בעיירה קטנה אי שם ברוסיה ישבו חסידים בבית המדרש והתוועדו.

אמרו דברי תורה כשרוחם טובה עליהם, ניגנו ניגונים חסידיים והתלהבו עד כלות הנשמה,

וכמובן לא פסחו על שתיה כדת ואמירת לחיים – "גדולה לגימה שמקרבת".

ובלי משים חלף הזמן והכיבוד נגמר, עד שנשאר שולחן ריק מאוכל.

אחד החסידים רבי שמואל מונקס התעשת והזדרז להביא כיבוד נוסף.

חלפו דקות ספורות והנה הוא שב כשידיו אוחזות בסיר מהביל מלא בתבשיל בשר ריחני.

דבר שגירה את תאבונם של החסידים הרעבים וכולם ביקשו לטעום ממנו,

אלא שרבי שמואל סירב בעקשנות…

"מה קרה, רבי שמואל?" תמהו החסידים. "תן לנו מהתבשיל ונאכל ממנו".

אבל רבי שמואל בעקשנותו, התבשיל בידו, והוא מסרב להניחו על השולחן.

מלאי כעס קמו החסידים למשוך את סיר הבשר מידיו,

אך רבי שמואל הקדים אותם והצליח לרוקן את הסיר על כל תכולתו לתוך פח האשפה.

"מה עשית, נזדעקו החסידים, השלכת אוכל לפח האשפה, עברת על מצות 'בל תשחית'".

איך העזת לעשות זאת?!"

הם המשיכו לצעוק עליו, ולפתע נכנס השוחט המקומי בריצה אל בית המדרש.

"יהודים יקרים! אל תטעמו מהתבשיל שנלקח מבהמה שספק גדול בכשרותה.

התפלאו החסידים איך רבי מונקס ידע…

"האם אתה בעל רוח הקודש?" שאלו החסידים.

ענה להם רבי מונקס: "האמת היא שלא ידעתי שהבשר לא כשר",

אולם כשנסעתי בפעם הראשונה לאדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי (מייסד חסידות חב"ד),

קיבלתי החלטה טובה, שכל פעם שארגיש תאווה גשמית חזקה לדבר, אוותר עליו.

"כשתבשיל הבשר היה בידי, היתה לי תאווה גדולה מאוד לטעום ממנו.

ובראותי שגם החסידים מתאווים לאוכלו, הבנתי שמשהו לא בסדר בתבשיל זה!…

החלטתי להשליכו לפח האשפה, ואכן לא טעיתי", סיים רבי שמואל את דבריו.