רועה אחד לכולם בקץ הימים

"ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם".
בהפטרת פרשת ויגש יש נבואה גלויה על המלך המשיח –
חוטר הפורה ויוצא מגזע ישי, המיוחס לדוד המלך ונקרא בשמו (דוד),
יהיה הרועה היחידי לכל עם ישראל ועם ישראל לא יחצה עוד לשתי ממלכות.
וכמו שנאמר לנביא יחזקאל בהפטרה זו:
"קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו,
ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו…
הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו,
ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי".
כך מתגלה לנו העניין הנעלה והחשוב עניין אחדות ישראל
שיהיה ב"קץ הימים" – "קץ הימין", בגאולה האמיתית והשלימה.

רמז לעתיד במפגש שבין יהודה ליוסף

גם במפגש המרתק שבין יהודה ליוסף שבפרשת ויגש
יש נבואה (אם כי בדרך רמז) על הגאולה לעתיד לבוא.
יוסף ויהודה ראשי שבטים בישראל!… מי נעלה ממי?…
מהפסוק "ויגש אליו יהודה" נראה שיהודה ניגש להתחבר עם יוסף הנעלה ממנו.
אולם על פי ההפטרה נראה שלעתיד לבוא יהודה יתחבר עם יוסף,
באופן של "ועבדי דוד מלך עליהם".
מלך המשיח יהיה מיהודה דוקא וכך יגלה את עליונות יהודה על יוסף,
לפי זה, "ויגש אליו יהודה" מתפרש כהגשה מלמעלה למטה כפי שיהיה בעתיד.

יוסף ויהודה נשמות כלליות

יוסף ויהודה אינם שני אנשים פרטיים,
יוסף ויהודה (נשמות כלליות) מייצגים שני עניינים עיקריים וחשובים – תלמוד ומעשה.
"תלמוד" זה יוסף השולח את יהודה לגושן ארצו, למקום התלמוד –
"ואת יהודה שלח לפניו להורות גושנה לתקן לו בית תלמוד", להוסיף בלימוד התורה.
עניינו של יוסף להוסיף בתורה,
והוספה בתורה ("לאפשא לה") היא עיקר עניין התורה.
אמנם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני,
אף על פי כן, צריך חידוש והוספה של תלמיד ותיק.
לעומת זאת, עניינו של יהודה הוא המעשה, הכח התחתון ביותר שבאדם,
ובמיוחד בעם ישראל הקרויים אדם – "אתם קרויים אדם".
בשביל המעשה צריך ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, צריך ענווה וביטול,
כי הוא תכלית הכל וממנו משתלשלים כל ענייני העולם (כל סדר ההשתלשלות).

יהודה ויוסף (תלמוד ומעשה) – מי גדול ממי?

אם כן, השאלה מי גדול ממי יוסף מיהודה או יהודה מיוסף מתקשרת עם השאלה:
מה היחס בין תלמוד למעשה – מה נעלה ממה?
מצד אחד כידוע, "תלמוד תורה כנגד כולם" –
מצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות.
ומי שלומד תורה מתאחד עם נותן התורה ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו.
לכן "יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה" –
[לא רק "כל חפציך לא ישוו בה (=בתורה)",
אלא אף חפצי שמים (=מצוות) לא ישוו בה],
ועל כן נצטוינו: "והגית בו יומם ולילה".
מצד שני, המעשה הוא העיקר!…
תכלית ירידת הנשמה לעולם להתלבש בגוף היא בעולם העשיה דוקא!…

וכידוע השקלא וטריא בין החכמים בענין זה (בברייתא בקידושין מ ע"ב) :
"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד,
נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול?
נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול.
נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

אלו ואלו דברי אלוקים חיים

כלומר, לפי דעה אחת תלמוד גדול ולפי דעה אחרת מעשה גדול,
ויש מקום לשתי הדעות, ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים" –
אלא שסוף סוף נמנו וגמרו והגיעו למסקנה מעשית, שתלמוד גדול.
ומאיזה טעם?
"שמביא לידי מעשה", ולא סתם מעשה אלא המעשה הנכון והמדוייק.
בשביל לדעת את המעשה צריך לימוד תורה,
ש'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד"…
וכל הלומד תורה שלא על מנת לקיימה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו –
טוב לו שלא נברא יותר משנברא.
וכשלומד על מנת לשמור ולעשות ולקיים את דברי התורה יש בידו גם תורה וגם מצוות.

