מספר המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס: המשפיע שלי, בה"א הידיעה, החסיד התמים ר' זלמן משה היצחקי הי' מתנהג לפעמים "אין א ווילדן אופן" (באופן "פראי"). ובפרט אחרי שלקח "משקה" (הי' זה הרבה לפני הגזירה) – אבל דווקא מהנהגות כאלו הי' אפשר לקבל הרבה מאוד. [ולהעיר גם מהשיחה המפורסמת (ש"פ האזינו תשמ"ו) שההנהגה בנוגע לנשיא דורנו צריכה להיות באופן של "אין אנו מניחים אותו". שלכאורה זהו "ווילדע רייד" (דיבורים פראיים), אבל מה הפלא, שהרי נמצאים "אין א ווילדע צייט" (בזמן פרוע), דארף מען ריידן ווילדע רייד" (צריך לדבר דיבורים פראיים)].

פעם, אחרי התוועדות חסידית בה לקח הרבה "משקה", דרש ר' זלמן משה לדבר בדחיפות עם הרה"ח ר' משה גורארי', שהי' נחשב אז "משכיל" מופלג ומגדולי המבינים בתורת החסידות. כשפגש בר' משה, פנה אליו ר' זלמן ואמר לו: משה, דו ביסט דאך (משה, אתה הרי) "א משכיל". אמור נא לי: מה זה 'עצמות ומהות'?

ר' משה, בהכירו היטב את ר' זלמן משה, ניסה להתחמק. אבל ר' זלמן משה עמד בתוקף על שלו ולא ויתר: אתה חייב להסביר איכשהו מה ומי אותו "עצמות ומהות" עליו מדברים כל כך הרבה בחסידות. תנסה להסביר זאת בהשגת החיוב או בהשגת השלילה, באופן זה או באופן אחר, אבל משהו אתה חייב לומר: וואס איז עצמות ומהות?

כשראה ר' משה שדוחקים בו ולא יוכל להתחמק, חשב שיוכל "לצאת מזה" דווקא ע"י שיאמר משהו וישלול שאי אפשר להבין בכך מאומה וכו' – אבל ברגע בו ניסה לפצות את פיו ולומר משהו, הרים ר' זלמן משה את ידו וסטר קלות על לחיו של ר' משה (כפי שנהגו חסידים לפעמים דווקא בגלל האהבה והחיבה היתירה ששררה ביניהם, שלכן הי' ברור שחברו לא יקפיד כלל על כך, ואדרבה), כאשר הוא קורא אליו: שמע נא משה, ידידי הטוב, מה זה "עצמות ומהות" אין אני יודע כלל. אבל זאת אני יודע בוודאות: ברגע בו אתה מנסה לפתוח את הפה ולומר משהו – זה בוודאי לא "עצמות ומהות". כי גם אם תאמר שהוא "שלילת הגבול ושלילת הבלי גבול, שלילת החיוב ושלילת השלילה", למעלה מגילוי ולמעלה מהעלם וכו' – הרי כל מה שרק תאמר, ועצם העובדה שאתה יכול בכלל לומר משהו, זה עצמו אומר שאין זה "עצמות ומהות". ובאמת, גם את זה עצמו – לומר שאי אפשר לומר עליו שום דבר, גם זו איזושהי הגדרה של "שלילה", והרי גם את זה לא שייך לומר על "עצמות ומהות". וכן הלאה והלאה. ולכן "לו דומיה תהילה", רק השתיקה והדומיה היא התהילה לו יתברך, כי שום דיבור לא יגלה ולא יבהיר כלל וכלל מאומה בו יתברך.

