כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מספר אודות הרב הקדוש ר' פינחס מקוריץ שניסה לשכנע את רבינו הזקן שיישאר אצלו בקוריץ ויהי' מתלמידיו, באומרו כי ילמדנו שיחת עופות ושיחת דקלים, שירת המלאכים והליכה בהיכלות.

השיב רבינו הזקן: מה שיהודי צריך לדעת הוא ענין "יחיד, אחד, ועד" – ואת זאת לומדים במעזריטש.

כלומר, יהודי צריך לדעת את אחדות ה' באופן מוחלט לגמרי. לדעת שה' יתברך יחיד ואין עוד מלבדו. כמבואר בחסידות שלא זו בלבד שאין עוד אלוקים ח"ו חוץ ממנו, וגם לא זו בלבד שאין שום שליט יחיד בכל פרט בעולם ח"ו חוץ ממנו, אלא שאין שום מציאות כלל ח"ו חוץ ממנו, כי הכל הוא אלקות ואלקות הוא הכל. ולאחר מכן כפי שענין זה מאיר בעולמות, שהוא יתברך "אחד". וכל שבעת הרקיעים והארץ (המרומזים באות ח' של "אחד") וארבע רוחות העולם (המרומזים באות ד' של "אחד") בטלים לגמרי לאלופו של עולם (המרומז באות א' של "אחד"). ובדרגא נמוכה יותר, כפי שהעולמות מרגישים את עצמם כמציאות, ובכל זאת הינם בטלים אליו לגמרי – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ש"ועד" הוא בגימטרייא "אחד", אבל רק בגימטרייא ולא בגלוי, משום שענין זה אינו בגלוי לגמרי בעולמות, כי הם מרגישים את עצמם בכל זאת למציאות. זה מה שיהודי צריך וחייב לדעת. וכדברי כ"ק אדמו"ר האמצעי בהקדמתו לספרו אמרי-בינה שכל הדרושים של רבינו הזקן היו אודות ענין אחדות ה'. ואם אמרו חז"ל אודות "קרקפתא" שלא הניח תפילין שהוא פושע ישראל בגופו – הרי מי שאינו מתבונן באחדות ה', הינו פושע ישראל בנשמתו!

כשהגיע רבינו הזקן למעזריטש, אמר לו מורו ורבו הרב המגיד: רבי פינחס רצה ללמדך שיחת עופות ושיחת דקלים, שירת המלאכים והליכה בהיכלות. ואילו אני אלמדך "יחודא עילאה ויחודא תתאה" – אחדות ה' במדרגה העליונה ("אחד") ובמדרגה תחתונה יותר ("ועד").

והרבי הריי"צ מסיים, שבסופו של דבר ידע רבינו הזקן גם את שיחת העופות והדקלים וכו'. ואמר לנכדו, כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, שיש להם א-ב מיוחד, ומי שיודע אותו מבין את שפתם.

כלומר, ישנם אמנם דברים רבים שהם נפלאים ונעלים עד מאד. אבל מה שצריך לעניין יהודי, הוא מה שיהודי צריך לדעת. את זאת הוא צריך ללמוד. עם זה עליו לחיות. ואז יהיו לו בדרך אגב גם שאר הדברים הנפלאים. אולם אם הוא מתמקד באותם עניינים נעלים ונפלאים, ואינו מתמקד במילוי תפקידו ושליחותו בעולם – עליו לשאול את עצמו: מה אני עושה בעולם?

חודש כסלו, בעיצומו אנו עומדים עתה, הוא חודש שכולו מלא בימים-טובים הקשורים עם חסידות חב"ד בכלל, ועם "הדור השביעי" במיוחד. ועד ששמו של החודש "בפי רבים מבני ישראל והולך ומתפשט" (דבר-מלכות לפרשת תולדות) הוא – "חודש הגאולה", החל מ"ראש חודש של גאולה" (רמז ברור גם למה שקרה ביום הבהיר ראש חודש כסלו).

