"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

יעקב יוצא מבאר שבע – "עולם האחדות", מקום נעלה ביותר,

והולך לחרן, ל"חרון אף של עולם", מקום שפל – "עלמא דפרודא",

למלא את יעוד חייו – לברר ולזכך את העולם ולעשותו דירה לה' בתחתונים.

יעקב (י' עקב) ממשיך ומוריד י' של שם הוי' ("חכמה עילאה") עד לעקביים,

עד לעקב העולמות – העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

ירידה צורך עליה – להעלות את העולמות התחתונים שיהיו בחינת יחוד וביטול,

בדיוק כמו העליונים ששם "איהו וחיוהי וגרמוהי חד".

יעקב מכיר בגודל המשימה העומדת לפניו.

ומתפלל לה' להצליח בתפקידו עלי אדמות,

וכדי לתת תוקף לתפילתו הוא נודר נדר:

"אם יהיה אלקים עמדי ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש",

[לחם ובגד בגשמיות וברוחניות מכל המשתמע מכך].

"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלקים,

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים".

כדי למלא את משימתו להמשיך את היו"ד גם בחרן, הוא זקוק לעזרה מלמעלה –

להמשכת "ישועות" – שע"ה נהורין דאריך שלמעלה מהשתלשלות, ("צוה ישועות יעקב"),

להמשיך אור שלמעלה גם מהיו"ד דשם הוי' (למעלה מהיו"ד דיעקב).

המשכת "ישועות" (שע"ה נהורין) באופן של צותא וחיבור ("צוה"),

כשהשע"ה נהורין שלמעלה ממנו (למעלה מהיו"ד שבו) יהיו מחוברים ומיוחדים עמו.

רק על ידי זה יהיה סמוך ובטוח שתתקיים תפלתו.

כדי להצליח במשימתו יעקב לא רק מתפלל, אלא עושה מעשה – הוא לוקח מאבני המקום,

["מקום" הוא שמו של הקב"ה, ש"הוא מקומו של עולם", אלא שזה בהעלם,

ומה שנרגש בגילוי הוא ה"עולם" – שגדרו הוא מקום (וזמן)],

ועל האבנים שהתחברו לאבן אחת הוא שם מראשותיו כדי להגביה את ראשו,

כך האבן היא למעלה מבחינת הי' של יעקב,

והוא מתפלל שהאבן תהיה "בית אלקים" – בית ודירה לעצמות השם יתברך,

ולא רק למעלה מראשו.

ו"מעשה אבות סימן לבנים" –

התורה היא נצחית ויש בה הוראה לכל יהודי בכל מקום ובכל זמן,

ובהוראה יש גם נתינת כח,

ומה גם ש"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון",

ונשמתו כלולה מכל נשמות ישראל,

לכן עבודתו של יעקב (ויקח מאבני המקום גו')

היא נתינת כח לבנים ביתר שאת וביתר עז.

כשם שיעקב ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא,

כך כל נשמה מנשמות ישראל קודם בואה לעולם, מקומה באיגרא רמה ("באר שבע")

ומשם היא יורדת לבירא עמיקתא ("חרנה") להתלבש בגוף ונפש בהמית בעולם הזה.

וכדי שתוכל ללכת לחרן נמשך לה כח נעלה ומיוחד ("צוה ישועות יעקב"),

וכך היא יכולה לעבוד עבודתה בבירור הגוף ונפש הבהמית וחלקה בעולם.

עבודת הנשמה בירידתה למטה היא בלימוד התורה וקיום מצוותיה,

ועל ידי לימוד התורה ("לחם לאכול") וקיום המצוות ("ובגד ללבוש") בעולם הזה דוקא,

בפרט כאשר "כל מעשיך לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו",

ולאחר עבודת הבירורים ("ושבתי בשלום"),

מתעלית הנשמה למעלה יותר ממה שהיתה קודם ירידתה.

אין היא חוזרת ל"באר שבע" אלא מתעלה ל"בית אביה".

עיקר עבודת הנשמה בירידתה למטה היא לקחת מאבני המקום בו האור האלוקי בהעלם,

ולהוציא אור זה מההעלם אל הגילוי.

לקחת את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם,

ולהיות בעל בית עליהם למשול ולשלוט בהם ולעשות מהם דירה להשם יתברך.