כבר נאמר ונכתב פעמים רבות אודות הצורך וההכרח החיוני ממש בזמן זה במיוחד ללמוד שוב ושוב ולחיות עם הדבר-מלכות משיחות תנש"א–תשנ"ב, שזוהי "הדרך ישרה – הקלה והמהירה מבין כל דרכי התורה – להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש" (ש"פ תזו"מ תנש"א). והרי קיבלנו בקשה, שהיא גם ציווי והוראה (אג"ק ח"ד ע' כד) "והלוואי היו אנ"ש, ובפרט התמימים, מדקדקים…".

באותה שיחה מפורסמת, האחרונה לעת עתה שזכינו לשמוע בכינוס השלוחים העולמי (ש"פ חיי שרה ה'תשנ"ב) בה קובע הרבי שליט"א את תפקידנו ושליחותנו העכשוויים, את "הדבר היחיד שנותר לעשות בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש", נאמרו דברים מופלאים רבים, שכל אחד מהם קובע ברכה לעצמו.

בחלק קטן מן הדברים, המפורסמים יותר, נגענו במדור זה לא פעם. ננסה עתה להתמקד על כמה נקודות נוספות בשיחה זו, נקודות שבמבט ראשון נדמה שהם מושגים רוחניים מתורת הקבלה, ולא שמים לב כל כך למיוחד שבהם, ובפרט בשליחותנו ועבודתנו המיוחדת עתה.

הרבי שליט"א מבאר שם, על יסוד המבואר בליקוטי תורה פרשת ברכה קרוב לסיומו, כי "נישואי יצחק ורבקה הם ענין הכי כללי בתורה ובכל סדר ההשתלשלות, המשקף את כללות עבודת האדם – ייחוד מ"ה (יצחק) וב"ן (רבקה), שזהו הייחוד של הנשמה (מ"ה) והגוף (ב"ן) של כל יהודי. עד – שלימות הייחוד והנישואין בין ישראל (כנשמות בגופים) לקב"ה, ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד, כפי שזה יהי' בגאולה האמיתית והשלימה (לאחר ההתחלה בזה, באירוסין, בשעת מתן תורה)".

[ביאור קצר למי שאינו מכיר את המושגים: "מ"ה" ו"ב"ן" הם שני אופנים בצירוף האותיות של שם הוי' כאשר כותבים אותו במילויו. כלומר כותבים כל אות כפי שאומרים אותה "יוד". ואפשר לכתוב זאת בכמה אופנים: כשכותבים זאת ב"מילוי אל"פים" – "יו"ד", "ה"א", "וא"ו", "ה"א" – תהי' הגימטרייא בסך הכל 45 – "מ"ה" (י-10, ו-6, ד-4. ה-5, א-1. ו-6, א-1, ו-6. ה-5, א-1. ס"ה 45). ואילו כשכותבים זאת ב"מילוי ההי"ן" –  "יו"ד", "ה"ה", "ו"ו", ה"ה" – תהי' הגימטרייא הכללית 52 – "ב"ן".

ישנם עוד שני אופנים, אבל הם לא מוזכרים בשיחה ולכן לא נתעכב כאן על משמעותם – השמות "ס"ג" ו"ע"ב", שהם ב"מילוי יודי"ן": כשכותבים זאת "יו"ד", "ה"י", "וא"ו", "ה"י" – תהי' הגימטרייא בסך הכל 63 – "ס"ג" (י-10, ו-6, ד-4. ה-5, י-10. ו-6, א-1, ו-6. ה-5, י-10. ס"ה 63). וכאשר נוסיף את "מילוי יו"ד" גם אל ה"ו" – "יו"ד", "ה"י", "וי"ו", ה"י" – תהי' הגימטרייא 72 – "ע"ב")].

"מ"ה" בגימטרייא "אדם". הוא שייך בעיקר לחכמה ("חכמה – כח מ"ה") והוא מאיר בעיקר בעולם האצילות. לפיכך הוא מורה על רוחניות ואלקות, טוב וקדושה. לעומת זאת "ב"ן" בגימטרייא "בהמה". הוא שייך במיוחד לספירת המלכות היורדת למטה לעולמות הנבראים, ולכן הוא מורה בכללות על גשמיות וגופניות.

