פרשת שמות – דבר מלכות (הרבי מליובאוויטש)

הקראת כתבה
יום חמישי ט״ז טבת ה׳תשע״ד
כל הענין ד”הבאים מצרימה” הוא לאמיתתו – “גאולת ישראל”. וזה שבינתיים ישנה ירידה ה”ז בחיצוניות, אבל בפנימיות, הירידה גופא היא (לא רק בשביל ועל מנת העלי’ שבגאולת מצרים, אלא יתירה מזו -) חלק מהעלי’ והגאולה עצמה, עד – העלי’ דהגאולה האמיתית והשלימה. ומשום כך אומר המדרש על “ואלה שמות בנ”י הבאים מצרימה” – “על שם גאולת ישראל נזכרו כאן”, שכוונתו גם על הגאולה העתידה לבוא.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
גברים עם ידיים מורמות

 

משיחות ש”פ שמות, כ”א טבת ה’תשנ”ב

– תרגום מאידית –

א.  על “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”[1], איתא במדרש[2] “על שם גאולת ישראל נזכרו כאן”[3]. ובהמשך מסביר המדרש איך כל שם מ”בני ישראל” (י”ב השבטים) קשור לגאולה.

ודרוש ביאור: ב”הבאים מצרימה” מדובר בפשטות אודות ירידת בנ”י בגלות מצרים, (כמסופר בהמשך הכתובים והפרשיות, ורק לאחרי זמן רב היתה הגאולה ממצרים כמסופר לא בפרשתנו ולא בפרשה שלאחרי’ (- וארא) אלא באמצע הפרשה שלאחרי’ (בפ’ בא)); וכיצד אומר המדרש ש”על שם גאולת ישראל נזכרו כאן[4], שזהו בדיוק להיפך מ”הבאים מצרימה” אודותיו מדובר “כאן”?!

במדרש אחר איתא[5], שהגאולה ממצרים היתה “בשביל . . שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין”. דעפ”ז יש לומר שב”ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה” מודגשת גם הזכות שבגללה נגאלו בנ”י ממצרים (“שלא שינו את שמם”). ואי”ז סתירה כלל להפירוש הפשוט ב”הבאים מצרימה” (הירידה בגלות), כי כאן זהו רמז בלבד לטעם שאח”כ נגאלו בנ”י ממצרים – שבמשך הגלות, החל מהתחלתה כשהי’ “הבאים מצרימה”, אזי “ואלה שמות בני ישראל”, “שלא שינו את שמם”; משא”כ לפי המדרש הראשון הנ”ל נמצא, שלא רק בשביל “ואלה שמות בני ישראל” באה הגאולה משך זמן לאחרי זה, מאתיים ועשר שנה, אלא יתירה מזו – השמות עצמם נזכרו כאן “על שם גאולת ישראל”, כלומר, ש”ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה” קאי על הגאולה, שזהו לכאורה בסתירה לפשטות הענין ד”הבאים מצרימה”, הירידה בגלות.

גם צריך להבין: לפי פירוש המדרש ש”על שם גאולת ישראל נזכרו כאן”, הרי אפילו אם נמצא ביאור איך “הבאים מצרימה” קשור עם גאולת ישראל – דרוש הסבר מדוע מדגיש זאת הפסוק; הרי כאן מדובר אודות הירידה למצרים.

יתירה מזו: “על שם גאולת ישראל” כולל גם – הגאולה העתידה לבוא, כמ”ש במדרש האמור בביאור השייכות דשם יוסף לגאולה, “יוסף ע”ש שעתיד הקב”ה להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב[6] והי’ ביום ההוא יוסיף ה’ שנית ידו וגו'”. עפ”ז מתחזקת השאלה: לא זו בלבד שמקשרים את הירידה בגלות מצרים (“הבאים מצרימה”) לגאולת מצרים, אלא מקשרים זאת גם – לגאולה העתידה לבוא (שבאה ריבוי זמן לאחרי יציאת מצרים ועאכו”כ לאחרי הירידה במצרים). ובסגנון אחר: מהי השייכות של “הבאים מצרימה” (הירידה דיעקב וכל בניו וטו”ב (17) שנים ישיבה בשלוה, לאח”ז זמן השכחה וכו’ וכו’ וחרטומי מצרים ופרעה אמרו הבה נתחכמה וכו’ וכו’ עד שבנ”י מתחילים גלות מצרים) לגאולה העתידה לבוא?!

ונוסף ע”ז יש להבין – כמו שזה בנוגע לכל עניני תורה מלשון הוראה[7]: מהו הלימוד וההוראה מזה עתה, אלפי שנים לאחרי “הבאים מצרימה” ולאחרי יציאת מצרים?

ב.  ויש לומר נקודת ההסברה בזה:

כל הענין ד”הבאים מצרימה” הוא לאמיתתו – “גאולת ישראל”. וזה שבינתיים ישנה ירידה ה”ז בחיצוניות, אבל בפנימיות, הירידה גופא היא (לא רק בשביל ועל מנת העלי’ שבגאולת מצרים, אלא יתירה מזו -) חלק מהעלי’ והגאולה עצמה, עד – העלי’ דהגאולה האמיתית והשלימה. ומשום כך אומר המדרש על “ואלה שמות בנ”י הבאים מצרימה” – “על שם גאולת ישראל נזכרו כאן”, שכוונתו גם על הגאולה העתידה לבוא.

ומכיון שכל הענינים ד”הבאים מצרימה” וגאולת מצרים נמשכים גם לאחרי זה, גם בזמן הזה – כמאחז”ל[8] “כל המלכיות נקראו על שם מצרים”, ומזכירין יציאת מצרים בכל יום[9], ו”בכל[10] דור ודור [וכל יום ויום[11]] חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא [היום11] ממצרים” – למדים מזה, שגם בגלותנו זו צריכים להמשיך את “גאולת ישראל”, הגאולה האמיתית והשלימה, כדלקמן.

ג.  ויובן זה בהקדים הביאור במשנה האחרונה בפרק קמא דברכות[12] (שאומרים זאת גם בנוסח ההגדה של פסח) [13]: “אמר ר’ אלעזר בן עזרי’ הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר[14] למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא[15] הלילות[16], וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח”.

מפרש רש”י: “כבן שבעים שנה – כבר הייתי נראה זקן ולא זקן ממש שבאת עליו שיבה יום שהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו ומינו רבי אלעזר בן עזרי’ נשיא כדאיתא לקמן בפרק תפלת השחר[17], ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה”.

וצריך ביאור בהשייכות דהמאמר לבעל המאמר[18] רבי אלעזר בן עזרי’, והשייכות לכך שמשנה זו נאמרה ביום (או בקשר עם היום[19]) שנתמנה ראב”ע לנשיא[20], דמסתבר לומר שמכיון שראב”ע עסק בסוגיא זו בתורה ביום שנעשה נשיא, ה”ז קשור עם עבודתו כנשיא בישראל [ע”ד חיוב הקדימה בלימוד התורה בענינים שהזמן גרמא[21], ויש לומר שעד”ז הוא בנוגע לכאו”א מישראל ובפרט בקשר ללימוד התורה שלו בענינים שהזמן שלו גרמא], וכן השייכות לדברי ראב”ע “הרי אני כבן שבעים שנה”, שבעים שנה דוקא.

