יצחק אבינו הבן שנולד לתשעים שנה ועבר (עם אביו) את ניסיון העקדה,
מגיע לפרקו… הגיע הזמן למצוא לו שידוך.
אברהם אבינו ממנה את אליעזר להיות השליח לשידוך.
התורה מספרת באריכות על כל המפגש הניסי בין אליעזר לרבקה.
עד שאמרו חכמינו בהתפעלות: "יפה שיחת עבדי אבות יותר מתורתן של בנים".
השליחות הצליחה ויצחק מביא את רבקה האוהלה שרה אמו להקים בניין עדי עד.
אולם זהו רק תחילתו של הסיפור.

לאחר נישואי יצחק ורבקה, נראה שלא הכל חלק ופשוט,
יצחק ורבקה מתפללים "לנוכח ה' כי עקרה היא".
אך ברוך ה', התפילות מתקבלות רבקה בהריון והנה תאומים בבטנה.
אולם ההריון קשה מנשוא, רבקה נושאת בקרבה שני עמים…
"שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו".
הבנים מתרוצצים בקרבה ורבקה זועקת: "אם כן, למה זה אנכי"?…
לבסוף רבקה יולדת שני בנים, שלכאורה אין שום קשר ביניהם.
יעקב "איש תם יושב אהלים" ועשיו "איש ציד" – שצד את אביו בפיו.
יעקב הבחיר שבאבות ואב וראש לעם ישראל לעומת עשיו ראש לגויים.
"ולאום מלאום יאמץ" – תמיד יש מלחמה ביניהם כשזה עולה זה יורד.

למה לא זכה יצחק אבינו שמיטתו תהיה שלימה?…
ולמה מאריכה התורה בסיפור זה יותר מאשר סיפור בריאת העולם?…

סיפור זה חשוב לא פחות מסיפור בריאת העולם.
התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים.
אכן יעקב ועשיו מייצגים שני עולמות עליונים:
יעקב שורשו מ"עולם התיקון" (עולם האצילות),
ששם האורות מועטים והכלים מרובים, לכן האורות מלובשים בכלים בפנימיות,
ואילו עשיו שורשו מעולם נעלה יותר, מ"עולם התוהו".
בעולם התוהו האורות גדולים מאד ולא יכלו להתלבש בכלים,
וכשהסתלקו מהכלים נשארו האורות רק "מקיפים" מלמעלה.
הכלים שנותרו ללא אורות נשברו ונפלו למטה.
לכן עשיו למטה הקשור בכלים שלמטה – רשע,
אף ששורש שורשו נעלה ביותר – באורות המקיפים של עולם התוהו.

יצחק בירך את יעקב כדי לברר את עשיו,
כי בכח הברכות שקיבל יעקב הוא יכול לברר את עשיו,
ובמיוחד לאחר שעשה את עבודת הבירורים בבית לבן.
ואמנם לאחר הברכות שקיבל יעקב ולאחר העבודה בבית לבן,
השלים יעקב את הבירור של "עולם האצילות".
וחשב יעקב שגם עשיו כבר התברר וחזר לשורשו ל"מקיפים" שלפני ה"תיקון".
והוא שולח מלאכים "לפניו" – "לפניו" היינו, לדרגת עשו הגבוהה משלו,
דרגת "מלכים קדמאין" של האורות המקיפים שבעולם התוהו,
כדי להמשיך אליו ל"עולם התיקון" את האורות המקיפים של "עולם התוהו",
כדי שהאור המקיף של "עולם התוהו" יאיר באור הפנימי של "עולם התיקון" ויתאחדו.

לכן הוא מצוה את המלאכים: "כה תאמרו לאדוני לעשו"…
"עם לבן גרתי ויהי לי שור וחמור ועבד ושפחה"…
["לבן" הוא בחינת "לובן העליון", אור הנעלה אף מהאורות המקיפים של "עולם התוהו".
שורש לבן נעלה וגבוה אף משורש עשיו] –
מאחר שגרתי עם לבן קיבלתי את הכח והשפע
להשלים את הבירור והתיקון של עולם האצילות,
עד שכל הבחינות והדרגות של עולם האצילות נתבררו וניתקנו על יד שם מ"ה.
ו"אתהפכא חשוכא לנהורא" (והחושך נהפך לאור) בעולם התיקון.
עולם האצילות נעשה "אתר שלים" (מקום שלם) מאחר שנשלם בו התיקון,
והוא מוכן ומוכשר להמשיך בו את הברכה של האורות המקיפים העליונים.
לכן שלחתי מלאכים "למצוא חן בעיניך",
שתשפיע ותאיר את האור המקיף שלך אלי ב"עולם התיקון".