תכלית כל התורה והמצוות הוא לאחד את האלקות והרוחניות עם הגשמיות והחומריות, וזה נקרא בלשון הקבלה והחסידות "יחוד מ"ה וב"ן".

ענינו של משה רבינו, גואל ראשון, הוא בעיקר "מ"ה", רוחניות ואלקות. משה רבינו מצטייר תמיד כתכלית המעלה והשלימות, ללא שום חסרון והגבלה. "משנולד – נתמלא הבית כולו אורה". כלומר, אצלו, מהרגע שנולד, עוד לפני שהחל בעבודתו בעולם, כבר הי' כולו אור וטוב. גופו הגשמי לא הסתיר כלל על האור האלוקי המופלא של נשמתו הנשגבה. ומכל שכן אחרי עבודתו בעולם, כאשר הגיע לשיאים נעלים עוד יותר. הוא קיבל והביא לכולנו את התורה שכולה אור וטוב. הקים את המשכן להשראת השכינה. ואילו הי' מכניס את ישראל לארץ, הייתה הכניסה לארץ אז באופן נצחי, ללא שום אפשרות נוספת לגלות וחורבן – תכלית השלימות, באופן הנעלה ביותר. ולכן הייתה עבודת ה' שלו בעיקר מצד הנשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. הגוף כלל לא הסתיר אצלו על אור הנשמה. לכן הי' גופו בעיבור (בהריון) רק ששה חודשים ומשהו, המינימום של זמן הנדרש להתעסק עם הגוף, כי העיקר הייתה אצלו הנשמה והרוחניות, והגוף כלל לא הסתיר על כך.

אבל דווקא בגלל שהגוף כמעט ולא הפריע ולא הסתיר – לא הי' צורך בהתמודדות עם הגוף ועם הגשמיות, ולכן לא נפעל בו כל כך בירור וזיכוך. ולכן הי' גופו של משה טעון קבורה, כי הגוף נשאר גשמי ולא הזדכך לגמרי על ידי אור הנשמה.

לעומתו, המלך המשיח, שהוא מזרע דוד, נקרא בעיקר על שם דוד המלך, "דוד מלכא משיחא". לעומת משה רבינו, המתואר תמיד כשיא השלימות, מתואר דוד בתנ"ך, ועוד יותר במדרשי חז"ל, כיורד למדרגות נמוכות ביותר: ישי אביו חשב בתחילה שהוא בן שפחתו ולא בנו כלל. כאשר נשלח שמואל למשחו למלך קראו לכל בני ישי ואיש לא חשב לקרוא לו. אדרבה, כעסו עליו, "על מי נטשת מעט הצאן". תמיד הי' נרדף ע"י שאול שהאשים אותו בכל מיני דברים שפלים. ועד הסיפור אודות דוד ובת שבע. שאחרי כל הביאורים, נשארת התמיהה והפליאה – איך מתאים לדוד מלך ישראל שיהי' נדמה אפילו דברים כה שפלים אודותיו. גם בתפילותיו הוא תמיד מוצג כעני ואביון, "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" וכו'.