זוהי תכלית הבריאה!…

אמנם יש עוד טעמים לבריאת העולם –

"בגין דישתמודעון ליה"… ו"כדי שיתגלו שלימות כוחותיו" וכו',

אך בשביל זה לא היה צריך את העולם הזה התחתון.

מכאן שבאמת עיקר הכוונה בבריאה הוא עניין שלמעלה מהשכל, מעל לטעם ודעת.

"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – ועל "תאוה" אין קושיות.

לכן עיקר הבירור הוא דוקא בענייני הרשות,

שגם לאחרי העבודה הם "מעשיך "- מעשה האדם.

.

על ידי עבודת הבירורים הופכים את "אבני המקום" לאבן אחת.

הדברים הגשמיים (אבן, דומם) מתבררים והופכים לדבר אחד – "בית אלקים",

העולם כולו נהיה דירה להשם, נפעלת התעלות שלמעלה מראש יעקב.

עניין זה קשור גם ל"אדם" שהוא עולם קטן, ש"את העולם נתן בלבם".

"ויקח מאבני המקום"… יש גם באדם עצמו.

אבנים הן אותיות, ואותיות הן הדומם שבכוחות הנפש,

ותפקיד האותיות ("אות" מלשון "אתא בוקר" – המשכה וגילוי)

להמשיך ולגלות בחינת אור נעלה ביותר.

הכיצד?

כמו שאדם (בדרגת "מדבר") ניזון מדברים פחותים ממנו בדרגה ("דומם צומח וחי").

כי דומם צומח וחי גבוהים בשרשם ממעלת המדבר, שכל הגבוה יותר יורד למטה יותר,

כך גם בענין האותיות.

עבודת האותיות (דומם) שבאדם – "כח הדיבור" ובעיקר "כח המעשה" שבאדם –

נעלית יותר מעבודת השכל, שה"מעשה הוא העיקר".

בכוחו של כל אחד מישראל לעשות מחלקו בעולם דירה להשם – לו לעצמותו,

כי על ידי עבודתו בכוחות התחתונים מתגלה עצם הנשמה המיוחד בעצמות השם יתברך.

מתגלה ה"יחידה" שבנפש שלמעלה מ"חיה".

כי כשיהודי עושה עבודתו לא מצד ה"רגש" שלו וגם לא מצד ה"שכל" שלו,

אלא מצד ה"רצון" שלמעלה מהשכל, מצד ה"עצם" שלו,

אז הוא ממלא את יעודו לעשות להשם דירה בתחתונים.

ובעצם כל אחד מישראל רוצה לעשות כל מה שהוא רצון השם.

שהרי אפילו "קל שבקלים" מוכן למסור נפשו על קידוש השם,

מכח מסירות הנפש שבעצם נפשו, בחינת היחידה שבנפשו.

ולבחינת "יחידה" אין שום מנגד ("בבואה דבבואה לית להו").

אמנם בימינו ה"יחידה" שבנפש שמקבלת מ"יחיד" היא בהעלם,

אולם התורה מבטיחה שבסוף זה יהיה בגילוי,

שכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר – עשירות בדעת.

סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הן נגאלין.

וכמו הנשמה שקודם ירידתה למטה היתה בבחינת צדיק (גמור),

ועל ידי עבודתה בירידתה למטה נעשית בחינת בעל תשובה.

כך התכלית היא שכל עם ישראל יהיו בעלי תשובה שמעלתם מרובה מצדיקים.

אמנם יש יתרון בעבודת הצדיקים על עבודת בעלי התשובה.

שלכן ה"תמידים" היו מכבשים ולא מעזים.

ובנשמותיהן של צדיקים נמלך השם אם לברוא את העולם…

אך יתרון עבודת הצדיקים הוא רק מצד ה"רצון" הקשור בהמלכה ("במי נמלך"),

אולם מצד עצמותו יתברך, מצד "בעל הרצון", עיקר הכוונה הוא בתשובה דוקא.

ו"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"

לא רק "אין עומדין", "אין יכולין לעמוד".

כי ענין התשובה נוגע לעצמות השם יתברך,

ואילו הגילויים – שרש עבודת הצדיקים – הם באין ערוך אליו כלל.

לכן יעקב מתפלל "ושבתי בשלום אל בית אבי" ולא "לבאר שבע"

לא למקום ששם היה בתחילה, אלא למקום נעלה יותר.

וכמוהו כל יהודי מתפלל שעל ידי עבודת התשובה שלו בעולם,

תתעלה נשמתו לבחינה נעלית יותר ממה שהיתה קודם ירידתה לעולם.