אלא שהמלאכים שבים אל יעקב בפחי נפש ואומרים לו:
"באנו אל אחיך אל עשו, וגם הנה הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו".
המלאכים מסבירים ליעקב, שאמנם הוא (יעקב) עשה את התיקון של עולם האצילות,
וראוי ונכון שיומשך אליו מבחינת האור העליון המקיף של "עולם התוהו".
אך יש מניעה מצד עשיו שנשאר למטה בשבירה ולא נתברר עדיין כלל.
לכן אין הוא יכול להשפיע משורשו את אור המקיף של "עולם התוהו".
והראיה, "הנה הוא הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו".

"ארבע מאות איש" הם דינים קשים של ה"חיצונים",
הנמשכים מארבע מאות בתי דין קשים.
וכיצד נתהוו?…
מ"ארבע מאות שקל כסף" שנתן אברהם אבינו לעפרון.
אמנם "ארבע מאות שקל כסף" אלה הם אורות שפע עונג העליון,
הנמשכים מבחינת "עתיקא דקדישא".
הם "ארבע מאות עלמין דכסופין", שהצדיקים יורשים בעולם הבא.
בחינת הכתר הממוצע בין המאציל לנאצלים, (הממוצע בין עצמות אין סוף לעולם האצילות).
לכן "ארבע מאות שקל כסף" הם "עובר לסוחר",
שכמו ה"כתר" הנקרא "סוחר" (לשון "סחור סחור") ומקיף של כל סדר ההשתלשלות;
כך "ארבע מאות עלמין דכסופין" הם "עובר לסוחר",
שבאים ונמשכים מעצמות אור אין סוף שלמעלה מהכתר,
ועוברים ונמשכים בכתר, ומשם יאירו לצדיקים לעתיד לבוא.
ו"ארבע מאות שקל כסף" הם שורש שורשם של "ארבע מאות איש עמו".

"ארבע מאות שקל כסף" נעלים ביותר הפכו ל"ארבע מאות איש" ירודים ביותר.
כי אמנם כוונת נתינת ארבע מאות שקל לעפרון היתה בדרך ירידת הבירורים,
כדי להוציא אותם אחר כך ממנו בתוספת ברכה.
אך בין לבין הם ירדו כל כך למטה עד שנעשו "ארבע מאות איש" של עשו.
ארבע מאות בגימטריא "שק" [התורה חוגרת שק].
נתהוה לבוש שק לתורה שהחיצונים יונקים ממנו.
לעתיד לבוא בגמר כל הבירורים כשיבולע המות לנצח וה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ,
אז יחזיר עפרון את ה"ארבע מאות שקל כסף" אל שורשם שבקדושה בשלימות.

יעקב שומע את דברי המלאכים ומבין,
שהתפקיד של עשיו להמשיך את המקיפים העליונים הוטל עליו.
הוא צריך לעשות את ההתעוררות מלמטה להמשיך את האור המקיף העליון,
בחינת העלאת "מים נוקבין" להמשיך "מים דכורין" של אור המקיף שהרי "רוח אייתי רוח".
לשם כך, הוא מביא מנחה לעשיו.
הוא לוקח מכל הבא ליד, גם בהמות טמאות כמו גמלים,
כי אצל האור המקיף הכל בהשואה – "כחשכה כאורה", "קטן וגדול שם הוא"…

יעקב פונה לה': "אלוקי אבי אברהם"… ומתפלל שיומשכו האורות העליונים המקיפים,
ואור המקיף של "עולם התוהו" יתגלה למטה.
לשם כך הוא מחלק את אנשיו לשני מחנות,
דוגמת עולם התוהו שיש בו שני קוין: חסד וגבורה.
[שם בעולם התוהו הספירות פרודות זו מזו, אין התכללות ביניהן.
שם יש שני קוים "חסד" ו"גבורה" שלא כמו בעולם התיקון שיש בו ג' קוים,
כשהקו האמצעי מחבר בין שני הקוין המנוגדים זה לזה.
כעם ישראל – "עם סגולה" – בחינת עולם התיקון האומרים ג' פעמים "קדוש".
ודוגמת ה"סגול" שיש בו שלוש נקודות: ימין ושמאל ואמצע.

ואכן בעולם התוהו האורות מרובים והכלים מועטים,
וכשהכלי קטן אין הוא בערך לאור הגדול ואינו יכול לשאת שני הפכים,
האורות אינם יכולים להתכלל זה בזה –
שם "חסד" בפני עצמו ו"גבורה" בפני עצמה.
דוגמת בעל שכל קטן שאינו יכול לשאת שני הפכים,
ועל כן, יכול להטות שכלו או לזכות או לחייב].