החל מראש חודש כסלו, בו יצא כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א בפעם הראשונה אחרי שהי' ספון בחדרו בגלל התקף הלב בשנת תשל"ח. ב' כסלו, בו החלו להחזיר בפועל ממש את ספרי וכתבי רבותינו נשיאינו למקומם האמיתי. ט' כסלו, יום ההולדת וההילולא של אדמו"ר האמצעי. יו"ד כסלו, יום גאולתו. י"ג כסלו, "דידן נצח" הראשון (בשנת תשמ"ו): פסק הדין, עוד לפני תחילת משפט-הספרים, שאין מצב בו הרבי יעמוד ח"ו לפני כס המשפט. י"ד כסלו, "היום שקישר אותי עמכם, ואתכם עמי", יום החתונה. י"ט-כ' כסלו, "ראש השנה לחסידות", הילולא של המגיד ממזריטש ויום גאולת אדמו"ר הזקן. הימים המאירים של חג החנוכה בכלל. ובפרט בהנוגע אלינו, נר ב' דחנוכה, בו חזר רבינו הזקן לביתו אחרי המאסר ובירך "הגומל", דהיינו "שחזר לבוריו לגמרי". נר ג' ונר ה' דחנוכה (כפי שהרבי שליט"א אומר "וי"ל שבשניהם היו עניני גאולה גם כפשוטם"), הגאולה והשחרור מהמאסר השני של רבינו הזקן בשנת תקס"א, שהיה קשה אף יותר מהראשון, כי "עיקר הקטרוג היה על תורת החסידות וההתנגדות הייתה גדולה במאד".

כבר נאמר ונכתב פעמים רבות, לפי המבואר פעמים אין-ספור בדברי רבותינו נשיאינו, שכל החגים והימים-טובים הללו (כמו גם כל החגים והימים-טובים של עם ישראל) אינם רק ימי זיכרון והלל והודאה על מה שארע בעבר, ולא רק ימים בהם אירעו פעם מאורעות משמחים ומעודדים. כתורת הבעש"ט הידועה ש"הקורא את המגילה למפרע" – מי שנדמה לו שמאורעות אלו שייכים רק לעבר – "לא יצא". כי על יהודי לדעת כי הדברים שייכים להווה, לעכשיו. "והימים הללו נזכרים – ונעשים" ("זיי ווערן אויפגעטאן") בכל שנה ושנה מחדש, ובאופן של מוסיף והולך ואור ושמח תמיד.

כאשר אנו יושבים להתוועד בימים אלו, אנו מספרים את המאורע כפי שארע בזמנו בגשמיות, לומדים ממנו את ההוראה ומנסים לחיות עמו, כמפורט בשיחות ומכתבי רבותינו נשיאינו. והמשפיע ר' מענדל פוטרפס הי' חוזר תמיד על מה שהרבי שליט"א חוזר ומדגיש תמיד, שהעיקר הוא שההתוועדויות תהיינה "התוועדויות פעילות", בהן מקבלים החלטות טובות על מנת ליישמן בפועל ממש במשך הימים הבאים. שכל העוצמה האדירה הטמונה בימים אלו לא תישאר "מלמעלה", עצורה בתוך ה"קטר" הפורץ קדימה במלוא הקיטור רק ש"שכחו" לחבר אליו את הקרונות, שנשארו ("נעבעך") מאחור. אלא באופן שכל ה"שטורעם" והעוצמה של המועדים והימים הטובים הללו, יביאו אותנו ליישם את הדברים בחיי היום-יום גם אחר כך. ואפילו ב"תקופת טבת", כאשר קר מאד וקפוא, שלג וקרח, חושך והעלם – שהאור יפרוץ גם מתוך החושך והכפור. ואדרבה, דווקא אז, כאשר אור הנשמה אינו מאיר כל כך, תתגלה אז דווקא המעלה בגוף של יהודי. וכמאמר חז"ל, שבחודש טבת "הגוף נהנה מן הגוף". וכמבואר בחסידות שה"גוף" שלמעלה, "היש האמיתי", מהותו ועצמותו יתברך ממש – נהנה אז דווקא מהגוף ולא מהנשמה, מה"יש הנברא", שיתגלה בו ש"הוא הוא יש האמיתי".

כל זה מקבל משמעות מיוחדת בימים אלו, עת כתיבת הדברים (ויהי רצון שכאשר הדברים יראו אור, יהיה זה כבר מזמן אחרי הגאולה). כאשר נמצאים אנו עדיין במצב בו, למרות כל ה"טעימות" וההתחלות של ענייני הגאולה שהחלו להאיר ולחדור גם בעולם, ובכל זאת ישנו עדיין העלם וחושך שלפני הגאולה האמיתית והשלימה בפשטות לעיני בשר – שעלינו לחזור ולשנן שוב ושוב לעצמנו ולאחרים כיצד נהגו יהודים בכלל, רבותינו נשיאינו בפרט, ומלכנו משיחנו שליט"א בפרטי פרטיות, בכל אותם מצבים שלפני אותם ימים-טובים. לדעת מה הורו לנו ומה לימדו אותנו כיצד עלינו לנהוג כעת, כיצד לפעול שמכל הישועות והגאולות הפרטיות נזכה כבר תיכף ומיד לגאולה האחת והיחידה, הסופית והמוחלטת – הגאולה האמיתית והשלימה.

