בס״ד. ש״פ פינחס, כ״ד תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשכ״ה

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן גו׳[1], ומביא בזה כ״ק אדמו״ר מהר״ש במאמרו ד״ה זה[2] מ״ש בספרים[3] שפינחס הי׳ גלגול נדב ואביהוא, ועי״ז שקינא קנאת זמרי, תיקן את חטא נדב ואביהוא[4]. ומקשה בזה, דמכיון שחטא נדב ואביהוא הי׳ מה שהי׳ אצלם בקרבתם לפני הוי׳ וימותו[5], רצוא בלי שוב, כלות הנפש[6], הנה כיצד תיקן פינחס חטא זה עי״ז שקינא קנאת זמרי, שזה עצמו הרי הוא ענין של מסירות נפש. ומקשה עוד[7], מה הי׳ חטא נדב ואביהוא שהי׳ אצלם הענין דרצוא ומסירות נפש, שהרי מסירות נפש היא עבודה נעלית ביותר, שהרי צ״ל הענין דלמסור נפשו באחד[8], ולמה קדמה שמע לוהי׳ אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה[9], שקבלת עול מלכות שמים הוא הענין דרצוא ומסירות נפש. גם ידוע[10] מה שאמר המגיד להבית יוסף שיתוקד על קדושת שמי׳ רבא (אלא שמפני טעם לא זכה לזה), שיתוקד על קדושת שמי׳ רבא הוא בדוגמת ותצא אש מלפני הוי׳[11] דכתיב בנדב ואביהוא, וא״כ במה מתבטא (אין וואָס איז באַשטאַנען) חטאם.

ומבאר שם[12], שהתכלית היא העבודה דתורה ומצוות, עבודה שמצד הגוף, אלא שהשלימות דקיום התומ״צ היא שקיומם יהי׳ במסירות נפש. אמנם מס״נ לבד אינו תכלית. ולכן, זהו באמת הטעם שצ״ל קדימת שמע לוהי׳ אם שמוע, כדי שהקבלת עול מצוות שבוהי׳ אם שמוע יכלול בו השלימות דקבלת עול מלכות שמים שבשמע. דשמע מצד עצמו אינו תכלית, אלא רק הקדמה לוהי׳ אם שמוע.

וזהו[13] גם החילוק בין הרצוא ומסירות נפש דנדב ואביהוא למסירות נפש דפינחס, ועד״ז מסירות נפש של הבית יוסף (שהבטיחו המגיד), שאצל נדב ואביהוא היתה הסתלקות הנפש מהגוף. הגוף נשאר שלם, והנפש הסתלקה מהגוף, בדוגמת שבעולם התהו היתה יציאת האורות מהכלים, ואין זה כפי הכוונה[14]. משא״כ המסירות נפש דפינחס היתה מסירת הגוף[15], ועד״ז המסירות נפש של הבית יוסף. וזהו תכלית ענין הרצוא, שלא יהי׳ באופן דיציאת האור מהכלי, אלא אדרבה, שהרצוא יביא לשוב. כי הרצוא אינו מצד הטבע שלו, אלא בביטול, כדי לפעול (דורכפירן) הכוונה, שאז הרצוא מביא לשוב. דזהו מה דאיתא[16] על ר׳ עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, שהחידוש דר׳ עקיבא הי׳ מיד בהכניסה, שהנכנס הי׳ בשלום, שלכן יצא בשלום[17].

וזהו ג״כ החידוש דקרבנות (שפרשת הקרבנות כתובה בפ׳ פינחס[18]), שבקרבנות הי׳ הרצוא ושוב. דאע״פ שבכל מצוה ישנו הרצוא ושוב, אמנם בקרבנות נמצאים שני הקוין דרצוא ושוב יותר בגילוי. דזהו[19] מ״ש[20] על קרבנות ריח ניחוחי, דריח הוא העלאה מלמטה למעלה, וניחוחי הוא המשכה מלמעלה למטה, שוב, וכמארז״ל[21] נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ובפרטיות¹⁹, בההמשכה דקרבנות שני ענינים, שאמרתי, המשכת אתערותא דלעילא שקודם לאתערותא דלתתא, והנחת רוח מזה שנעשה רצוני, אתערותא דלעילא שלאחרי אתערותא דלתתא.

והנה בלקו״ת פרשתנו[22] [המאמר נמצא גם בסידור[23], יותר באריכות. ומכיון שזה עתה הדפיסו את הסידור[24], הרי בדבר חדש יש חביבות יתירה (כדברי אדמו״ר האמצעי)[25], ומן הסתם ילמדו את כל המאמרים דהסידור, ובכללם גם מאמר זה], מדייק מה שבתחילת פרשת הקרבנות כתיב ב״פ ואמרת (ואמרת אליהם את קרבני לחמי גו׳²⁰, ואמרת להם זה האשה[26]), ומבאר, שבמצוות יש שלשה ענינים, מחשבה דיבור ומעשה. ולכן כתיב ב״פ ואמרת, ואמרת הראשון הוא בנוגע למחשבה ודיבור, והשני בנוגע למעשה[27].

מקורות והערות

[1]פרשתנו (פינחס) כה, יא.