ומבואר בחסידות (ראה ד"ה החודש תרס"ו, זאת חוקת עטר"ת ועוד) שענינו של דוד המלך הוא "ב"ן", ספירת המלכות, היורדת מטה מטה. כדי שהתיקון לא יהי' רק ע"י גילוי האור והטוב, שאז אין כאן תיקון לחושך ולשפלות עצמם אלא רק התעלות והתרוממות מעליהם וביטולם. תפקידם של נשמות אלו, "נשמות דב"ן", לרדת מטה מטה, להתמודד ולהתעסק דווקא עם התחתון שאין תחתון למטה הימנו, ולהעלות את התחתון עצמו, שיעלה גם מצד עצמו למעלה מעלה. לכן עיקר התעסקותם הוא עם הגוף והגשמיות ועם עניינים נמוכים ביותר – כדי שגם התחתון והנמוך ביותר יהיו שייכים לאלקות. ועד שתתגלה בהם מציאותם האמיתית, שה"יש הנברא הוא הוא היש האמיתי". אלי' הנביא הי' גם הוא מבחינה זו, ולכן הי' גופו בעיבור (בהריון) י"ב חודש, המקסימום של זמן העיבור, שכן עיקר ההתעסקות שלו הייתה בכך שהגוף הגשמי יזדכך ויתעלה בעצמו (ולא רק שיאיר בו אור הנשמה). ולכן הוא פעל בעבודתו שגופו הגשמי הזדכך לגמרי, עד שהפך להיות רוחני ועלה בסערה השמיימה. אלא שגם זה אינו תכלית השלימות, שכן הגוף הפך להיות רוחני ולא גשמי. והתכלית היא, כפי שהוא אצל משיח, שהגוף הגשמי עצמו, כפי שהוא גשמי, יהי' כלי לאלקות בתכלית. ולכן משיח הוא "עני ורוכב על חמור", כי הוא לוקח גם את ה"חמור" עצמו, חומר הגוף והעולם, שיזדכך ויהי' קדושה ואלקות, גם כפי שהוא בגשמיותו.

וזו, מבאר הרבי בשיחה זו, הייתה בקשתו של משה רבינו "שלח נא ביד תשלח" – ביד המלך המשיח, שמצד עצמו הוא שייך יותר לדוד המלך כנ"ל, ועניינו הוא תיקון והעלאת הגשמיות והחומריות. ביקש משה רבינו, ואכן פעל, את הייחוד והאחדות בינו לבין משיח – שבמשה רבינו, גואל ראשון, יהי' גם הענין של משיח, שעניינו העיקרי העלאת התחתון. וכן לאידך, שבמלך המשיח, שמביא את הגאולה האמיתית והשלימה, יהי' גם ענינו של משה רבינו, גואל ראשון, כאשר משיח מכיל בתוכו גם את נשמתו וענינו של משה רבינו בהיותו לא רק "מלך" אלא גם "רב".

ולכן, מסביר הרבי, יש במשיח גם את הגדר והענין של "שליח" – "שלח נא ביד תשלח" – מכיוון שעניינו של שליח הוא החיבור והייחוד בין שני העניינים, "ייחוד מ"ה וב"ן": מצד אחד עליו להיות מציאות נפרדת מהמשלח, בר דעת בפני עצמו ("ב"ן"), ומאידך עליו להיות בטל לגמרי למשלח, עד ששלוחו כמותו ממש ("מ"ה"). וכך צריכים להיות שני עניינים אלו במשיח. שמחד הוא "מציאות לעצמו, כביכול, של נשמה בגוף, בשר ודם [כפסק דין הרמב"ם שמשיח הוא "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו'", ו"ילחום מלחמות ה' ", דבר המוכיח שהוא נמצא בעולם שבו קיימים מנגדים, שמשום כך הוא צריך לנהל מלחמה וינצח]. ויחד עם זאת – שלוחו של אדם (העליון) כמותו ממש. שכן כדי לפעול את ייחוד הנשמה והגוף בישראל (ע"י "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"), וייחוד הרוחניות והגשמיות בעולם, צריכים להיות בו עצמו שני העניינים והתאחדותם יחדיו"… עניינו של משיח הוא "גואל אחרון" – שהוא בא בסוף העבודה (מלכות, סוף הספירות), בסוף זמן הגלות. אבל יש בזה מעלת המקבל, שע"י ביטולו הוא כולל בתוכו בפנימיות את כל ההשפעות מלמעלה. ואדרבה, אור המקבל נגיע ונובע מדרגא נעלית יותר מאור המשפיע, כפי שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה, ש"נקבה תסובב גבר", מעלת הגוף של יהודי (לגבי נשמתו), שדווקא בו נמצא כח העצמות, ועד שלעתיד לבוא הנשמה ניזונת מן הגוף. ולכן דווקא משיח יביא את הגאולה – הגאולה והשלימות של כל הענינים, גם של משה רבינו".