ד.  וביאור הענין:

במשנה זו בא לידי ביטוי גודל העילוי והשבח דיציאת מצרים, שגם לאחר שבנ”י יצאו ממצרים, ישנו החיוב דזכירת יציאת מצרים “כל ימי חייך“, הן בימים והן בלילות (כדברי בן זומא), והן בעולם הזה והן לימות המשיח (כדברי החכמים)[22].

הטעם ע”ז הוא – כי (זכירת) יציאת מצרים הוא “יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו כו'”[23], אז נפעלה פתיחת ענין הגאולה[24] – שבנ”י יצאו מגדר עבדות ונעשו בני-חורין בעצם[25] (“עבדי הם ולא עבדים לעבדים”[26]), ובאופן דפעולה נמשכת[27] לתמיד.

ובעבודת האדם[28]: יציאת מצרים מורה על היציאה (דנפש האלקית מ)מיצרים וגבולים של מאסר הגוף ועולם הזה בכלל, להתקשר ולהתאחד עם הקב”ה ע”י תורה ומצוות. ומכיון שזהו ענין כללי בכל התורה והיהדות, לכן “תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”, עד באופן ש”בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים”[29].

ובפרטיות ישנם בזה שלושה שלבים ודרגות:

א מזכירין יציאת מצרים “בכל יום ויום” (“הימים”): כשמאיר אור ה’ (“ויקרא אלקים לאור יום”[30]), צריך בפשטות “לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים”, עבודתו של יהודי לצאת ממיצרים וגבולים.

ב חידוש נוסף בזה, ש”מזכירין יציאת מצרים בלילות“, כדרשת בן זומא מהפסוק “למען תזכור את יום צאתך מארמ”צ כל ימי חייך . . כל ימי חייך להביא הלילות” שאפילו בזמן דלילה וחושך, כשאור ה’ איננו מאיר, ועד אפילו בליל הגלות[31], יכולה וגם צריכה להיות “יציאת מצרים”.

ג חכמים מחדשים עוד יותר[32], ש”כל ימי חייך” כולל – נוסף על כל העולם הזה (“ימי חייך העולם הזה”), גם – “להביא לימות המשיח”. שהחידוש בזה כפול:

1. חידוש ב(דין ד)זכירת יציאת מצרים – ש(החיוב דזכירת יצי”מ) “כל ימי חייך” – שקאי על “ימי חייך” בעולם הזה ובזמן הזה – כולל “ימות המשיח”. עד שזה נכלל בזכירת יצי”מ ד”כל ימי חייך” בעולם הזה (קודם ימות המשיח).

והחידוש בזה גדול יותר:

2. אע”פ[33] שבימות המשיח (במצב של גאולה) לא שייך לכאורה הענין דזכירת הגאולה[34], גם אז יזכירו את יציאת מצרים. ויתירה מזו: אע”פ שהגאולה האמיתית והשלימה היא שלא בערך לגאולת מצרים, בהיותה גאולה שאין אחרי’ גלות[35], ואז יהי’ “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”[36], יציאה וגאולה שלימה מכל המיצרים וגבולים, משא”כ גאולת ויציאת מצרים היתה גאולה שיש אחרי’ גלות, ולא גאולה שלימה, כי “הרע שבנפשות ישראל עדיין הי’ בתקפו” (ולכן הוצרך להיות “כי[37] ברח העם”)[38] – אעפ”כ מזכירין יצי”מ גם לימות המשיח.

והיות שיזכירו אז את יצי”מ, ה”ז ראי’ שזהו עבור תועלת – בגלל המעלה והחידוש שיצי”מ תפעל גם אז, כדלקמן.

ה.  ויש לומר הביאור בזה:

בגאולת מצרים נתחדש כללות ענין הגאולה, פתיחת הצינור על כל הגאולות (גם מהגלויות שלאח”ז), כולל הגאולה העתידה24.

יתירה מזו: אילו זכו, היתה יציאת מצרים גאולה שלימה שאין אחרי’ גלות, באופן ד”ה’ ימלוך לעולם ועד”, כפי שבנ”י אמרו בשירת הים[39], כי היו נכנסים אז מיד לארץ ישראל בגאולה השלימה[40]. אלא מכיון ש”נתערבו” ענינים צדדיים, ה”ז לא יצא אל הפועל.

עפ”ז יש לומר, שאמיתית הענין דיציאת מצרים היא – “ימות המשיח”, הגאולה האמיתית והשלימה, ואמיתית ופנימיות הענין דימות המשיח היא גאולת מצרים. אלא שבנוגע לפועל – בגלל סיבות צדדיות – יש ביניהם הפסק זמן (בחיצוניות), עד שהגאולה השלימה באה בפועל. אבל גם כל הזמן שבינתיים (בין גאולת מצרים והגאולה השלימה) – “כל ימי חייך” (בעולם הזה) – צריך להיות “תזכור את יום צאתך מארץ מצרים” [עד אשר “כל הימים מימי גאולה הראשונה מגלות מצרים עד גאולה העתידה בב”א הם ימי צאתך מארץ מצרים”24]; והיות שיציאת מצרים היא בפנימיות הענין ד”ימות המשיח”, לכן זכירת יצי”מ “כל ימי חייך” כוללת במילא גם “(להביא ל)ימות המשיח”[41].

עפ”ז מובן ג”כ מדוע מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח (אע”פ שאז יהיו במצב של גאולה, וגאולה שלא בערך לגאולת מצרים) – כי: (א) יציאת מצרים היא ההתחלה ו(יתירה מזו -) הפנימיות דימות המשיח, וכן ב יציאת מצרים פועלת חידוש בימות המשיח, שישנה גם המעלה דיצי”מ (כמו שהי’ בפועל, בגלל שלא זכו שתהי’ זו מיד גאולה שלימה) – המעלה ד”אתכפיא סט”א”, מכיון שהרע הי’ עדיין בתקפו (כנ”ל)[42]

אבל הזכירה דיצי”מ לע”ל היא רק בדרך “טפל” (“שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו”[43]), כי עיקר הגילוי אז הוא של הגאולה השלימה, שלמעלה מכל מדידה והגבלה, אלא שיחד עם זה מזכירין יצי”מ (בדרך טפל) כי המעלה דהגאולה השלימה למעלה מכל מדידה והגבלה לגמרי (באופן ד”ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”, “אתהפכא”42), נמשכת במדידה וההגבלה ד”כל ימי חייך” במציאות העולם הזה (המעלה דאתכפיא בגאולת מצרים). משא”כ אילו לא היו מזכירים אז יצי”מ, הוה-אמינא שהגאולה מנותקת מ”כל ימי חייך” בעולם הזה.