יעקב הרוצה להמשיך מ"עולם התוהו" אור מקיף יוצר שני מחנות (דוגמת "עולם התוהו"),
כדי שההעלאה תהיה לפי אופן ההמשכה, כי "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".
הוא מוסיף עוד פעולה (התעוררות מלמטה) ומביא מנחה,
שכידוע, קרבן הוא התעוררות מלמטה.
אלא שהקרבנות שלו אינם כמו הקרבנות שבתורה,
החייבים להיות שחוטים ומבהמות טהורות.
קרבנות יעקב אינם שחוטים ולאו דוקא מבהמות טהורות.
המשכת התעוררות מלמעלה מ"עולם התוהו" אינה דומה להמשכה מ"עולם התיקון",
התורה היא אור פנימי מצומצם שהצטמצם בצמצומים רבים ויכול להתיישב בכלי.
התורה בחינת דקדוקים וצמצומים נמשכה מעולם התיקון.
לכן כל משפט הקרבנות בתורה הוא בדקדוקים רבים –
הקרבנות צריכים להיות טהורים ושחוטים, ויש דברים הפוסלים את הקרבן וכו'.
אולם יעקב עשה העלאה ל"עולם התוהו".
שם האור גדול בחינת "אור אין סוף", ומכיון שהכלי לא יכול להכילו הוא נשאר "אור מקיף".
שם אין צמצומים ודקדוקים, כי "אין סוף" הוא כל יכול לסבול הכל, אף קרבנות טמאים וחיים.
וכמו שאמרו חז"ל על החזיר – "עתיד החזיר להיטהר".
שלעתיד לבוא, כשיבולע המות לנצח ויתגלה עצמות המאציל, החזיר יתעלה ויטהר.
ולמה בחר יעקב לשלוח מנחה גמלים טמאים דוקא?
כי שורשן נעלה מאד, שלכן לקח אליעזר בשליחות אברהם "עשרה גמלים מגמלי אדוניו".
וכל זה רק יעקב יכול לעשות וקודם מתן תורה,
אולם אנו איננו יכולים לעשות כן, כי קיבלנו תורה שהיא מ"עולם התיקון".
ומה שהוא אסור על פי תורה אינו יכול להתעלות.

יעקב רצה להמשיך את אור המקיף של עולם התוהו בחינת "אהבה כרשפי אש" שבתגבורת –
את הרגשת ההתפעלות שהלב לא יכול להכיל, עד שרוצה לצאת מן הגוף – "רצוא",
עם האור הפנימי של עולם התיקון בחינת ההתפעלות המתיישב בכלי הלב – "שוב".
שה"רצוא ושוב" יהיו במזיגה אחת, וה"רצוא" יהיה לפי ערך ה"שוב".
יעקב שמידתו מידת התפארת ויכול לחבר מידות הפכיות: "חסד וגבורה", "רצוא ושוב",
רצה להמשיך אלוקות מלמעלה למטה דוקא ב"כלים מכלים שונים" – "תורה ומצוות",
הוא רצה שיהיה יחוד "אורות דתוהו" ב"כלים דתיקון".
כי כשנמצאים ב"אהבה כרשפי אש" בחינת "רצוא" הנשמה רוצה לצאת מנרתיק הגוף,
אולם יש לזכור ש"בעל כרחך אתה חי" נשמה בגוף דוקא להמשיך את אור אין סוף למטה,
כי דרך התורה היא בבחינת תיקון – "לשבת יצרה",
ודוקא על ידי ה"שוב לאחד" שלאחר ה"רצוא" לקיים תורה ומצוות יהיה גילוי אור אין סוף.

יעקב קם בלילה עם נשיו וכו' ועובר את מעבר יבוק ומעבירם את הנחל.
הוא חייב לעבור את הנהר, כי שורש האבות הוא "מעבר הנהר".
[שורש האבות הוא מבחינת ה"כתר" שמעבר הנהר,
ו"נהר" הוא "בינה" שנמשך מ"עדן" – "חכמה"].
כדי להמשיך את האור המקיף דתוהו היה צריך קודם כל לעבור את הנהר.
ורק לאחר שעבר את הנהר הגיע לבחינה שלמעלה מהנהר והתקרב לאור המקיף דתוהו.
ולשם העלה את כל מה שהיה לו וכל מה שתיקן,
אך הוא עצמו עדיין נשאר למטה "ויותר יעקב לבדו",
כי רצה לברר את עשו שעדיין בשבירה כמו שהודיעו לו המלאכים.