כל המצב הזה, של מאסר, גלות, קטרוג, גזירות, משפט והעדר הרפואה וכו' – כמבואר פעמים רבות בתורתם של רבותינו נשיאינו – אינו אלא "השתקפות" בגשמיות של מה שבאמת קורה ברוחניות ובאלקות.

כאשר אור אלוקי עומד להתגלות בעולם, אור שאינו כלל וכלל לפי ערכו של העולם, והעולם במצב של עתה אינו "כלי" אליו חייבים כביכול לעבור לפני ההתגלות המלאה תקופה של העלם וסילוק, "דורמיטא" וחושך. זאת כדי לעורר את כח המסירות-נפש שביהודי, שילך קדימה ולא יתפעל כלל וכלל מכל ההעלמות וההסתרים, ועל-ידי-זה יגלה את הטוב האמיתי הגנוז בפנימיותם. ובזה יביא את הגאולה ואת ההתגלות של האור האלוקי הנפלא. וככל שהאור האלוקי נשגב ונעלה יותר, כך גדל עוד יותר ההעלם והסילוק שלפני ההתגלות. כל זה כדי לעורר אצל היהודי כוחות נעלמים ועצמיים יותר, שיפעלו את גילוי האור העצמי. ועד – גילוי המאור עצמו, מהותו ועצמותו יתברך ממש. שיתגלה בגלוי ממש, בפשטות ובגשמיות למטה בעולם הזה התחתון שאין למטה הימנו.

ואף כי ברור שהקב"ה אינו "חייב" ח"ו בשום דבר, ו"מי יאמר לו מה יעשה" וכו' – אך כך עלה ברצונו יתברך, וכך קבע הקב"ה שיהי' הסדר לפני ההתגלות המלאה.

ויחד עם זאת ברור, והרבי שליט"א אומר זאת ללא הרף, ועל אחת כמה וכמה היום – שכבר מזמן היה די והותר, "און וויפל איז א שיעור", ועד מתי וכו'. אבל הזעקה עד לב השמים אינה משנה את פני המציאות, שכל ההעלמות אינם אלא בשביל הגילוי הנפלא ביותר. וככל שההעלם גדול יותר, זהו אך ורק בשביל גילוי גדול עוד הרבה יותר, עד גילוי העצם ממש.

כשעמדו היוונים וגזרו גזירות על ישראל, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", מה הייתה תגובתם של בני חשמונאי: לכאורה היו צריכים לטעון שמכיוון שבנוגע ל"תורתך" (העובדה שזו תורת ה', שלמעלה מטעם ודעת) ו"חוקי רצונך" ("חוקים" דווקא, שאין עליהם טעם. ו"חוקי רצונך" דווקא, קיום המצוות רק בגלל שזהו "רצונך", ללא שום סיבה וטעם. אפילו לא חשבון וטעם שמכיוון שהקב"ה ציוה על כך בוודאי יש בזה ענין גדול ונעלה, גם אם לא מבינים זאת) יש כל כך הרבה העלמות והסתרים – אם-כן אולי נשים יותר דגש על עצם לימוד התורה (ללא הדגשת העובדה שזוהי "תורתך", תורת ה' דווקא) ועל קיום המצוות השכליות של עדות ומשפטים (שזה "באופן המתקבל" יותר, ולא מפריעים לזה כל-כך). או אפילו ה"חוקים" אבל באופן של טעם וחשבון כלשהו, ולא נתעקש דווקא על הנקודות ה"בעייתיות" – וכי אין מספיק מה לעשות בנושאים שאינם שנויים במחלוקת, שצריך דווקא להגיע לעימותים ולסכנת-נפשות ברוחניות ובגשמיות? למה ומדוע לצאת למלחמה אבודה מראש, נגד מעצמה אדירה, חלשים מול גיבורים ומעטים מול רבים. מה גם שהרבה יהודים הצטרפו לצד שכנגד והפכו ל"מתיוונים" – כשאפשר למנוע את כל זה עם קצת רצון טוב וכו'.

