בני זוג העומדים להינשא ועוברים מעולם אחד למשנהו, מעולם הרווקות לעולם הנישואין,
חייבים לתת את הדעת מראש,
שהם עומדים לפני מערכת יחסים שונה מכל מערכות היחסים שהיו להם עד כה –
יחסי בני זוג אינם לדומים ליחסים עם ההורים עם האחים עם הדודים עם החברים וכו'
התורה אומרת "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו".
יש לדעת שמתחילים במערכת חיים ויחסים חדשה שלא בערך למה שהיה עד כה.

ואכן איש ואשה הם שתי מהויות נפרדות. יתירה מזו, הם שני הפכים.
איש מצטיין ב"חכמה" ואשה ב"בינה יתירה".
מידת האיש היא מידת ה"חסד" ומידת האשה היא מידת ה"גבורה".
לכן איש ואשה שונים זה מזו במבנה שכלם, באופן חשיבתם, בדעותיהם וברגשותיהם.
למרות זאת, בבואם בברית הנישואין הם אמורים, מובן מאליו, להתחבר ולהתאחד.
אכן זוהי משימת חיי בני הזוג וקשה כקריעת ים סוף!…
כמו שקשה לקרוע את הים כך קשה לחבר בני זוג.
לפעמים אף נרגש שכשם שלקרוע את ים סוף היה צורך בנס,
כך באיחוד בני הזוג בחיי נישואין צריך עבודה והשקעה והרבה הרבה סיוע מלמעלה.

הידיעה מראש שנישואין הם חיי אתגר לשני בני הזוג עשויה להועיל.
ראשית, כל אחד מבני הזוג צריך לדעת ולזכור שלא האדם בחר לעצמו את בן זוגו.
כבר בהיותו ברחם אמו ארבעים יום קודם לידתו הכריזו משמים "בת פלוני לפלוני".
אם כן, קשר פנימי עז קיים בין בני הזוג מראש.
העבודה הנדרשת מכל אחד מבני הזוג היא להפנים דבר זה במודעותו,
ולחתור ולמצוא את הנקודה הפנימית המאחדת אותו עם בן זוגו,
להוציא נקודה זו מן ההעלם אל הגילוי ומן הכח אל הפועל.

לא בכדי השוו חז"ל את הקשר בין בני הזוג לקריעת ים סוף.
כי על פי פנימיות התורה – "ים" הוא העולם המכוסה ("עלמא דאתכסייא")
ו"יבשה" הוא העולם המגולה ("עלמא דאתגליא").
כידוע, יש יצורים שקיומם במים ויש יצורים שקיומם ביבשה.
עבור האדם החי ביבשה מה שעל היבשה הוא עולם מגולה ומה שבים הוא מכוסה.
וכמו שזה בגשמיות כך זה ברוחניות.
"עולם האצילות" הוא העולם המכוסה,
ועולמות "בריאה יצירה ועשיה" הם העולמות הנבראים המגולים.

כך גם בנפש האדם יש בחינת ה"מודע" – כל הרצונות המחשבות וההרגשות הגלויים,
ויש בחינת "תת מודע" – כל המאוויים והרגשות הנעלמים והחבויים,
שיש להם השפעה רבה על חיינו לא פחות (ואולי יותר) מכל הרצונות והרגשות הגלויים.
אולם כל זה, כאמור, באופן בלתי מודע.
ואם בקריעת ים סוף קרה הנס ועם ישראל הלכו ביבשה בתוך הים,
הרי שגם בחיי נישואין יש להפוך ים ליבשה וללמוד ללכת ביבשה בתוך הים.

ואכן באופן גלוי אנו רואים רק חלק קטן מבן הזוג הניצב מולנו,
שהרי המציאות מגלה טפח ומכסה טפחיים.
דוקא ברובד החיצוני והגלוי, שונים מאד שני בני הזוג זה מזה,
אם כי, ברובד הפנימי והעמוק הם מהות אחת.
נשמה אחת שהתחלקה לשני גופים.

ולא עוד, אלא שבאמת גם בגופם מלכתחילה היו שני בני הזוג מאוחדים.
הקב"ה ברא את אדם וחוה בגוף אחד בעל שני פרצופים "אחור באחור".
ובתהליך של נסירה יצר ה' את האשה מצלע האדם.
ירידה צורך עליה, פירוד צורך אחדות.
נשמה אחת המאחדת שני בני זוג נמשכה לשני גופים נפרדים,
כדי ליצור קשר מחודש יפה יותר אתגרי יותר.
כשהתכלית היא שבני הזוג יתאחדו ביניהם בצורה נעלית יותר – פנים בפנים!…

ואם בעולם המגולה יתכן שקשר בין בני זוג יהיה קשר של אהבה מותנית,
אהבה התלויה בדבר, קשר לא יציב ולא מחייב,
כי כשבטל הדבר בטילה האהבה;
הרי שבקשר הפנימי העמוק שיצא מן ההעלם אל הגילוי ומן הכח אל הפועל,
תהיה אחדות והתכללות עד שמ"חכמה" ו"בינה" תרבה ה"דעת",
ומ"חסד" ו"גבורה" תהיה משפחה ל"תפארת".

בני הזוג העומדים להינשא הריהם "חתן וכלה",
שבעוד זמן קצר יעמדו תחת חופה אחת,
אור אלוקי מקיף – אור השכינה ישרה עליהם מלמעלה,
אור נעלם אך מורגש, אור המסמל את הקשר הפנימי אמיתי ועליון שביניהם.
אם ירצו וישתדלו יזכו שיקיף עליהם אור אלוקי זה כל ימי נישואיהם,
ויחבר אותם להיות באחדות תמיד.

כשלומדים את סוד הנישואין על ידי לימוד פנימיות התורה,
כשמכניסים את הקב"ה לחיי הנישואין,
הופכים מ"טובים השנים מן האחד" לרמה גבוהה יותר לרמת "שכינה ביניהם",
"והחוט המשולש לא במהרה יינתק".
אז הכוחות הטבעיים הופכים לכוחות אלוקיים,
ועם כוחות כאלה תשכון אהבה אמיתית, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה נצחית.
אהבה העוזרת להתגבר על כל קושיי החיים, כי "על כל פשעים תכסה אהבה".

ולאחר שבאנו בברית הנישואין לא נשכח,
שהכנסנו את הקב"ה לחיינו על ידי חופה וקידושין כדת משה וישראל,
על ידי שבע ברכות וקידוש על היין "המשמח לבב אנוש",
נזכור ששמחנו ושימחנו אחרים.
והעיקר, שכל זה ילווה אותנו כל החיים.
איננו לבד… הקב"ה שותף לחיינו!…
בנישואין אנו מקיימים את מצות ה' ו"שלוחי מצוה אינם ניזוקים",
ובאיחוד קדוש של בני זוג מתברכים בני הזוג באהבת אמת,
בנין עדי עד בחותם אלוקי.