ו.  ובזה מובנת ההוספה והחידוש של החכמים לגבי בן זומא[44]: נוסף על דברי בן זומא, שישנו הענין דיציאת מצרים “כל ימי חייך” גם “בלילות”, בליל הגלות – מחדשים חכמים “כל ימי חייך להביא לימות המשיח”, ש”כל ימי חייך” בעולם הזה (הן בימים ואפילו בלילות, בחושך הגלות) ישנה, נוסף על הדרגא דיציאת מצרים (גאולה שאינה שלימה, כמו שהי’ אז בגלוי), גם הדרגא של (יציאת מצרים כפי שהיא לאמיתתה) “ימות המשיח”, הגאולה השלימה שאין אחרי’ גלות.

ולהוסיף בדיוק הלשון “להביא לימות המשיח” (ולא “לרבות” וכיו”ב כרגיל), שהעבודה של (זכירת) יצי”מ “כל ימי חייך” בעולם הזה (א) מכניסה את ימות המשיח בעולם הזה עתה[45], עד יתירה מזו (ב) שזה מביא[46] בפועל בתוך “ימי חייך” את השלימות דימות המשיח (לשון רבים, כולל כל התקופות בזה[47]) בגאולה האמיתית והשלימה.

[ומזה מובן שדברי החכמים אינם רק הלכתא למשיחא, אלא שבזה נפק”מ בעבודתו של יהודי (גם) בזמן הזה (קודם ביאת המשיח בפועל), שבזכירתו יצי”מ הוא יודע שזה קשור עם “(להביא ל)ימות המשיח”].

ז.  עפ”ז תובן שייכות המשנה לרבי אלעזר בן עזרי’ שבאותו היום נעשה נשיא:

חידושו של נשיא בישראל (נשיא מלשון התנשאות) הוא לקשר ולאחד “כל ימי חייך” של כאו”א מישראל ושל

כלל ישראל – “כל ימי חייך” הגשמיים בעולם הזה ובפרט בזמן הגלות (“לילות”) – עם גאולה (יציאה ממיצרים וגבולים) בכלל, ובפרט עם ימות המשיח, הגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחרי’ גלות; דוקא הנשיא בכחו לחבר ולאחד גלות עם גאולה, ובפרטיות יותר – לחבר את יציאת מצרים וימות המשיח (כפי שהם במצב שהם בהפסק של גלות בינתיים), “תזכור את יום צאתך מצרים כל ימי חייך . . להביא לימות המשיח” – שבחייו של יהודי “כל ימי חייך” כנשמה בגוף בעוה”ז הגשמי והחומרי ובזמן הגלות, הוא יוכל לצאת ממיצרים וגבולים, ויתירה מזו – לעמוד במצב דימות המשיח.

ולכן, דוקא ביום שעלה לנשיאות עסק ראב”ע בסוגיא ד”מזכירין יציאת מצרים” גם “בלילות” ו”להביא לימות המשיח”.

ח.  ויש לומר שזה קשור גם עם הקדמתו של ראב”ע “הרי אני כבן שבעים שנה כו'”:

הגמרא מספרת17 שראב”ע אמר “הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים שנה”, כי הי’ אז רק בן י”ח שנה[48], ו”אתרחיש לי’ ניסא ואהדרו תמני סרי דרי חיורתא”. וזה הראה לכל שראב”ע ראוי להיות הנשיא, בהיות לו “שערות לבנות של זקנה, ונאה לדרשן להיות זקן”[49].

נמצא מכך, ששלימות הנשיאות קשורה עם מספר שבעים שנה דוקא, ועד כדי כך שעד אז הי’ מצב שמבלי הבט על כל מעלותיו של ראב”ע, “דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא”[50], הרי “לא זכיתי שתאמר יצי”מ בלילות עד שדרשה בן זומא”, ב”אותו יום” כשראב”ע נעשה נשיא.

והביאור בזה:

שבעים שנה הם שלימות בחיי האדם – כמ”ש[51] “ימי שנותינו בהם שבעים שנה”. השלימות היא בכך, שהאדם מגיע אז לעבודה דבירור כל השבע מדות כפי שהן בשלימותן, שבע כלול מעשר (= שבעים). ובפרטיות יותר – נותנים לאדם “שבעים שנה” בכדי לעשות את העבודה דבירור השבע מדות כפי שהן מתלבשות למטה, בנפש הבהמית (“ימי שנותינו בהם”, “בהם” לשון בהמה) ודלעו”ז בכלל (ובכללות – שבעים אומות העולם), וע”י עבודה זו הוא מגיע לשלימות דשבעים, בחי’ עי”ן דקדושה, ראי’ באלקות, עד להשלימות בזה לעתיד לבוא[52].

ועד”ז י”ל בנוגע ל”הרי אני כבן שבעים שנה” דראב”ע הנשיא: בכדי להיות נשיא הי’ עליו להשיג את השלימות של “(כ)בן שבעים שנה”, הבירור דעניני העולם (הנחלקים לשבעים, שבעים אומות וכו’). וזה נתן לו את הכח שיהי’ אצלו “זכיתי שתאמר יצי”מ בלילות”, שיוכלו לפעול את הענין דיציאת מצרים (הגאולה ממיצרים וגבולים) אפילו בהיותם במצב של תחתון (“לילות”), נוסף על העבודה בזה בכל יום ויום, עד גם – “כל ימי חייך להביא לימות המשיח”[53], (מעין) העילוי דהגאולה השלימה[54], כשנעשה (שלימות הבירור דכל שבעים אומות כו’, ו)הגילוי דשבעים[55], עי”ן דלמעלה, “והיו עיניך רואות את מוריך”[56], ובאופן שאלקות נמצא בגלוי בכל העולם, “ונגלה כבוד הוי’ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי’ דיבר”[57].

ויש לקשר זה גם עם שמו של רבי אלעזר בן עזרי’ – שכשמו כן הוא: “אלעזר” אותיות א-ל עזר, ו”עזרי-ה” אותיות עזר י-ה. ו”אלעזר בן עזרי'” הוא החיבור דשניהם יחד [באופן שהעיקר הוא עזרי’, ואלעזר מקבל מבן עזרי’, או שהעיקר הוא אלעזר והוא “בן עזרי'”, ההמשך דעזרי’, ויפה כח הבן מכח האב[58], או ע”ד הפירוש ב”בן חורין”, שמציאותו היא במעמד ומצב דחירות, ועד”ז בנדו”ד, שמציאותו של “אלעזר” היא במצב ד”עזרי-ה”].

היינו, שרבי אלעזר בן עזרי’ יש לו עזר מיוחד מהקב”ה, וכפי שהקב”ה למעלה מעולם – הן משם א-ל (אלעזר), והן משם י-ה (עזרי-ה), ששני השמות מורים על דרגא שלמעלה מסדר השתלשלות, ועאכו”כ “אלעזר בן עזרי'” – שניהם יחד, ומשם מקבל הוא עזר מהקב”ה להיות נשיא ולתת כח לבנ”י לעשות את העבודה ד”יציאת מצרים”, “בימים”, “בלילות”, ועד בימות המשיח ועד “להביא לימות המשיח”.