האם זו הייתה התגובה, האם ההנהגה באופן כזה הביאה את הניצחון המופלא ואת נס חנוכה?!

כשרבינו הזקן ישב במאסר ותורת החסידות הייתה בסכנה – לכאורה היו צריכים לחשוב כי לעת כזאת, ובפרט כשרואים לאיזה מצב הביאה המחלוקת עם המתנגדים, לא כדאי להדגיש את המפריד, השונה והמיוחד של החסידות, השנוי במחלוקת, ודי ומספיק לחזק את קיום התורה והמצוות בכלל, ולפחות בדרכה של חסידות פולין ולא של חסידות חב"ד – האם אין מספיק מה לעשות בהגברת לימוד התורה והידור במצוות בכלל, שצריך דווקא להתעקש על החידוש המיוחד של חסידות חב"ד, מה שמרגיז כמה וכמה, ומה שהביא לכל המצב הנורא הזה בו רבינו הזקן נמצא במאסר.

האם חשב רבינו הזקן או מישהו מהחסידים העלה על דעתו לנהוג כך? האם זו הייתה הדרך להביא לשחרורו ולגאולתו של רבינו מן המאסר?!

כשאדמו"ר האמצעי ישב במאסר בגלל חידושו המיוחד בחסידות חב"ד עצמה (נוסף על מה שחידש רבינו הזקן. ראה דבר-מלכות מש"פ ויצא וש"נ) – להסביר את חסידות חב"ד באופן של "רחובות הנהר", בהסברה רחבה ועמוקה. להדריך אברכים שגם בפגישות אקראיות בשוק ידברו על "עתיק ואריך" ועל "יחודא עילאה ויחודא תתאה". שיתבוננו שעות רבות בחסידות ויגיעו למצב שכל העולם הזה לא יתפוס מקום אצלם וכו' – האם עלה על דעתו של מישהו להפסיק את ההפצה בצורה הזו, לסגת, ולחזור לדרך ההנהגה הקודמת (האמיתית והנכונה כשלעצמה) כפי שנהג רבינו הזקן בחסידות חב"ד?!

כשאדמו"ר הריי"צ ישב במאסר (שזה אמנם לא היה בחודש כסלו) וכבר נגזר עליו היפך החיים – בגלל חידושו המיוחד בחסידות חב"ד גופא, להפיץ את המעיינות והיהדות לכל פינה אפשרית. לשלוח שלוחים לכל רחבי הארץ לעורר ולפעול עם יהודים רחוקים ונידחים – האם עלה על דעתו להפסיק את הנהגתו המיוחדת, ולחזור ולפעול רק עם אנ"ש והתמימים, ולא להתעקש לדחוף את האף דווקא לתוך אותם מקומות שכל כך הפריעו (למעלה, וממילא הפריעו גם למטה) ל"ייעווסעקציא" ולג.פ.או.?!

ובמיוחד, מה שנוגע אלינו בדור השביעי: כאשר היו כל ההעלמות וההסתרים בנוגע לבריאות (בשנת תשל"ח), ואחר כך כאשר הי' המשפט בנוגע לספרי וכתבי רבותינו נשיאינו, מה שגרם לייסורים עצומים לכלל ישראל, לעדת החסידים, ובפרט לרבי עצמו, כמפורסם – שכל זה היה, כפי שאמר והדגיש הרבי עצמו לא פעם ולא פעמיים, בגלל החידוש המיוחד של דורנו זה "הדור השביעי", בגלל ההנהגה המיוחדת בה מדריך אותנו הרבי מלך המשיח שליט"א, שהוא חידוש שלא היה גם בדורות הקודמים ואפילו לא אצל הרבי הקודם – האם בגלל זה ניסה הרבי לסגת, להרפות קצת, לא להתעקש כל-כך כדי שלא לגרום ח"ו למחלוקות גם אצל כאלו שלא ראו בעין יפה את הנהגתם של הצעירים?!

