בימי כ"ק אדמו"ר האמצעי היתה הוראה שכל האברכים הסמוכים על שולחן אביהם או חותניהם,

יעשו קביעות בלימוד מאמרי חסידות (דא"ח) לא פחות משלוש שעות ביום,

בעקבות זאת התרוממה קרנם של האברכים הצעירים בידיעת חסידות,

ומשכילים בתורת החסידות רבו בכל עיר ומושב,

עד שרבים מהם נעשו למשפיעים ומלמדים בעיירות בכפרים ובישובים שונים.

בעיר לעפלי, גר ר' יקותיאל, יהודי פשוט חנווני מוכר מלח.

'עובד' ידוע, בעל לב רגיש שהתפלל בהתעוררות ובאריכות,

אולם השגתו בתורה בכלל ובתורת החסידות בפרט, היתה מצומצמת ביותר.

ר' יקותיאל לעפלער היה אחד מחסידי כ"ק רבינו הזקן,

שזכה לברכה מכ"ק רבינו הזקן על אריכות ימים, ואכן חי קרוב למאה שנים.

וכך מתאר הרבי הריי"ץ את ה'יחידות' הראשונה שהיתה לר' יקותיאל אצל אדמו"ר הזקן –

כאשר נודע לר' יקותיאל על אדמו"ר הזקן ועל עניינה של תורת החסידות,

התפעל מאד ונסע לליאזנא, לפגוש את הרבי.

מיד בבואו לליאזנא כבר היה מוכן להיכנס ל'יחידות' אצל אדמו"ר הזקן.

זקני החסידים ניסו להסביר לו שהכניסה ל'יחידות' דורשת הכנה מיוחדת.

אך ליבו בער כשלהבת אש וביקש שיתנו לו ליכנס אל הרבי ל'יחידות' מיד.

כאשר נענה בסירוב, טיפס ר' יקותיאל על חלון חדרו של הרבי שהיה בקומה השניה,

וצעק מתוך בכיה מעומק לב: "רבי, אנא גדע את הצד השמאלי שלי,

מקום משכנו של היצר הרע, אינני יכול להסתדר אתו!".

הרבי, שישב באותה שעה עטור בתפילין דרבינו תם, רמז לו שירד מהחלון,

נשען על ידיו ואמר לר' יקותיאל : "ריבונו של עולם, 'ואתה מחיה את כולם' כתיב! החיה נא אותו".

ר' יקותיאל עזב את החדר בשמחה גדולה, באומרו שהרבי 'המשיך' בו חיות.

ומסיים אדמו"ר הריי"ץ: "זוהי האמת – הרבי הזקן 'המשיך' בו חיות".

(ע"פ איגרות-קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ד עמוד תקמא)

פעם עבר דרך העיר לעפלי אחד האברכים המשפיעים,

שהיה בעל כשרון נפלא בהשכלה והשגה בחסידות ובעל כושר ביטוי נפלא,

שהתעכב שם כשבוע ימים.

ובכל יום היה חוזר האברך על מאמר עיוני עמוק של כ"ק אדמו"ר האמצעי בעל-פה.

ובלימודו פעל רושם עז על כל השומעים.

רק החסיד ר' יקותיאל לעפלער, בהיותו בעל שכל לא גדול, לא הבין את המאמרים ההם.

הדבר נגע ללבו מאוד ודיכא את רוחו, והיה שפל בעיני עצמו מזה,

עד שהיה מייסר ומוכיח את עצמו.

אמר ר' יקותיאל לחסיד, ה'משכיל' הנודע, ר' שמואל דוב נ"ע מבריסוב :

הריני כבן ארבעים, וכחמש עשרה שנה הולך לרבינו הזקן,

וגם השתדלתי כל הזמן ללמוד לפי כוחי.

והנה בא אברך צעיר, ממש אפרוח, שחוזר על מאמרי כ"ק אדמו"ר [האמצעי] בזמרה ובחיות,

ואני מרגיש שהעניינים עמוקים ונפלאים מאד… אבל אני אינני מבין מאומה…

וכל פעם שאני שומע מאמר אני מדוכה מחוסר הבנה ובשרי נעשה חידודים חידודים,

ורצוני עז לידע את המאמרים להבינם ולהשיגם.

ביקשתי את האברך שיחזור לפני עוד פעם ועוד פעם את המאמרים,

והוא גם השתדל להסביר לי, אך ראשי  דומה לבול עץ ומוחי אטום מלקבל את ההסברים של האברך.

שלשה שבועות עיכבתי את האברך בביתי רק כדי שילמד אתי,

השארתי לבני ביתי לנהל את החנות,

ועשיתי לילות כימים לייגע עצמי בהבנת העניינים אשר למדני האברך,

אבל לדאבון לבבי מאמצי לא נשאו פרי.

האברך נסע, ואני נשארתי כספינה בלב ים.