יש הבדל בין זמן הגלות לזמן הגאולה

ואכן בזמן הגלות "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה",
שמעשה המצוות הוא עבודת הבירורים,
ובשביל עבודת הבירורים צריך ללמוד תורה,
שהיא הנותנת כח למעשה המצוות.
אולם לעתיד לבוא כשה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ
ותסתיים עבודת הבירורים;
אז יהיה עסק התורה בפנימיות המצוות וטעמיהם הנסתרים,
אולם ההלכות הנגלות יהיו גלויים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בלי שכחה.
אז יהיה גילוי אלוקות בעולם וקיום המצוות יהיה מתוך ענווה וביטול,
מעשה המצוות לא יצטרך לתלמוד והתלמוד לא יביא לידי מעשה.
אז יהיה "מעשה גדול"!…
לכן החכמים יצטרכו להתכנס לדיון מחודש בשאלה:
מה גדול ממה תלמוד או מעשה?
ולאחר שקלא וטריא יצטרכו לעשות שינוי בפסק ההלכה.
ואז שוב יהיה "נמנו וגמרו" ויגיעו לפסק חדש ש"מעשה גדול".
[ואין לתמוה על כך,
שהרי להלכה יש אפשרות לשינוי פסקי ההלכה מסנהדרין לחברו
על ידי הסכמת כולם ("נמנו וגמרו") באופן אחר.
וכבר היו דברים מעולם שאפילו באותו דור מצינו "נמנו וגמרו" באופן אחד,
ואחר כך שוב "נמנו וגמרו" באופן אחר.
כל שכן בסנהדרין לעתיד לבוא לגבי סנהדרין בזמן הזה שיפסוק באופן שונה].

אמנם בימינו "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה", שיש בידו גם תלמוד וגם מעשה.
בכל זאת הם נשארים שני עניינים נפרדים, כשתלמוד למעלה ממעשה.
אולם לעתיד לבוא כשתתגלה מעלת הביטול והענווה שבמעשה,
אף שיהיו כל הגילויים כולל תלמוד גדול, שתלמוד לא יתבטל לעולם;
תתגלה מעלת המעשה ועם זה יתגלה גם הביטול שמצד עצם הנפש,
שישפיע ביטול על כל כוחות הנפש,
ותהיה אחדות מושלמת בין המעשה ללימוד,
באופן שהמעשה ישפיע על הלימוד.

גדולת המשיח במידת הענוה והביטול

לכן משיח נקרא "דוד" – "ודוד עבדי מלך עליהם", "עבדי" דוקא.
כי מעלתו העצמית של דוד היא הענווה, כפי שמעיד על עצמו: "כי עני ואביון אני".
שלמרות היותו מלך בישראל היה בשיא הענווה והביטול, וזוהי מעלתו,
ולכן נקרא חסיד – "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהילים פו ב).
בכל זאת, כש"ועבדי דוד (דווקא) מלך עליהם", "יוסף" לא יתבטל,
תהיה אחדות בין יוסף ליהודה – "ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי".
לא עוד מלכות יהודה ומלכות יוסף.
לא עוד משיח בן דוד (משבט יהודה) ומשיח בן יוסף (משבט אפרים).
אלא איחוד מלא: "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם…
ודוד עבדי נשיא להם לעולם".
ולא באופן שמלכות יהודה גוברת על מלכות יוסף, אלא הן נכללות ומתאחדות זו בזו.
מלכות דוד אינה באופן של התנשאות ורוממות אלא באופן של ביטול –
"כדוד אביו", שהיה בתכלית הביטול והשפלות.
זהו עניינו של מלך המשיח מבית דוד שגם "הוגה בתורה" וגם "עוסק במצות" – "כדוד אביו!",
שמחבר את שתי המעלות: תלמוד (יוסף) ומעשה (יהודה) יחדיו.

יהי רצון שנסיים כבר את העבודה בגלות שבה תלויה הגאולה,
ונגיע לתכלית שלימות בריאת עולם הזה וכל סדר ההשתלשלות כולל נ' אלפים יובלות,
ובית המקדש השלישי העומד בנוי למעלה ירד ויתגלה,
ונבוא לבניין בית המקדש השלישי
בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו קהל גדול ישובו הנה
עם הרבי מלך המשיח שמבית דוד בראשנו במהרה בימינו ממש.

(על פי מאמר הרבי לפרשת ויגש שנת תשמ"ז)