ט.  ולהוסיף, שהחידוש הנ”ל דראב”ע כנשיא מרומז גם בסיפור הגמרא17, ש”באותו היום (כשראב”ע נעשה נשיא) סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהי’ רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי כו'”[59]:

אצל רבן גמליאל הי’ סדר ההנהגה מעין דלע”ל, כש”ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”, ש”לא יכנס לבית המדרש” “תלמיד שאין תוכו כברו”, כי מצד דרגת הקדושה דלע”ל אין מקום כלל לענין של היפך (ע”ד הנהגת שמאי, מלשון “השם אורחותיו”[60], שלכן הלכה כשמאי דוקא לע”ל[61]). משא”כ הנהגת ראב”ע היתה בהתאם למצב בעולם הזה בזמן הזה, שאפילו בעולם דמיצרים וגבולים ושל העלמות והסתרים, עד למצב של חושך הגלות (“לילות”), בו אפשרית מציאות ד”אין תוכו כברו”, ניתן לפעול את הבירור והעלי’ ד”יציאת מצרים”[62]. ולכן “באותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס”, שזהו ענין הנשיא להרבות תלמידים בישראל.

והי’ אפשר לחשוב, שמכיון שראב”ע נתן להכניס גם תלמיד כזה ש”אין תוכו כברו”, אפשר לפעול איתו רק גאולה שאינה שלימה (באופן של “אתכפיא” כי הרע עדיין בתקפו), שכן הגאולה השלימה תלוי’ בכך שהכל יהי’ “תוכו כברו” (“ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”); ממשיכים ומוסיפים החכמים – ש”כל ימי חייך” כולל נוסף ל”לילות”, גם “להביא לימות המשיח” – שגם במצב של גלות כשיש מציאות של “אין תוכו כברו” ניתן לפעול את הגאולה השלימה.

וזה מרומז בכך ש”ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת”, ש(ראב”ע פועל ש)גם ר”ג – שדרגת עבודתו קשורה עם ימות המשיח (כנ”ל) – מסכים ומסייע לסדר ההנהגה דראב”ע, ש”נתנה להם רשות לתלמידים ליכנס לבית המדרש”.

י.  ויש להוסיף ביאור גם בהא שהמשנה הנ”ל היא בסוף (פרק קמא) דמסכת ברכות: התחלת פרק ראשון דמסכת ברכות היא “מאימתי קורין את שמע בערבין”, שמשמעותה (בעבודה רוחנית) היא הפעולה דקריאת שמע (קבלת עול מלכות שמים[63], ובאופן ד”מאימתי” מלשון אימה[64]) אפילו “בערבין”, בחושך הלילה והגלות; וזהו התוכן בסוף הפרק – ד”נעוץ סופן בתחלתן”[65] – ש”מזכירין יציאת מצרים בלילות” בקריאת שמע, אשר יציאת מצרים היא “דבר אחד ממש”[66] עם קריאת שמע, “ולכן תקנו פ’ יציאת מצרים בשעת ק”ש דוקא אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות ק”ש כו'”66.

וע”פ הכלל הנ”ל ד”נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן”, יש לזה שייכות לסיום הש”ס – הן בגמרא[67]: “כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה”ב, שנאמר[68] הליכות עולם לו א”ת הליכות אלא הלכות”, שב”הליכות עולם” ממשיכים הלכות התורה, עד לדרגת עוה”ב (כולל – בפירושו[69] עולם התחי’ לעתיד לבוא); והן במשניות[70]: “לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר[71] ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום” (וגם סיום גמרא ברכות עצמה הוא בפסוק זה), שהקב”ה נותן לבנ”י עוז (ע”ד “אלעזר בן עזרי'”, א-ל עזר בן עזר י-ה), אין עוז אלא תורה[72], עד שנעשה “ה’ יברך את עמו בשלום”, אשר שלימות ענין השלום (בעולם) היא בגאולה האמיתית והשלימה (כמבואר[73] בענין “פדה בשלום נפשי”[74]).

יא.  ע”פ הנ”ל מובן הביאור בדברי המדרש “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – על שם גאולת ישראל נזכרו כאן”, אע”פ שבפשטות מדובר אודות הירידה ד”הבאים מצרימה”:

“מזכירין יציאת מצרים בלילות” מורה שאמיתית הענין ד”הבאים מצרימה”, הירידה בחושך הגלות (“לילות”), היא – “גאולת ישראל” (“יציאת מצרים”), עד – “להביא לימות המשיח” (הענין האמיתי דיציאת מצרים), כנ”ל. ולכן “על שם גאולת ישראל נזכרו כאן” – כי הכוונה היא שבמצב ד”הבאים מצרימה”, במיצרים וגבולים, יפעלו ויגלו איך שזהו (לא רק בשביל הגאולה, אלא שזה גופא) “(על שם) גאולת ישראל”, עד (על שם) הגאולה האמיתית והשלימה.

ולהוסיף, ש”בני ישראל הבאים מצרימה” היו “שבעים נפש”[75]. ויש לומר, שבזה מרומז שתוכן העבודה הוא שגם ב”הבאים מצרימה”, בגלות בין שבעים אומות (שהם כנגד השבעים נפש[76]), יגלו את “גאולת ישראל”. שהכח לפעול זאת בא מ”שבעים נפש” (“יוצאי ירך יעקב”75), ע”ד שראב”ע “כבן שבעים שנה” נותן את הכח ל”מזכירין יצי”מ בלילות” עד “להביא לימות המשיח”, להשיג את העי”ן רבתי דקריאת שמע (בה מזכירין יצי”מ)52.

ומזה מובן גם הלימוד ממדרש זה לבנ”י: שיידעו, שאפילו בהיותם בגלות, הרי נוסף לזה שבנ”י נשארים קיימים בתכלית השלימות כמובן ופשוט, וכמרומז גם בסוף פ’ ויחי – “ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים”, ש”ויחנטו” הוא בכדי שהגוף ישאר קיים – הרי “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה” מוסיף עוד יותר, ש”על שם גאולת ישראל נזכרו כאן”: נוסף לזה שבנ”י נשארים בשלימות כנשמות בגופים בחיים גשמיים וחיים רוחניים גם יחד, נשמה בריאה בגוף בריא, בתכלית השלימות, עומדים במצב (לא רק שמוביל לגאולה, אלא יתירה מזה – מצב של) “גאולת ישראל” עד – “כל ימי חייך להביא לימות המשיח”. וכדלקמן.

יב.  עפ”ז אפשר להבין גם את השייכות דפ’ שמות לכ”ף טבת[77], יום ההילולא דהרמב”ם[78], שחל לעולם בסמיכות לפ’ שמות, ובשנה זו – הוא חל בערב שבת פ’ שמות.

