למצרים, שהוא בשביל לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, דמצרים היינו (לא רק המיצרים וגבולים שלמעלה, אלא) המיצרים וגבולים דעולם הזה התחתון, עד להמיצרים וגבולים דעניני רשות, ולמטה מזה ארץ מצרים כפשוטו, שהיא ערות הארץ[13]. ותכלית הכוונה בהירידה למצרים היא לעשות לו ית׳ דירה גם בתחתון זה.

וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים, שעיקר חייו ושנותיו הכי טובות של יעקב חי במצרים דוקא. דאף שמצרים הוא מקום הכי ירוד, אבל מכיון שבמצרים קיים יעקב את תכלית הכוונה דלעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, הרי זה אמיתית החיים של יעקב. והיינו, מכיון שהאבות היו בטלים לאלקות בתכלית, וכמאמר[14] האבות הן הן המרכבה, הרי מובן שעיקר החיים שלהם הוא לקיים הכוונה, ומכיון שתכלית הכוונה דלעשות לו ית׳ דירה בתחתונים הי׳ במצרים, לכן שם דוקא הי׳ עיקר חייו של יעקב.

והנה ידוע שעיקר עבודת האדם היא בירור הז׳ מדות, כמובן מהמבואר בתניא[15], וכמבואר בארוכה בד״ה אל תצר לאדמו״ר האמצעי[16] (ובדרושים שלפניו[17]), שזהו הטעם למה שכיבוש ארץ ישראל בזמן הזה הוא רק כיבוש ארץ שבעה אומות[18], כי עיקר הבירור עכשיו הוא בהז׳ מדות, משא״כ ג׳ המוחין שיתבררו לעתיד לבוא, שלכן דוקא לעתיד לבוא ירחיב ה׳ את גבולך[19], שיהי׳ כיבוש ארץ ג׳ האומות, קיני קניזי וקדמוני. ויש לומר בטעם הדבר, דכמו שבכללות סדר ההשתלשלות הרי עיקר הכוונה הוא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, היינו, שבזה דוקא הוא התאוה והתענוג שלמעלה, כמו״כ הוא גם בפרטי עבודת הבירורים, שעיקר התאוה והתענוג שלמעלה הוא (לא בהבירור דג׳ מוחין, אלא) בהבירור דז׳ מדות (שלמטה מהמוחין) דוקא.

ובזה יובן סדר מספר שנותיו של יעקב, שבע שנים ואח״כ וארבעים ומאת שנה, כי עיקר חיי יעקב הוא בעבודתו לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, ולכן עיקר עבודתו הוא בבירור ז׳ המדות דוקא, שבע שנים, ששרשם בז׳ תחתונות דעתיק (כמבואר בהדרושים[20]) שלמעלה מכל דבר, ועד שזה פועל עלי׳ גם בארבעים שנה שהם ד׳ המוחין כפי שהם כלולים כל אחד מעשר [שזהו בפרטיות יותר מג׳ מוחין], ואח״כ גם בומאת שנה שקאי על בחי׳ הכתר. אי נמי ארבעים ומאת שנה הם ב׳ פעמים שבעים, כמבואר בהדרושים[21]. וע״ד המבואר בארוכה בביאורי הזהר חיי שרה[22] בענין ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים[23], דמאה שנה קאי על בחי׳ הכתר, ועשרים שנה הם המוחין ושבע שנים הם המדות.

ויש לומר הטעם שגבי יעקב נשתנה הסדר מכמו שהוא בשרה, כי בשרה הי׳ רק תחילת העבודה, לכן הי׳ העבודה בזה בסדר דמלמעלה למטה, שמאה שנה נמשך בעשרים ועד שזה חדר גם בשבע שנים, בתחתונים. משא״כ יעקב שהי׳ בחור שבאבות[24], והי׳ בארץ מצרים, תחתון שאין תחתון למטה ממנו, ולכן דוקא אצלו נפעל בתכלית השלימות הענין הנ״ל דדירה בתחתונים, שעיקר עבודתו היתה בז׳ שנים, בירור המדות. ואדרבה, זה פעל אח״כ עילוי במוחין וכתר.

והנה מעשה אבות סימן לבנים[25], ומזה מובן, דכשם שענין זה הי׳ ביעקב שהוא מהאבות, ועד שהוא בחור שבאבות, ובפרט ע״פ המבואר באגה״ק[26] שנשמתו היתה כלולה מכל נשמות ישראל, הנה כן הוא גם בעבודת כל ישראל בכל הדורות, שצ״ל העבודה בכל הענינים הנ״ל. וזהו גם סיום ספר בראשית הנקרא ספר הישר להיותו ספר האבות שנקראו ישרים[27] [ולפעמים איתא[28] שהוא גם ספר השבטים שנקראים ישרים], שעיקר העבודה הוא להיות כמו האבות והשבטים שנקראו ישרים וכו׳, כי גם כל ישראל נקראו בשם ישרים כמ״ש[29] אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, וכמבואר גם בזהר פרשתנו[30], ועד שכאו״א מישראל אומר פסוק זה בסיום התפילה בכל יום[31], הן בימות החול והן בשבת וביו״ט ובראש השנה וביום הכיפורים, ומזה מובן שעבודת האבות שנקראים ישרים ישנה גם בכל ישראל. וע״י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, ובפרט בארץ מצרים, באים בקרוב ממש לקיום היעוד אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך בפשטות, כשיהי׳ ענין פנים בפנים[32] בבית המקדש השלישי, דכשם שבא לראות כך בא ליראות ועד״ז להיפך[33], במהרה בימינו ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

מקורותו והערות

[1]ריש פרשתנו (ויחי מז, כח).