ובהמשך השיחה "ולהוסיף, שגשמים קשורים גם הם לשליחותו של משיח – מלמטה למעלה (על דרך לבנה), "ואד יעלה מן הארץ", שדווקא "מן הארץ" ("ב"ן"), נשמה בגוף, נעשה מהחומריות גשמיות, ומהגשמיות נעשה "אד" (יסוד האוויר, היסוד הדק ביותר), שהוא "יעלה" מלמטה למעלה, עוד יותר למעלה מ"ורוח אלקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח" – מאחר שנפעל התחי' בתור נשמתו דכ"ק מו"ח אדמו"ר בפועל ממש, כנשמה בגוף (ולא רק כפי שהוא "רוח אלקים מרחפת על פני המים")".

ומי ששמע אז וזוכר את ההתוועדויות, יודע שענין זה, של "ואד יעלה מן הארץ" הוזכר ע"י הרבי שליט"א בצורות שונות ובהקשרים שונים פעמים רבות שוב ושוב באותה תקופה (כפי שמופיע בשיחות קודש הבלתי מוגה, וגם בשיחות המוגהות) – יש כאן רמז די שקוף לענין של ז"ך אדר וג' תמוז. יחד עם הדגשה, שזה נשאר כל הזמן נשמה בגוף, אלא שישנה כאן עלי' יותר ויותר "שדווקא "מן הארץ" ("ב"ן"), נשמה בגוף, נעשה מהחומריות גשמיות, ומהגשמיות נעשה "אד" (יסוד האוויר, היסוד הדק ביותר), שהוא "יעלה" מלמטה למעלה, עד "שנפעל התחי', בתור נשמתו דכ"ק מו"ח אדמו"ר בפועל ממש, כנשמה בגוף".

על פי מה שנתבאר בחסידות בכלל, ובתורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א במיוחד, עניינו של המלך המשיח הוא להביא את העולם כולו לתכליתו ולשיא שלימותו. דבר זה מתבצע ע"י מעשינו ועבודתנו להכניס את הקב"ה לתוך העולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, בה ידור וישכון הקב"ה בכל עצמותו ובכל עוצמתו כמות שהוא ממש בלי שום לבושים. "כמו שכתוב "ולא יכנף עוד מוריך". פירוש, שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש".  בתוך התחתון שאין תחתון למטה הימנו, בעולם הזה הגשמי והחומרי.

ובאותיות הקבלה והחסידות. מצד יכולתו של הקב"ה הרי הוא יתברך אינו מוגבל כלל וכלל, ולכן הרי הוא אין סוף "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית". שיכולתו יתברך הבלתי בעל גבול מתגלה ומתבטא בשני אופנים שונים והפכיים – ביכולתו להאיר וביכולתו שלא להאיר, ביכולתו להתפשט ולהתגלות יותר ויותר עד אין קץ וביכולתו להצטמצם בתוך עצמותו ולהתעלם בתכלית.

כתוצאה מזה נתהוו בעולמות שני עניינים: כדי לבטא את מה ש"ביכולתו להאיר", ישנו "קו" של גילוי אלקות והתפשטות והתרחבות וירידה עד למטה מטה. שמ"תנועה" זו של גילוי אלקות, נתהוו עוד ועוד עולמות ונבראים עד התחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו. מאידך, כדי לבטא את מה ש"ביכולתו שלא להאיר", היינו להתרומם להתעלם ולהתחבא כביכול עד אין קץ, נהייתה עליה והתרוממות והעלם עוד ועוד עד שהעולם נהי' העלם והסתר מוחלט. "אכן אתה א-ל מסתתר", שלא רואים כלל ולא מרגישים בו, למרות שכל המציאות אינה אלא הוא יתברך.

