הירידה לגלות צורך עליה

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה" –

הפרשה פותחת בגלות מצרים ראש ושורש לכל הגלויות,

שכולן נקראו על שם מצרים בהיותן מצירות לישראל.

ומהי סיבת ותכלית הירידה למצרים וכל שאר הגלויות?

הירידה למצרים היא צורך עליה, צורך הגאולה שתהיה לעתיד לבוא.

וכשם שגלות מצרים היא ראש ושורש לכל הגלויות,

כך היא מקור העליה מכל הגלויות כולל הגאולה שלעתיד לבוא,

לכן הקב"ה כופל את הלשון ואומר: "אנכי אעלך גם עלה" –

אעלך גם מהגלות של מצרים וגם מהגלות האחרונה.

ולא עוד אלא שגם בגלות הקב"ה אינו עוזב את צאן מרעיתו ומבטיח:

"אנכי ארד עמך מצריימה"…

לכן מבקש מיעקב: "אל תירא מרדה מצריימה".

בירידת ישראל למצרים נשרשת צמיחה גדולה

ההפטרה גם היא מתייחסת לעם ישראל "הבאים" מצריימה ואומרת:

"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה".

ביאת עם ישראל למצרים היא באופן של "ישרש" – השרשה צורך צמיחה.

וככל השרשה וזריעה שבתחילה היא בהעלם ולבסוף מביאה לידי צמיחה – גילוי,

כך בירידת ישראל למצרים נשרשת צמיחה גדולה, נשרשת הגאולה.

לא רק הגאולה ממצרים… אלא גם כל הגאולה שלעתיד לבוא…

שאף שעם ישראל בגלות ובירידה עד "עקב" ובמיוחד בעקבתא דמשיחא,

הנקודה הפנימית שהיא היו"ד (יו"ד משם הוי') מאירה בהם,

ומשורש זה "יציץ ופרח ישראל".

גם ברדת הנשמה לעולם עדיין היא מושרשת באור שלמעלה

ראשית הגלות היא ירידת הנשמה לעולם!…

גם נשמות ישראל המושרשים בעצמות ה' יתברך,

ירדו מצריימה לעולם הזה התחתון להתלבש בגוף.

ירידה מאיגרא רמה (אם לא למעלה מזה) לבירא עמיקתא (ואף למטה מזה).

וכירידה לגלות מצרים ירדה הנשמה לעולם – צורך עליה!…

כי דוקא העולם הזה התחתון קשור עם עצמות ומהות ה' יתברך,

עם עצמות ה' שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו, ח"ו.

וכמו שדוקא במצרים נמצא השורש והעיקר – "עיקרא ושרשה דכולא".

שהשורש לכל הוא עיקר הכל גם לאחרי שהכל כבר נמצא ולעתיד לבוא יתגלה.

כך הנשמה המושרשת באור שלמעלה מהשתלשלות,

על ידי מעשה המצוות בעולם הזה ממשיכה את האור שלמעלה מהשתלשלות,

[שלא כאור הנמשך על ידי לימוד תורה שמבחינת חכמה – ראשית ההשתלשלות],

וגילוי אור זה של שורש הנשמה יהיה לעתיד לבוא.

עיקר העבודה הוא קיום מצוות מעשיות בעולם הזה התחתון

ואכן עיקר מעלת העבודה בעולם הזה היא בעבודה התחתונה ביותר.

כידוע, ראשית העבודה ועיקרה ושורשה היא יראה תתאה וקבלת עול.

ומהמקור והשורש נמשכים כל הפרטים.

אולם גם כשישנם כבר כל פרטי העבודה – היראה היא עיקר כל העניינים.

היראה היא השורש והיא העיקר ("עיקרא ושורשה דכולא").

על ידי קיום תורה ומצוות ביראה ובקבלת עול ממשיכים את מהות ועצמות ה' ית'.

ואכן המצוות ניתנו בארץ דוקא – "וזרעתיה לי בארץ".

מצוות נתלבשו בדברים גשמיים דוקא – ציצית בצמר גשמי ותפילין בעור גשמי,

ועניינם לחבר את העולם הזה עם אלוקות.