ולהעיר ש"בית אבי" כפשוטו הוא "יצחק" לשון שמחה ותענוג, "תענוג" הנובע מ"צחוק".

בדרך כלל צוחקים על חידוש דוקא, ותשובה הוא חידוש.

תענוג לראות איך הנפש האלקית בירידתה למטה וגם בזמן הגלות עוסקת בתורה ומצוות,

ועוד יותר תענוג לראות את המהפכה שחלה בגוף ובנפש הבהמית

על ידי עבודת השם בעולם הזה.

ובמיוחד אצל בעל תשובה ש"אמש היה זה מובדל כו' והיום הוא מודבק בשכינה".

ואכן, על ידי עבודת התשובה נעשה תענוג וצחוק למעלה.

תענוג נעלה יותר מתענוג עבודת הצדיקים.

בעל תשובה הוא אהוב וחביב יותר מצדיק.

ולכן בעל תשובה צועק ונענה מיד, מגודל התענוג שיצר למעלה,

ואפילו "טרם יקראו ואני אענה" (שלא על פי סדר).

ואכן העבודה ד"אתכפיא" ו"אתהפכא חשוכא לנהורא" עושה צחוק ותענוג למעלה,

במיוחד כשהעבודה היא לא רק בגופו ובנפשו הבהמית אלא גם בחלקו בעולם.

עד שהדברים הגשמיים עצמם שהיו בתחילה "אבני המקום" לשון רבים,

על ידי עבודת האדם נעשו "אבן אחת" באופן ד"שמתי מצבה" מלשון "נצב מלך",

שנעשה בעל הבית (מלך) על כל עניניו וחלקו בעולם.

וב"מצבה" (מלשון "נצב מלך") ממשיך גילוי מלכות השם יתברך,

בחינת "מלכותו ברצון קבלו עליהם".

עד "ושבתי בשלום אל בית אבי" כפי שיהיה בגאולה לעתיד לבוא.

שהרי "אבי" הוא "יצחק", ו"יצחק" לשון עתיד מרמז על הצחוק והתענוג שיהיו לעתיד לבוא,

שאז יאמרו דוקא ליצחק: "כי אתה אבינו", ו"אז (דוקא) ימלא שחוק פינו".

אז יהיה בשלימות ענין השלום ("ושבתי בשלום"), שגם המנגד ייהפך לקדושה,

לא רק בגופו ונפשו הבהמית אלא גם בחלקו בעולם.

"לא ירעו ולא ישחיתו" גו' "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

אפשר להתחיל מעין זה כבר עכשיו בשניות האחרונות של הגלות,

שהדברים המונעים ומעכבים וכו' לא רק שלא ינגדו,

אלא אדרבה יסייעו לעבודת השם,

על ידי התוקף של מסירות נפש מצד ה"יחידה".

לא עוד בירורים כבירורים של דוד בדרך מלחמה,

אלא הבירורים כמו של שלמה שהיו בדרך מנוחה,

שלכן דוקא הוא זכה לבנות את בית המקדש ולא דוד.

ואפילו יותר מזה, כי באמת אנו מצפים לפדייה בתכלית השלימות

פדייה שלמעלה גם מהשלום שהיה בימי שלמה.

שאז "אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעובדו שכם אחד".

וברוך השם הגענו לסוף זמן הגלות, שעיקר העבודה היא עבודת התשובה.

הפיכת הלעומת זה לקדושה.

זהו החידוש של אדמו"ר הזקן (י"ט כסלו) ואדמו"ר האמצעי (יו"ד כסלו) וכל רבותינו נשיאינו.

שהורו לנו את עבודת התשובה העבודה של "ושבתי בשלום", בירור חלקו בעולם,

ומובטחים אנו שעל ידי התשובה יהיו הגילויים הנעלים של הגאולה.

אז יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה,

והארץ תהיה מלאה דעה את הוי' כמים לים מכסים.

עד שיהיה גילוי עצמות השם יתברך, "ולא ייכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך".

ולכך התכוון יעקב אבינו באומרו? "והיה הוי' לי לאלוקים",

שלגבי גילוי זה של עצמות השם יתברך הוי' של עכשיו כאלוקים ייחשב.

(על פי שיחת הרבי מוצאי ש"פ ויצא ט' כסלו, אור ליו"ד כסלו – בחדרו – ה'תשל"ח)