בכיתי בכי רב באמירת תהלים, עיניתי נפשי בצום, ושום דבר לא הועיל.

ברגשות של מפח נפש ותסכול נסעתי לליובאוויטש.

בליובאוויטש שוקדים יום יום שעות ארוכות בלימוד החסידות, חוזרים מאמרים ומסבירים זה לזה.

כשהגעתי לליובאוויטש ביום רביעי בשבוע. בשבת-קודש קודם קבלת-שבת אמר הרבי מאמר;

ובשבת-קודש קודם מנחה, אמר הרבי ביאור על המאמר שנאמר קודם קבלת-שבת.

הבנתי את המאמר וגם חזרתי על מקצתו בעל-פה,

אבל לא הבנתי ביאורו, ומה התפלאתי שהאברכים כן הבינו את ביאורו.

צער גדול הצטערתי על אשר לא הבנתי את הביאור,

וכל הלילה בכיתי מעומקי לבבי, וצמתי כל היום.

ביום השני, כשנכנסתי ב'יחידות' לכ"ק אדמו"ר האמצעי, סיפרתי לו את כל מה שעבר עלי בביתי.

על האברך שעבר דרך עירנו לעפלי וחזר המאמרים ששמע בליובאוויטש,

שאמנם את המאמרים הרגילים הבנתי, אבל המאמרים העמוקים לא הבנתי.

גם המאמר שנאמר בשבת זו הבנתי, אך את ביאורו לא הבנתי.

כ"ק אדמו"ר האמצעי ענה: 'אין לך דבר העומד בפני הרצון'.

הוא הסביר לי, שאף שרצון גם הוא רק כוח הנפש ולא עצם הנפש,

בכוחו להטות את הנפש לגלות את הכוחות שלמטה מן הרצון, כמו שכל ומדות,

הרצון פועל עליהם בגזירה ופקודה של כוח עליון.

וכשרוצים באמת – אז גם החושים מתרחבים.

כששמעתי מכ"ק אדמו"ר האמצעי כי אין הדבר תלוי אלא ברצוני,

החלטתי להישאר בליובאוויטש עד אשר אתחיל להבין.

מסרתי הודעה לבני ביתי שינהלו את החנות כל עת שהותי בליובאוויטש.

כארבעה חודשים יגעתי ביגיעה עצומה ביגיעת נפש וביגיעת בשר

להרגיל את עצמי לחשוב עניין אחד כמה שעות רצופות,

ולחזור על עניין אחד כמה עשרות פעמים.

האברך אפרים מסמיליאן עשה לי טובה גדולה,

והיה חוזר איתי על המאמרים כמה פעמים בזה אחר זה,

עד אשר יכולתי להתעמק בהבנתם.

לרוב הייתי מתבודד באחד משני המקומות:

במרתף אשר מתחת לבית הכנסת הגדול,

או על גבי התקרה מתחת לגג בית הכנסת.

והנה בחודש תשרי לאחר תשעה חודשי שהותי בליובאוויטש הרגשתי עצמי כבריה חדשה,

ותודה לא-ל הרגשתי שרחצתי את הקדרה ונעשיתי כלי לקבלה, ונסעתי לביתי.

ואכן ר' יקותיאל לעפלער שהיה "בול-עץ" השתוקק להבין,

וכשנכנס ל'יחידות' ושמע כי אין הדבר תלוי אלא ברצונו,

היה נחוש שלא לזוז ממקומו עד אשר יתקן וישלים מה שחסר לו,

מבלי להתחשב כלל כמה מאמץ עמל ועבודה נדרש ממנו.

וביגיעה עצומה הביא עצמו להשגת העניינים הדקים ביותר.

ומעלה נפלאה היתה לו, שאהב את היגיעה במושכלות אהבה עצמית.

כשהיה מעיין באיזה עניין היה סוגר עיניו ואוטם אזניו, ולא היה מבלבל אותו שום דבר בעולם.

עד שהפך להיות משכיל נפלא ועמקן חריף ומסודר במיוחד.

עד כדי כך שאת הספר 'אמרי-בינה' – ספר המיועד למשכילים מעולים ביותר,

כתב כ"ק אדמו"ר האמצעי עבור החסיד ר' יקותיאל לעפלער.

והעיד עליו ה'צמח-צדק' :

'החסיד ר' יקותיאל לעפלער הוא מופת חי על מאמר רז"ל 'יגעת ומצאת'.

הרבה יגע. אבל מצא הרבה'.

ואכן ר' יקותיאל לעפלער מופת לכול אחד מאתנו,

ללמדנו כיצד על ידי עבודה ויגיעה אפשר להגיע למעלות היותר עליונות במעלת ידיעת המושכלות,

ואין הדבר תלוי אלא באדם עצמו.

(על פי איגרות-קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ג עמוד שסה. קונטרס לימוד החסידות סעיף כא)