הרי ההיפך הוא הנכון. בכל אותם מאורעות הדריך אותנו הרבי שליט"א ולימד אותנו ושינן באוזנינו שוב ושוב ללא הרף –  שכשרואים "שתשקע החמה", דווקא אז צריך להדליק אור. ודווקא אז אסור לעמוד במקום, ולהסתפק באותה מידה של אור שהייתה אתמול (כמו במנורה בבית-המקדש שבכל יום הדליקו אותו מספר של נרות) אלא להוסיף ולהעלות עוד ועוד באור מיום ליום. ולהדליק זאת דווקא בחשך, דווקא בחוץ, ודווקא בצד שמאל – להדגיש דווקא את מה שכל-כך לא מוצא חן בעיני היוונים והמתייוונים, את הלמעלה מטעם ודעת. ולצאת למלחמה חסרת-סיכויים בדרך הטבע, במסירות-נפש, בלי חשבונות, מעטים מול רבים וחלשים מול גיבורים. ודווקא כך זוכים לנס חנוכה, לניצחון מזהיר, לטהר את בית המקדש ולהדליק את אור נרות החנוכה שאינן בטלים לעולם!

כשיש קטרוג על חסידות חב"ד, ואדמו"ר הזקן נלקח למבצר הפטרובלסקי בעגלה שחורה, מתאספים החסידים ומחליטים (כמסופר בארוכה בליקוטי-דיבורים), לנסוע מעיר לעיר ולחזק את לימוד חסידות חב"ד דווקא וההליכה בדרכיה ומנהגיה ביתר שאת וביתר עז. ודווקא זה הביא את ה"פדה בשלום נפשי", את "ראש השנה לחסידות" ואת "יפוצו מעיינותיך חוצה"!

כשאדמו"ר האמצעי נלקח למאסר, הריהו מתעכב בדרכו ואומר דא"ח בכל מקום. גם בשבתו במאסר, הרי ברגע שאפשרו לאנ"ש להיכנס לשם – אמר מאמרים ארוכים כדרכו בקודש. כשנסע למשפט, בא "בבגדי כבוד, בבגדיו הלבנים של שבת", עד שאפילו המלשין קרא לו "רבי". וזו הייתה מפלתו, עד שהשר אמר לו "די לך לנבוח". ובשבת-קודש ט' כסלו לעת המנחה, באמצע אמירת המאמר ד"ה אתה אחד, הפסיק ואמר "שא, שא. פנו מקום. דער טאטע איז דא" (אבא נמצא כאן). ואז באו ובישרו לו על הגאולה.

כשאדמו"ר הריי"צ נלקח ל"שפאלערקע" (כמסופר בפרוטרוט ברשימת המאסר) הוא מדגיש מאד שלא להפסיק ח"ו את העבודה. הוא מצווה שגם אם דרוש עוד כסף, ייקחו עוד גמ"חים, ו"עד אשר אשוב, עליכם למלא גם את מקומי בסדר מסודר". והחסידים כמובן מקיימים את "פקודתי החזקה" שימשיכו בכל התוקף "מבלי התחשב עם כל מאומה". ודווקא זה הביא את הגאולה והניצחון.

גם בדורנו אנו ראינו בעיני-בשר שלנו, שדווקא מאז שנת תשל"ח, ואפילו בעיצומה של "התקפת-הלב" – לא רק שהרבי לא הרשה למעט ולהפסיק, אלא ביקש להודיע בכל המקומות שיוסיפו בשמחה ובכל מה שהנהיג כל השנים. ודווקא הנהגה זו הביאה את הרפואה והישועה.

וכן בנוגע למשפט הספרים: ההעלם וההסתר הגדול הביא את הרבי רק לדרישה נמרצת עוד הרבה יותר להרעיש ב"שטורעם" הכי גדול את העולם כולו, ודווקא באותה הנהגה מיוחדת הקשורה לדור השביעי, כזכור לכולנו. ודווקא זה הביא את ה"דידן נצח".

כשמצויים אנו עדיין בהעלם והסתר לעיני-בשר עשרים שנה אחרי, דבר שמעולם לא עלה על דעתנו בחלומות הכי שחורים. ומאידך, קיבלנו הוראות ברורות להרעיש ולפרסם בכל העולם כולו את העובדה שישנו נשיא דורנו, שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו, ועל כל אחד ואחת לקבל את הוראותיו ולעשות בפועל, ולהאמין בנבואותיו, עד הנבואה העיקרית ש"הנה זה משיח בא". נצטווינו "לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש" תוך הוראה באצבע על ה"משיח היחיד שבדורנו" שצריכים לקבל את פניו בפועל ממש "כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מן הגלות". ראינו את ההנהגה של הרבי באופן (כפי שהעיד על-עצמו לפני חסיד פולין) שאומרים עליו שהוא "משוגע ("קרייזי") על משיח", כשהוא מדבר ללא הרף אך ורק על משיח, וכל השאר (רש"י, רמב"ם, פרקי אבות, הוראות בעבודת ה' וכו') רק באופן שחדור לגמרי במשיח. ועד ההנהגה לעיני כל העולם כולו, לעודד בכל כוחו את שירת והכרזת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

היעלה בדעת מישהו לסגת ח"ו, לטעון שיש לפעול בעיקר באותם נושאים שאינם שנויים במחלוקת, ולא להתעקש על דברים שאינם "באופן המתקבל" על דעתו של מישהו?!