ובפרט ע”פ הידוע, שהאכילה דשבת באה ע”י העבודה והטירחא דערב שבת, כמאחז”ל[79] “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”, מובן, שישנה שייכות בין יום ההילולא דהרמב”ם להפרשה בתורה דשבת זו, פ’ שמות. ויתירה מזו: ה”אכילה” דשבת באה ע”י העבודה (טירחא) ד(יום ההילולא של ה)רמב”ם בערב שבת.

והענין בזה:

אצל הרמב”ם רואים בגלוי איך שבהיותו במצב ד”הבאים מצרימה” פעל שם (באופן השייך בזמנו) את הענין ד”גאולת ישראל”, הן גאולה רוחנית בערך לחושך הגלות שהי’ אז (בדוגמת יציאת מצרים גם במצב ד”לילות”), והן כח והכנה לגאולה השלימה כפשוטה (“להביא לימות המשיח”), וכמרומז גם בשם “רמב”ם” ר”ת “רבות[80] מופתי בארץ מצרים”:

בהיותו במצרים בפשטות חיבר שם הרמב”ם את חיבורו הגדול ספר “משנה תורה”, ספר “הלכות הלכות” ה”מקבץ לתורה שבעל פה כולה”[81], שזה פעל גאולה (יציאת מצרים) במצב דחושך הלילה של הגלות – כמ”ש הרמב”ם בהקדמתו הטעם לכך שחיבר חיבורו, בכדי לשלול את ההעלם והסתר שנעשה בלימוד והבנת התורה, ש”אותם הפירושים וההלכות והתשובות כו’ נתקשו בימינו ואין מבין ענינם כראוי אלא מעט במספר ואין צריך לומר התלמוד עצמו כו'”, ולכן “ראיתי לחבר דברים המתבררים כו’ כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תושבע”פ כולה סדורה בפי כל כו'”,

וכך נעשה בפועל, שספר הרמב”ם נעשה מורה דרך לבנ”י בכל הדורות, החל מבנ”י במצרים בדורו של הרמב”ם, ומשם נתפשטו פסקי הלכותיו למקומות אחרים בעולם (כידוע מאגרות הרמב”ם), ועד לבנ”י בדורות שלאחרי זה, כולל גם עי”ז שריבוי ספרים (החל מהשולחן ערוך וכו’) מיוסדים על ספר הרמב”ם.

כלומר, שהרמב”ם פעל שגם במצב של “לילות”, “ערבין” במצרים כפשוטו (ומצרים מלשון מיצרים וגבולים) – תהי’ “יציאת מצרים”, “גאולת ישראל” (בדוגמת פעולת רבינו הקדוש ע”י חיבור המשניות[82], “כדי שלא תשתכח תורה שבע”פ מישראל”81, כמרומז גם בהתחלת המשנה “מאימתי קורין את שמע בערבין”, “מזכירין יצי”מ בלילות”, כנ”ל).

ויתירה מזו: נוסף על “מזכירין יצי”מ בלילות”, פעל הרמב”ם גם את הענין ד”כל ימי חייך להביא לימות המשיח” – כידוע שספר הרמב”ם כולל את כל הלכות התורה, גם הלכות השייכות לזמן שבית המקדש קיים, וגם – ההלכות דימות המשיח (בסיום ספרו), שמורות לבנ”י את ההלכות הקשורות עם ימות המשיח, איך צריך להתכונן לזה, והסדר בפועל דביאת הגאולה האמיתית והשלימה.

ולהוסיף, שהרמב”ם חי שבעים שנה[83], “ימי שנותינו בהם שבעים שנה”, שמורה שאצלו היתה בגלוי השלימות שקשורה ל”הרי אני כבן שבעים שנה” לפעול “יציאת מצרים” בכל המצבים (בימים, בלילות ולהביא לימות המשיח), כנ”ל בנוגע לראב”ע.

וע”פ הידוע[84] שביום ההילולא של צדיק “כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו” עולים למעלה, וזה מאיר ומתגלה למטה ו”פועל[85] ישועות בקרב הארץ” – מובן, שביום כ”ף טבת, יום ההילולא של הרמב”ם, נמצאים בגלוי “כל מעשיו ותורתו ועבודתו” של הרמב”ם – בחיבור ספר “משנה תורה” בארץ מצרים, וכל שאר עניני עבודה שלו במשך שבעים שנות חייו – וזה “פועל ישועות בקרב הארץ”, בקרב הארץ דמצרים[86] (מיצרים וגבולים דעולם), באופן שזה נעשה מורה דרך ו”מורה הנבוכים”[87] דבנ”י בכל הדורות שלאח”ז.

ועפ”ז מובן החידוש דה”אכילה” בשבת פ’ שמות בשנה זו – כיון שבאה ע”י העבודה והטירחא בערב שבת זה, כל מעשיו ותורתו ועבודתו שהכין הרמב”ם במשך שבעים שנות חייו, הנמצאים כולם בגלוי והם “פועל ישועות בקרב הארץ” בערב שבת זו; הרי מובן מכך מה זה מוסיף בעבודת שבת זו, העבודה לפעול “גאולת ישראל” במצב ד”הבאים מצרימה” בגלות!

יג.  הלימוד וההוראה מזה מובן בפשטות, ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה:

כבר דובר פעמים רבות דברי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, שנוסף ע”ז שכבר “כלו כל הקיצין”[88], כבר עשו בנ”י תשובה, וסיימו הכל, כולל גם – “לצחצח הכפתורים”, וצריך רק שהקב”ה יפתח את עיניהם של בנ”י שיראו שהגאולה האמיתית והשלימה כבר ישנה, ויושבים כבר לפני שולחן ערוך, בסעודת לויתן ושור הבר[89] וכו’ וכו’.

מזה מובן, שאם כבר בירידה למצרים לפני אלפי שנים, ב”ואלה שמות בנ”י הבאים מצרימה” היתה בגלוי “גאולת ישראל”, ואם בכל הזמנים עבודת בנ”י היא להמשיך את הגאולה במצב הגלות,

ועאכו”כ לאחרי שכבר ישנו בזה הריבוי דמעשינו ועבודתינו במשך כל הדורות, כולל – דרבי אלעזר בן עזרי’ בזמנו, והרמב”ם בזמנו, וכל צדיקי ישראל בכל הדורות, עד בדורות האחרונים – העבודה דרבותינו נשיאינו המיוחסים לבית דוד משבט יהודה, כולל – העבודה דכ”ק מו”ח אדמו”ר במשך שבעים שנה בחיים חיותו בעלמא דין (תר”ם-תש”י)-

הרי במכל-שכן וקל וחומר בדורנו זה ובזמננו זה, לאחרי שסיימו הכל (כנ”ל), ישנה הבטחה גמורה בתורה, שבטח יהי’ “(תזכור יום צאתך ממצרים) כל ימי חייך . . להביא לימות המשיח”,