וכמו שזורעים גרעין צריכים לזרוע אותו בארץ דוקא,

שאז הוא עושה שרשים ומצמיח ועושה פירות;

כן המצוות ניתנו בעולם הזה דוקא,

שלא כמו בגן עדן שם אין מצוות אלא רק לימוד תורה.

מצוות ניתנו לעם ישראל דוקא

וכמו כן, מצוות ניתנו לעם ישראל דוקא.

עם ישראל הוא ה"ארץ חפץ" של הקב"ה, ולכן המצוות נזרעו דוקא בו.

מתפילין המונחים על השולחן או מגוי המניח אותם,

לא מתהווה ולא צומח ולא מתגלה שום דבר.

מצוות שלא על ידי עם ישראל הוא כמדבר שאינו ראוי להצמיח.

תכלית הכוונה של בריאת העולם היא בשביל ישראל.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" –

העולם נברא בשביל ב' ראשית: בשביל התורה ובשביל ישראל.

ומחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר אפילו לתורה.

ומשמעות הפסוק: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" –

"שמים" – תורה שבכתב ו"ארץ" – תורה שבעל פה.

מלמדנו שה' ברא תורה בשביל עם ישראל,

כי מחשבת ישראל ומעלתם קדמה לתורה.

לכן דוקא עם ישראל הם "ארץ חפץ" לזרוע בהם את המצוות.

בריאת העולם "יש מאין" היא על ידי יעקב

זהו שכתוב: "בוראך יעקב ויוצרך ישראל".

מכיון שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר והעולם נברא בשבילם,

דוקא על ידם נתהווה העולם מאין ליש.

"בוראך יעקב", משמעו, בריאת העולם "יש מאין" היא על ידי יעקב.

על ידי עבודת ישראל בקיום המצוות שעניינם לעשות מה"יש" "אין",

נעשה העולם הקשור עם תורה ומצוות למציאות אמיתית – נוצר "יש מאין".

שבקיום המצוות על ידי עם ישראל – בחינת יעקב – נמשך "בוראך" – בריאת "יש מאין".

ועל ידי העבודה בבחינת ישראל מוסיפים בבריאה גם צורה – "יוצרך ישראל".

ועד שלעתיד לבוא יתגלו "שמים חדשים וארץ חדשה".

על ידי "ישרש יעקב" נעשה "יציץ ופרח ישראל"

וזהו "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה".

המצוות שנתלבשו בדברים גשמיים נזרעות כאן למטה בארץ דוקא,

בדומה לגרעין (שאין בו טעם בהשוואה לפירות שיצמחו ממנו) הנזרע בארץ דוקא.

ובדומה ליעקב ש"ידו אוחזת בעקב" במקום הירוד ביותר,

אולם על ידי הזריעה שבבחינת ה"עקב" נמשך גם היו"ד שביעקב

(נמשך היו"ד משם הוי' הקשור בעקב),

ועל ידי זה נעשה "יציץ ופרח ישראל" שסופן של המצוות לצמוח ולפרוח.

יראה תתאה עושה לה' דירה בתחתונים 

דוקא היו"ד שלמטה בבחינת עקב שעניינה יראה תתאה וקבלת עול,

דוקא היראה התחתונה המביאה לקיום תורה ומצוות היא שורש ועיקר הכל.

לא רק משום שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה ביותר,

אלא גם כי כל הדרגות שביראה קשורות זו בזו,

והנקודה הפנימית שב"יראה תתאה" יו"ד תתאה היא בחינת יו"ד עילאה "יראה עילאה".

וכדי שתושלם הכוונה של הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים,

לא די ביראה (העיקר והשורש) אלא צריכה להיות העבודה בפרטי פרטים.

וכהמשך הפסוק בהפטרה "יציץ ופרח ישראל",

דרושה הפריחה והצמיחה של הפרטים מהשורש.

שמהיו"ד של יעקב – מהיראה תתאה – יימשך לא רק "יעקב" (יו"ד עקב) אלא גם "ישראל"

(אותיות "יו"ד ראש" ואותיות "לי ראש", שהיו"ד של שם הוי' יימשך בראש, במוחין דגדלות).

יימשך "ישראל" מלשון "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".

יהודי צריך להיות בעל הבית על "אלקים (מלאכים) ואנשים",

עד שיכבוש אותם ויעשה אותם דירה לה'.