כשהרבי מוסר נפשו בפועל ו"משליך חייו הגלויים מנגד" כדי להביא סוף-סוף את הגאולה, תוך הוראה והדגשה לכולנו "עשו כל אשר ביכולתכם" שכן "אני את שלי עשיתי", תוך הדגשה שענין משיח עכשיו הוא לא פרט בשליחות ולא כלל בשליחות ואפילו לא עיקר השליחות, אלא ה"דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות" –

האם מותר לנו להתעלם מזה? האם מותר להסתפק בפעולות נמרצות בדברים שהיו נכונים ואמיתיים לפני מאה שנה, ואפילו עד לפני עשרים שנה – ובאותו ה"דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות" לפעול רק לפעמים, אם בכלל?! האם לא ברור ופשוט לכל מי ששמע את הרבי ומנסה להחזיק ב"קליאמקע" של ליובאוויטש, שאם רק יש לנו איזו-שהיא שייכות לרבי, עלינו לעשות הכל, להפוך עולמות בהנהגה יום-יומית שכל כולה תהיה חדורה לגמרי ללא הרף בענייני משיח וגאולה. ובלשון קדשו (במאמר האחרון לע"ע שהרבי הגיה בקונטרס ראש חודש כסלו תשנ"ג, ד"ה בורא ניב שפתים תשמ"ח: "האלטן אין איין רעדן וועגן משיח, אין איין שרייבן וועגן משיח, און אין איין מפרסם זיין וועגן משיח" (לדבר כל הזמן אודות משיח, לכתוב כל הזמן אודות משיח, ולפרסם כל הזמן אודות משיח). "כל ימי חייך" – בכל יום ויום ובכל רגע ובכל עניין מהיום, צריך להיות אך ורק כדי "להביא לימות המשיח". ולא רק על "אורו של משיח", אלא דווקא אודות "אוויר של משיח", שהיא התגלות עצם מציאותו בתור מלך המשיח!

אם אין אנו עושים כך עד כמה שרק ניתן, ויהיו התירוצים לכך אשר יהיו. גם אם יבואו ב"זיידענע זופיצע", בטענות של אהבת ישראל וכדומה. אם אין אנו מוכנים להיכנס כל כולנו באותו ה"דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות", שעל כך הרבי מוסר נפשו. אפילו אם אנחנו "קאכן זיך" (במקרה הטוב) בתרס"ו ותער"ב ועבודה פנימית וכו' – אין אנו משתתפים ח"ו בעבודתו של הרבי דווקא בשעה הקשה ביותר, כאשר הדבר צריך לבוא דווקא מאתנו, מלמטה, כי הרבי אמר שהוא מצדו כבר עשה הכל, והוא מוסר נפשו ומשליך חייו מנגד עבור זה, ורק עבור זה.

"השעה דורשת בתכיפות מאת כל אחד ואחד מאתנו כולנו לזכור על דבר החוב והזכות הקדוש המוטל עלינו, והעיקר לעשות בפועל במילוי חובתנו זו…

"אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ באחת משיחותיו, אשר לפעמים, כאשר דיבר בענין פנימי ולבבי ביותר השתמש דווקא בלשון אידיש. והביא לדוגמא מה שכותב אדמו"ר הזקן באגרת הקודש הוכח תוכיח את עמיתך: גיוואלד גיוואלד.

"חייב אדם לומר בלשון רבו: גיוואלד גיוואלד, עד מתי אנו מחשים? במה נצטדק ובמה נענה על שאלת כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ: הזאת היא השתתפותכם במעשי ידי ובעבודתי אשר עליה מסרתי נפשי?

"ויהי רצון אשר החלטותיכם הטובות ופעולותיכם הנמרצות במילוי ההחלטות … ולא נבוש ולא נכלם, כי בצדק נוכל לומר עשינו מה שדרשת מאתנו…" (אג"ק ח"ד ע' עט).  

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!