ובפשטות – שלא זקוקים להפסק ח”ו בין “כל ימי חייך” ו”ימות המשיח” (כמו שהי’ אצל בנ”י בכל הדורות שלפני דורנו זה), אלא “כל ימי חייך” דכאו”א מישראל, חייו הגשמיים כנשמה בגוף, כוללים בפשטות (גם) “ימות המשיח” בלי הפסק, מכיון שהגאולה באה תיכף ומיד ממש ברגע זה ובמקום זה (אפילו אם זה מצב דלילה, “הבאים מצרימה”), כך שהרגע האחרון דהגלות והנקודה האחרונה דהגלות נעשים הרגע הראשון והנקודה הראשונה דהגאולה,

ומ”ימי חייך” בזמן הזה ובמקום הזה, בלי שום הפסק כלל ח”ו (אפילו אם הוא כבר מבוגר משבעים שנה וכיו”ב), עובר כאו”א מישראל – מיד בתכלית השלימות, “ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין”, בהמשך ד”כל ימי חייך” בימות המשיח, והחיים הנצחיים שיהיו אז.

יד.  ובנוגע לפועל הכוונה היא, שהעבודה דבנ”י עתה צריכה להיות “להביא לימות המשיח”, לגלות כבר תיכף בפועל איך שהמצב ד”הבאים מצרימה” בגלות הוא באמת מצב ד”גאולת ישראל”, עי”ז שמתכוננים בעצמם ומכינים אחרים למצב ד”ימות המשיח”.

כולל ובמיוחד – בקשר עם יום ההילולא דהרמב”ם – ע”י שמחזקים ומוסיפים בלימוד ספר משנה תורה להרמב”ם, כולל – ע”י ההשתתפות (או להוסיף חיזוק בזה, אם משתתף כבר) בלימוד הרמב”ם דכו”כ מבנ”י, ג’ פרקים ליום, או פרק א’ ליום, או בספר המצוות[90],

ובפרט – בספר הרמב”ם עצמו – הלכות מלך המשיח[91], בשני הפרקים האחרונים דהלכות מלכים בסיום ספר משנה תורה.

ונוסף ללימודו בזה, ידאג להשפיע גם על יהודים נוספים מסביבתו, אנשים נשים וטף, באופן ד”והעמידו תלמידים הרבה”[92], ומהם יראו וכן יעשו רבים.

ויהי רצון, שע”י עצם ההחלטה בדבר יקבלו תיכף ומיד את השכר, הקיום בפועל של דברי הרמב”ם בסיום ספרו[93], שלאחרי שישנו כבר ה”מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה'” – שהוא “בחזקת שהוא משיח” – שכבר יהי’ מיד “משיח בודאי”, עי”ז ש”עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל . . ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד כו'”,

עד – כסיום הרמב”ם – “מלאה[94] הארץ דיעה את ה’ כמים לים מכסים”.

הערות

 


[1]ריש פרשתנו.

[2]שמו”ר פרשתנו פ”א, ה.

[3]“הוקשה לו שכל פסוקים אלו מיותרים שהרי שמותם כבר מפורשים בסדר ויצא ויגש, ודורש שלכך הוזכרו בריש ספר זה שמדבר בגאולת ישראל ממצרים כו'” (פירוש מהרז”ו שם).

[4]להעיר שכל הספר נקרא “ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה” (ב”ר פ”ג, ה). ובלשון הרמב”ן (ס”פ פקודי): “ספר הגאולה“.

[5]ויק”ר פל”ב, ה. וש”נ.

[6]ישעי’ יא, יא.

[7]ראה רד”ק לתהלים יט, ח. ועוד.

[8]ב”ר פט”ז, ד.

[9]משנה ברכות יב, ב. רמב”ם הל’ ק”ש פ”א ה”ג. שו”ע אדה”ז או”ח הל’ ק”ש סי’ סז ס”א. – וראה לקמן בפנים.

[10]משנה פסחים קטז, ב.

[11]הוספת (ביאור) אדה”ז בתניא רפמ”ז. וראה הגש”פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים ע’ תריח (בהוצאת קה”ת תנש”א) בשוה”ג.

[12]יב, ב.

[13]וכן הוא גם בתוספתא ברכות שם. ספרי ראה טז, ג. וראה מכילתא בא יג, ג.

[14]ראה טז, ג.

[15]כ”ה בנוסח ההגדה. שו”ע אדה”ז שם.

[16]ובתוספתא שם מוסיף כאן “אלו דברי בן זומא”. וראה חסדי דוד לתוספתא שם.

[17]ברכות כח, א.

[18]ראה לקו”ש חי”ז ע’ 349. וש”נ.

[19]דגם באם מפרשים ש”וחכמים אומרים כו'” אינם מדברי ראב”ע, ונאמרו לפני זה וראב”ע ידע מזה קודם אמירתו (ולכן אמר “ולא זכיתי”, ראה תויו”ט כאן), הרי גילוי דברי החכמים במשנה זו הי’ דוקא ע”י מה שאמר ראב”ע ביום שנתמנה לנשיא. וראה לקמן הערה 32.

[20]ובפרט באם מפרשים ש”וחכמים אומרים וכו'” הוא מדברי ראב”ע בעצמו. וראה חסדי דוד שבהערה 16, שמוכיח כן מלשון התוספתא שבהערה הנ”ל.

[21]רמב”ם הל’ ת”ת פ”ד ה”ח. טושו”ע יו”ד סרמ”ו סי”ד.

[22]וראה לקמן הערה 32, שלכמה מפרשים גם לחכמים מזכירין יצי”מ בלילות, וגם לבן זומא מזכירין יצי”מ לימות המשיח.

[23]חינוך מצוה כא.

[24]ד”ה כימי צאתך תש”ח פי”ב (ע’ 164).

[25]ס’ גבורות ה’ (להמהר”ל מפראג) פרק סא.

[26]בהר כה, מב. שם, נה. ב”מ י, א.

[27]ראה לקו”ש ח”ה ע’ 175.

[28]תניא פמ”ז. וראה תו”א יתרו עא, ג ואילך. ובכ”מ. וראה הגש”פ עם לקוטי טעמים כו’ ע’ תשכח-ט.

[29]ואולי אפ”ל שבתניא שם מפרש דהמשנה דפסחים (“בכל דור ודור חייב כו'”) משלימה המשנה דספ”ק דברכות שצ”ל זכירת יצי”מ בכל יום (ראה הגש”פ שבהערה 11).

[30]בראשית א, ה.

[31]ראה זח”ג סז, ריש ע”ב: בלילה . . בגלותא. וראה גם זח”ב קסג, ב. ח”ג כב, א. רלח, ב. תקו”ז תכ”א (מט, ב). וראה תו”א מג”א צד, ד. לקו”ש ח”ז ע’ 41.