אצלנו, בעולמות, ובסדר השתלשלות בכלל, שתי "תנועות" אלו (של גילוי ושל העלם) הינם שני "קוים" הפכיים לגמרי: כאן יש גילוי בתכלית וכאן העלם בתכלית. כאן הכל ברור ומאיר וכאן הכל חשוך ומעורפל. אבל לאמיתו של דבר, כפי ששתי "תנועות" אלו נמצאות בשרשן, ביכולתו של הקב"ה, הרי אין אלו שתי "תנועות" שונות, אלא זוהי נקודה אחת בלתי מוגבלת כלל וכלל, שבאה לידי ביטוי לשני הכיוונים, בגילוי עד אין קץ ובהעלם עד אין תכלית.

תפקידו של יהודי בעולם הזה – מכיוון שרצונו יתברך שהכל יתבצע ע"י "מעשינו ועבודתנו" – לפעול עם כל אחד משני ה"קוים" האלו ולגלות בכל אחד מהם שאין הוא אלא רק ה"ציור" והגילוי כפי שנראה בחיצוניות, אך בעצם אינו אלא התגלות יכולתו יתברך, יכולת העצמות שהוא בלי גבול בתכלית, לכל הכיוונים.

החיבור של שני "קוים" אלו יחד הוא ע"י המלך המשיח, שמחבר בתוכו את שניהם, שבגופו הגשמי למטה מטה מאיר בו הלמעלה מעלה בתכלית ועי"ז הוא פועל כן גם בעולם, שבתוך העולם התחתון הגשמי והחומרי מאיר הקב"ה כמות שהוא בכל עצמותו ובתכלית הגילוי.

ובלשון כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א (^{ד"ה ונחה עליו תשי"ד. בלתי מוגה)}:

"אמנם כל זה הוא כמו שהוא מצד סדר השתלשלות. דמצד סדר השתלשלות עצמו הנה הב' קוין הם בהבדלה זה מזה, והלמטה מטה הוא בגילוי, והלמעלה מעלה הוא בהעלם. אבל ע"י עבודת האדם, הנה עבודתו הוא לייחד ב' קוים אלו. והיינו שעבודת האדם צריך לפעול בב' הקוין – בהקו דלמטה מטה צריך לפעול שיורגש בו שזהו רק מצד כח האין סוף, ובהקו דלמעלה מעלה צריך לפעול שלא יהי' בהעלם כי אם בגילוי. וזה אפשרי לפעול כאשר מקשרים ומאחדים ב' הקוים ביחד כמו שהם בשרשם בהיכולת.

"דמעין גילוי מזה הי' בקריעת ים סוף [שאז "הפך ים ליבשה", והי' חיבור ההעלם עם הגילוי ביחד]. אך בקריעת ים סוף הי' רק לפי שעה. ואחר כך הי' זה במתן תורה. דמתן תורה ביטל הגזירה, ונעשה החיבור דמעלה ומטה. ואמיתת הגילוי מזה יהי' בביאת המשיח, שמשיח יחבר ב' הקוים ביחד. וזהו אין סוף למטה מטה עד אין תכלית ולמעלה מעלה עד אין קץ. דלמטה מטה עד אין תכלית, שהוא המציאות דהמטה של הנבראים, ולמעלה מעלה עד אין קץ שהוא הרצוא ועליית הנבראים עד אין קץ.

והנה ידוע שישנם ג' מדריגות: משה, חנוך, ומשיח.