ואכן לא די שהעבודה תהיה בד' אמות של תפילה או בארץ ישראל.

תכלית הכוונה לעשות את כל העולם כולו לדירה לה'.

צריך שעבודתנו תשפיע על כל העולם – על "פני כל תבל".

לכן ממשיך הנביא ואומר "ומלאו פני תבל תנובה".

באופן ד"מלאו"… ובאופן של "תנובה" – אותיות "תבונה" ואותיות "תנו בה", לשון נתינה.

ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן" כלומר, צריך שההמשכה תהיה בשלימות.

תכלית הירידה לגלות צורך גאולה

זוהי תכלית הכוונה לבואם של בני ישראל למצרים.

תכלית הירידה היא צורך עלייה – צורך גאולה!…

כמרומז בתחלת הפרשה "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה" –

על שם גאולתם נקראו!…

והגאולה תהיה באופן של ראיה כמבואר בפרשה הבאה "וארא",

ראיה נעלית הרבה יותר מהבנה והשגה – אינה דומה ראיה לשמיעה!…

ותוכן הגילוי של לעתיד לבוא הוא בחינת ראיה.

עד שיתקיימו בנו דברי הנביא: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו".

יחודו של הגילוי כשהוא בדרך ראיה שהוא שוה לכולם –

"וראו כל בשר יחדיו", "יחדיו" דוקא.

וכמו שירת הים שנאמרה על ידי "משה ובני ישראל" בלשון יחיד דוקא

("אז ישיר משה ובני ישראל").

כל עם ישראל כולם יחד אמרו את שירת הים אפילו עוברין שבמעי אמותיהן.

כך יהיה בשירה העשירית לעתיד לבוא,

ולכן כתוב "ישיר" (לשון עתיד) ולא נאמר "שר".

וכשאנו אומרים את שירת הים כל יום בפסוקי דזמרה,

אנו מתחילים לחוש את הציפיה והתשוקה לכל הגילויים שלעתיד לבוא.

אנו מצפים לשמוע את קול התקיעה של השופר הגדול…

ולראות את עם ישראל בהמוניהם עולים לארץ מכל העולם כולו.

"ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים בארץ מצרים".

גם האובדים בארץ אשור השקועים בתענוגי העולם הזה,

("אשור" מלשון "אושר ותענוג"),

וגם הנידחים בארץ מצרים באופן של מיצר –

כולם ייגאלו וכולם יבואו להשתחוות בהר הקודש בירושלים.

זהו תוכן ההפטרה המלמדת אותנו שעל ידי קיום המצוות מגיעים לגאולה.

תחשוב טוב יהיה טוב

התורה מספרת לנו על הגלות אך קודם לכן מקדימה את עניין הגאולה,

וכל העניינים נמשכים מהתורה – "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא".

וכשיהודי לומד דברים אלה וחושב עליהם הרי מחשבתו מולידה את המציאות –

כמאמר הידוע: "תחשוב טוב, יהיה טוב!"

וכשמחשבה באה בדיבור ועוד יותר במעשה הרי שהיא פועלת עוד יותר,

[כנביאים שעשו פעולות לנבואתם וכך התקשרה הנבואה עם גשמיות העולם בחוזק].

לא נותר לנו אלא לפעול עוד ביתר שאת וביתר עז להפצת היהדות והפצת המעיינות

עד לקיום המצוות "כמצוות רצונך!"

עד לקיום היעוד: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים",

כסיום וחותם ספר היד החזקה (נגלה דתורה) להרמב"ם בעל ההילולא של כ' טבת,

הקשור עם ההילולא של אדמו"ר הזקן בעל ההילולא של כ"ד טבת.

המבאר בספר התניא (פנימיות התורה) את ענייני ידיעת ה'.

יהי רצון שכולנו ביחד ניגאל מיד גאולה אמיתית ושלימה,

ונלך לארץ הקודש שתהיה בהרחבה ולירושלים עיר הקודש "פרזות תשב ירושלים",

ולבית המקדש שיבנה מיד ממש והרבי מלך המשיח בראשנו, אכי"ר!

(על פי מאמרי הרבי ש"פ שמות תשמ"ג וש"פ שמות תשמ"ז)