[32]לפי הפירוש שהם מוסיפים על בן זומא, ולכו”ע מזכירין יצי”מ בלילות (וכל פלוגתתם אינה בגוף הדין רק במשמעות הכתוב “כל ימי חייך”) – ראה רשב”ץ ביבין שמועה על הגש”פ כאן. זבח פסח על הגש”פ. של”ה מס’ פסחים קנח, א. צל”ח ופנ”י ברכות שם. ועוד. וראה הגש”פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע’ יז. אנציקלופדי’ תלמודית ערך זכירת יצי”מ ע’ רא, וש”נ. והפירוש בדברי ראב”ע “לא זכיתי” לפי פירוש זה הוא – “אע”פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז שנרמז בכתוב בחיוב קריאת פרשת ציצית בלילה עד שדרשה בן זומא” (פיה”מ להרמב”ם ברכות שם).ויש מפרשים, שלכו”ע (גם לבן זומא) מזכירין יצי”מ גם לימות המשיח (שהרי בודאי לא תיעקר מצוה מן התורה ח”ו), והחילוק בין בן זומא וחכמים הוא רק בנוגע להלימוד מ”כל ימי חייך” (קול הרמ”ז ושושנים לדוד ברכות שם (הובא בתוס’ אנשי שם למשניות שם). חסדי דוד לתוספתא ברכות שם. ספרי דבי רב לספרי ראה שם).וגם לפי הפירוש (ראה רשב”ץ שם. ועוד. וראה תורה שלימה חי”ב מילואים אות ג) שחכמים ובן זומא פליגי להלכה אם מזכירין יצי”מ לימות המשיח – (א) אין הכרח להכריע שדעת ראב”ע היא כבן זומא, ובפרט באם מפרשים שראב”ע אמר “וחכמים אומרים כו'” (כנ”ל הערה 20). (ב) יש לומר דאדרבה: לפ”ז נמצא שיצי”מ הוא עד כ”כ ענין אחד עם גאולה השלימה (כדלקמן בפנים) – שאין מה להזכיר אז יצי”מ, ואדרבה – הגאולה עצמה מזכירה על יצי”מ (ראה עד”ז רשב”א לעין יעקב ברכות שם בביאור הטעם שלדעת בן זומא (שאין מזכירים יצי”מ לע”ל) אין זה ביטול המצוה). ועוד ועיקר: (ג) בכל אופן, כל משנה זו נאמרה ביום שנתמנה ראב”ע לנשיא (כשאמר “הרי אני כבן שבעים שנה”).וכן מובן גם לפי פירוש המפרשים שחכמים חולקים על בן זומא בנוגע לזכירת יצי”מ בלילות (ראה נ”כ המשנה – רע”ב, תויו”ט, ועוד. אנציקלופדי’ תלמודית שם ע’ ר, וש”נ), שיש לומר בזה בג’ אופנים הנ”ל. וראה לקמן הערה 44.

[33]ראה רד”ה כי בחפזון תש”ח (ע’ 151).

[34]ודוקא בעת הגלות והשעבוד מזכירין ענין הגאולה לשתי פנים: הא’ להלל ולשבח להשי”ת על העבר אשר גאלנו וגאל את אבותינו, והב’ שע”י זכירה זו מתחזק התקוה והבטחון הגמור בהשי”ת על הגאולה העתידה לבוא (שם).

[35]ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד”ה ה”ג ונאמר – פסחים קטז, ב. ועוד.

[36]זכרי’ יג, ב.

[37]בשלח יד, ה.

[38]תניא פל”א. וראה ד”ה כימי צאתך תש”ח פי”ג (ע’ 167).

[39]בשלח טו, יח. וראה לקו”ש חל”א ע’ 77 ואילך.

[40]זח”ג רכא, א. וראה גם עירובין נד, א. שמו”ר רפל”ב.

[41]להעיר גם, שבהבטחת הקב”ה ליעקב על גאולת מצרים אמר לו “ואנכי אעלך גם עלה” (ויגש מו, ד), “היינו ב’ עליות . . כי עלי’ זו השני’ היא רומזת על גאולה העתידה להיות בב”א” (תו”א ריש פרשתנו). וכן בפרשתנו ג, יד “אמר לו ענין הגאולה האחרונה כדפירש רש”י שם” (תו”א שם).

[42]ראה ד”ה כימי צאתך שם. סה”מ מלוקט ח”ב ע’ מ ואילך. לקו”ש חט”ז ע’ 125 ואילך. ספר השיחות תשמ”ח ח”ב ע’ 569 ואילך.

[43]ברכות יב, סע”ב.

[44]זהו לפי הפירוש שחכמים מוסיפים על בן זומא (כנ”ל הערה 32). ולפי הפירוש שחכמים חולקים על בן זומא בנוגע לזכירת יצי”מ בלילות (הרי נוסף למ”ש בהערה הנ”ל) – ראה סידור האריז”ל בהגש”פ כאן, שלדעת חכמים אין כח בזמן הזה לברר הלילות, ובמ”א נתבאר (לקו”ש ח”ג ע’ ג-1016) שתוכן הפלוגתא הוא בנוגע ליצי”מ בפנימיות (יציאה גם ממיצרים וגבולים דקדושה) גם במצב דלילות, שבזמן הזה אין כח לזה לרוב בנ”א, והכח לזה יהי’ דוקא לימות המשיח, ולכן ס”ל לחכמים שדוקא לימות המשיח מזכירין יצי”מ בלילות. משא”כ בן זומא, שהי’ למעלה מעולם (ראה ב”ר פ”ב, ד), הי’ בכחו לברר הלילות גם בזמן הזה. ועפ”ז נמצא שאצל בן זומא – ע”י ראב”ע שהביא דבריו – הי’ מעין המצב דימות המשיח. ובכחו של ראב”ע הנשיא לחבר שניהם – שגם בזמן הזה (אצל כל ישראל) יהי’ המצב של ימות המשיח, כדלקמן בפנים.

[45]כן שמעתי מאאמו”ר ז”ל (ראה שיחת ליל ב’ דחגה”פ תשי”ט). וראה גם שיחת ליל ב’ דחג הפסח תרצ”ט (ספר השיחות ה’תרצ”ו – חורף ה’ש”ת ע’ 323).

[46]ראה שיחת ליל ב’ דחג הפסח תש”ג (ע’ 73) ב’ פירושים ב”להביא לימות המשיח”: (א) כפשוטו, שמשיח יבוא. וצריכים להתבונן מה יהי’ המצב של כל דבר בעוה”ז בימות המשיח. (ב) שהכוונה והתכלית של כל העבודה בימי הגלות היא “להביא לימות המשיח”.

[47]ראה גם לקו”ש חכ”ז ע’ 191 ואילך. ובכ”מ.

[48]ולפי הירושלמי (ברכות פ”ד סוף ה”א) – בן שש עשרה שנה. ולגירסת האבודרהם – בן י”ג שנה.