דמשה, הנה אף שמת מיתת נשיקין, מכל מקום הנה גופו טעון קבורה, שנקבר בהר נבו. וחנוך הוא למעלה מזה, דכתיב בי' ואיננו כי לקח אותו אלקים, מכל מקום הנה גופו נשתנה (שהפך להיות גוף רוחני, וכמו אלי' הנביא, שעלה בסערה השמימה, וגופו הפך להיות רוחני). ואמנם משיח יהי' נשמה בגוף גשמי, וגופו הגשמי יהי' מקושר ומיוחד בלמעלה מעלה עד אין קץ … שבהמטה מטה עד אין תכלית יורגש הלמעלה מעלה עד אין קץ, שיהי' דבר אחד כמו שהם בשורשם בהיכולת (ביכולתו של הקב"ה) … עי"ז אשר ונחה עליו רוח ה', שהוא המשכת אור אין סוף שלמעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית. ושם הנה ב' דברים אלה הם דבר אחד, הנה ע"י המשכה זו דרוח ה', יומשך גם בהשתלשלות רוח חכמה ובינה ושאר ההמשכות שחושב בהפסוק. עד אשר גם בגשמיות ממש יהיו ב' קוים אלו מאוחדים. עד אשר יפעול גם בבשר הגשמי אשר וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". עד כאן לשון הרב.

כלומר: מצד אחד עניינו של המלך המשיח הוא לרדת אל התחתון ביותר שאין למטה הימנו, לא להישאר רק ברוחניות, אלא להיות דווקא בגשמיות כפשוטו "בשר ודם בעולם הזה הגשמי". ומאידך לא באופן כמו גופו של משה רבינו שהי' טעון קבורה, ולא כגופו של חנוך ואליהו הנביא שהפך להיות רוחני, אלא בגוף הגשמי שנשאר גשמי כמות שהוא, ואף יורד למקום התחתון ביותר עד שנראה כהיפך החיים – ועם כל זה אין זו ירידה והסתלקות, אלא להיפך: החיבור והיחוד של התחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו, עם העליון ביותר שאין עליון למעלה הימנו.

והכח להתאחדות זו מגיע ממקום שלמעלה מכל גדר של עליון ותחתון, ועד שבו מאירה רק נקודה אחת ויחידה: שהוא יתברך אין סוף בתכלית לכל הכיוונים. כפי שמתבטא בנקודת החיבור של התחתון ביותר, שנשאר כמות שהוא תחתון ביותר, עם העליון ביותר, שנשאר כמות שהוא עליון ביותר. ועד שמתגלה שבעצם הכל נקודה אחת, שאין לה שום גדר וציור. ואפילו לא את הגדר והציור של בלי גבול ובלי גדר ובלי ציור. שלכן הביטוי של זה הוא בנקודת החיבור של הגבול בתכלית עם הבלי גבול בתכלית, הגוף הגשמי התחתון שבו מאיר האין סוף (וה"אין לו תחילה") בכל עצמותו ללא שום "כנף" ולבוש וגדר וציור.

ראינו את הירידה למטה מטה עד אין תכלית, למצב כה נמוך שאין על כך שום הסבר וביאור ושום נתינת מקום כלל וכלל. ראינו את העלי' למעלה מעלה עד אין קץ. ונדמה שההעלם וההתרוממות הם למעלה מכל מה שהי' מישהו יכול לתאר לעצמו.

מחכים ומצפים אנו בכל רגע לראות גם בעיני בשר בגילוי ובפשטות כיצד אין כאן שני דברים, כי ההעלם והגילוי שניהם כאחד מבטאים את עצמותו יתברך שלמעלה מהעלם ולמעלה מגילוי ולמעלה מכל ציור וגדר וגבול. והוא מתבטא גם בתוך הציור והגדר ובגבול התחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו, בגופו הגשמי של המלך המשיח ש"ירום ונישא וגבה מאד", ביחד עם זה "אשר חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו מנוגע מוכה אלקים ומעונה". ועד שהי' נדמה ח"ו "כי נגזר מארץ חיים" – אבל כל זה לא בא אלא לבטא ולגלות את עצמותו יתברך, שיתגלה בכל תוקפו ובכל עצמותו לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!