וכדי לברר את עשיו מופיע שרו של עשיו להיאבק עם יעקב – "ויאבק איש עמו",
"ויאבק" לשון חיבוק, שחיבקו בזרועות ידיו, שכן, זוהי דרך המתאבקים.
[כידוע זרועות הידים הן כנגד המידות "חסד וגבורה"] –
הוא הלבישו "חסד וגבורה" של הס"מ, כדי להפילו ולהמשיך לבו אחריהם,
[כמידות הנפש הבהמית המלבישות את הנפש האלוקית ומונעות ממנה דבקות בה'].
ואמנם התלבשות כזו אפשרית רק לאחר שמסתלקים "מוחין דאבא" – "חכמה",
אולם יעקב במהותו הוא י' עקב היינו הארת "יסוד אבא" (שורש ה"אצילות"),
כך שמלכתחילה נצחונו של יעקב מובטח.
ובמיוחד לאחר שקיבל את הברכות ולאחר עבודתו בבית לבן.
ואכן יעקב נאבק עם שרו של עשיו,
וכמו שחיבק הס"מ ידיו (חסד וגבורה) את גופו של יעקב,
כך יעקב מחבק ידיו (חסד וגבורה שלו) על גופו של הס"מ כדרך המתאבקים ומנצחו.
וכשראה שרו של עשיו שאינו יכול ליעקב,
הודה ונתן לו את השם "ישראל" באומרו: "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".

סוף סוף מגיע הרגע המרגש והנפלא של פגישת יעקב ועשיו.
יעקב עובר לפני עשיו ואנשיו ומשתחוה לו ארצה שבע פעמים.
הנפש האלוקית של יעקב מלקטת ניצוצות מעשיו.
הוא מלקט את הטוב שבעשו "בחינת לבונה" ועל ידי זה עשיו הוא אחיו של יעקב,
שהרי אחרי הכל האור המקיף של עשיו והאור הפנימי של יעקב נלקחו ממקום אחד.
עכשיו יעקב יכול לגשת לאחיו ועשיו רץ לקראתו ממטה למעלה,
כנרות המתבטלים לאבוקה כשאורם קרב לאור האבוקה.
ומאחר שנברר הטוב שבעשיו הוא חיבק את יעקב מלמעלה למטה.
עשיו ששורשו מאור המקיף וכוחו מלמעלה מלובש בעשיו הגשמי למטה,
נעשה בחינת "משפיע" המחבק את יעקב בחינת "מקבל".
הוא מקיפו מכל צד כדי להגביהו למעלה.
"וישקהו" כי בעקבות הבירור שבה אליו בחינת ה"חכמה" שהסתלקה בשבירה.
[לכן נקוד על "וישקהו", שבחינת הנקודות היא "חכמה"].
וכשהאור המקיף העליון נכנס גם ביעקב נכללו ביעקב כל הבחינות –
אור המקיף ואור הפנימי, התגלתה בחינת הכתר שלמעלה.
עתה נתקרבו המעלה מעלה עם מה שנפל מטה מטה בשבירת הכלים,
והנה יעקב ועשיו כשני אחים שלא ראו זה את זה זמן רב מאז שבירת הכלים…
ומרוב שמחה הם בוכים.

אולם הסיפור עדיין לא הסתיים…
יעקב ועשיו שוב נפרדים עד לגאולה האמיתית והשלימה.
כל המפגש בין יעקב לעשו היה רק מעין והכנה לעבודת עם ישראל.
"מעשה אבות סימן לבנים" ונתינת כח.
הבירור של עשיו שנעשה על ידי יעקב לא היה בשלימות,
כי היה על ידי גילוי אור מלמעלה למטה.
על ידי מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות – בירור מלמטה למעלה נשלם הבירור,
ובמיוחד על ידי הפצת מעיינות החסידות חוצה על ידי רבותינו נשיאינו.
עבודת הבירורים נגמרה הכל כבר מוכן לגאולה.
ומיד ממש אנו זוכים לגילויים של אורות עליונים ביותר.
ויתקיים בנו "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם אל נחל מים".
וכמו שהבטיח יעקב לעשיו: "כי אבוא אל אדוני שעירה",
וכמו שהבטיחה תורה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה"
וכל זה יהיה תיכף ומיד ממש,
והיום ט' כסלו יום ההולדת ויום ההילולא של אדמו"ר האמצעי וליל י' כסלו יום גאולתו,
יום המסוגל לכל הברכות… א גוט יום טוב!…

(על פי תורה אור לפרשת וישלח)