[49]פרש”י ברכות שם (ד”ה לית לך חיורתא). וראה לקו”ש ח”ז ע’ 123 ואילך. שיחת אחש”פ תשמ”א. ש”פ ראה תשמ”ב. ועוד.

[50]ברכות כז, סע”ב.

[51]תהלים צדי”ק, יו”ד.

[52]ראה בכל זה – ספר הערכים חב”ד מערכת אותיות – אות עי”ן ע’ רפט ואילך. קובץ י”א ניסן שנת הצדי”ק עה”פ ימי שנותינו בהם שבעים שנה (ע’ 87 ואילך). וש”נ.

[53]ולהעיר מיחוס ראב”ע שהוא “עשירי לעזרא” (ובירושלמי יבמות פ”א ה”ו, שהעיד עליו ר’ דוסא בן הרכינס ש”עינוי (“כלומר מראיתו ותואר פניו” – פני משה) דמיין לדידי'” (לעזרא)), והרי בנוגע לעזרא איתא במדרש (הובא בפרש”י יחזקאל מג, יא. פתיחת התויו”ט למס’ עדיות. וראה ברכות ד, סע”א) דראוי הי’ הבנין השלישי להיות בעת שעלו מבבל אלא שגרם החטא (ע”ד שהי’ בזמן יצי”מ, כנ”ל ס”ה).

[54]ראה קול סופר על המשנה ברכות שם (יב, סע”ב), שמפרש “זכיתי” מלשון “זכו”, ע”פ מאחז”ל (סנהדרין צח, א) עה”פ (ישעי’ ס, כב) “בעתה אחישנה” – “זכו אחישנה”, ע”ד שאמר הקב”ה “נצחוני בני נצחוני” (ב”מ נט, ב), “וזה זכו, אם יגיעו בני ישראל למדרגה לנצח ברצונם את השכינה ע”ד מי מושל בי צדיק, הקב”ה גוזר גזירה והצדיק מבטלו (ראה מו”ק טז, ב), אז אחישנה”.

[55]להעיר מדברי ראב”ע שימות המשיח שבעים שנה (סנהדרין צט, א).

[56]ישעי’ ל, כ.

[57]שם מ, ה.

[58]שבועות מח, סע”א. וש”נ.

[59]ולהעיר מהב’ דיעות בהמשך הגמרא כמה ספסלי אתוספו – ארבע מאה ספסלי או שבע מאה ספסלי (שהוא שבעים כלול מעשר).

[60]מו”ק ה, סע”א. וש”נ. לקו”ת שה”ש מח, סע”ב ואילך. ובכ”מ.

[61]ראה מדרש שמואל לאבות פ”ה מי”ט. מקדש מלך לזח”א יז, ב. לקו”ת קרח נד, סע”ב ואילך. תוספות חדשים לאבות בתחלתו. – וראה בארוכה סה”ש תנש”א ח”ב ע’ 570 ואילך.

[62]ולהעיר שלפי הפירוש בסידור האריז”ל הנ”ל (הערה 44), בן זומא וחכמים הם ע”ד ב”ש וב”ה (ראה שיחת ליל ב’ דחגה”פ תש”ד – ע’ 89), שעבודת ב”ש היא שלא תהי’ יניקת החיצונים (מעין המצב דלע”ל), ועבודת ב”ה היא לפעול ולברר גם במקום שיש יניקת החיצונים (עיקר העבודה בזמן הזה, ובפרט בזמן הגלות), ע”ד החילוק בין בן זומא ש”מזכירין יצי”מ בלילות”, כי בכחו לפעול יצי”מ גם בעת חושך הלילה, והחכמים דס”ל שאין כח לברר הלילות בזמן הזה, רק בימות המשיח (ועפ”ז תובן השייכות בשיחה הנ”ל דבן זומא וחכמים לב”ה וב”ש). וי”ל שע”י ראב”ע נמשך הכח “להביא לימות המשיח” גם בלילות בזמן הזה, כבהערה הנ”ל.

[63]ברכות רפ”ב.

[64]כפירוש ר”א המלאך בעת למדו משנה זו עם רבינו הזקן (ראה גם סה”ש תש”ד ע’ 66. סה”מ תש”י ע’ 138). – וכהפס”ד שק”ש צ”ל “בכוונה באימה וביראה ברתת ובזיעה” (שו”ע אדה”ז או”ח ר”ס סא. ועד”ז בטושו”ע שם. וראה לקו”ש חכ”ה ע’ 71 בהערות).

[65]ס’ יצירה פ”א מ”ז.

[66]תניא ספמ”ז.

[67]מס’ נדה.

[68]חבקוק ג, ו.

[69]ראה רע”ב לסנהדרין ר”פ חלק. מדרש שמואל על מס’ אבות בתחלתו.

[70]מס’ עוקצין.

[71]תהלים כט, יא.

[72]ראה ויק”ר פל”א, ה. יל”ש בשלח רמז רמד. שהש”ר פ”ב, ג (ג). מדרש תהלים ל, ג. ועוד. וראה לקו”ש חכ”ו ע’ 444 הערה ד”ה זה.

[73]שע”ת לאדהאמ”צ נו, א.

[74]תהלים נה, יט.

[75]פרשתנו א, ה.

[76]ראה פרש”י האזינו לב, ח.

[77]כדברי השל”ה (חלק תושב”כ ר”פ וישב – רצז, א), ש”המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן כו'”.

[78]ראה לקו”ש חכ”ו ע’ 26. וש”נ.

[79]ע”ז ג, סע”ב.

[80]בא יא, ט.

[81]הקדמת הרמב”ם לספרו היד.

[82]והרי ספר הרמב”ם הוא “בלשון קצר וצח כלשון המשנה” (הקדמת הכס”מ לספר היד).

[83]סדר הדורות ד”א תתקכ”ז. שם הגדולים להחיד”א מערכת גדולים ערך רמב”ם בסופו. – ולהעיר שהרמב”ם חי ע’ שנה פחות פ”ג יום (סה”ד שם, ממאור עינים ספכ”ה) – פ”ג יום בין הסתלקותו בכ”ף טבת ליום הולדתו בערב פסח. ואולי יש לומר, שפ”ג יום אלו נשלמו ע”י הפ”ג הלכות שבספר משנה תורה (כמ”ש הרמב”ם בסוף מנין המצוות ע”ס ההלכות שבהקדמת ספרו).

[84]תניא אגה”ק סז”ך-כח.

[85]תהלים עד, יב.

[86]ראה וארא ח, יח.

[87]ראה לקו”ש חכ”ו ע’ 30. וש”נ.

[88]סנהדרין צז, ב.

[89]ראה ב”ב עד, ב ואילך. פסחים קיט, ב. ועוד.

[90]ראה בארוכה לקו”ש חכ”ז ע’ 229 ואילך.

[91]כ”ה הכותרת בדפוס ויניצאה רפד. שי.

[92]אבות פ”א מ”א.

[93]הל’ מלכים ספי”א.

[94]ישעי’ יא, ט.

 

פרסום תגובה חדשה

test email