"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" –

הקב"ה מספר למשה רבינו על התגלותו לאבותינו אברהם יצחק ויעקב.

האבות שלושה במספר הם שורש ומקור כל נשמות ישראל,

המורישים לבניהם אחריהם בכל דור ודור (כל חד לפום שיעורא דיליה) את כל ענייניהם.

ולפי דיני ירושה היורש יורש הכל מבלי הביט אל מעמדו ומצבו.

"מעשה אבות סימן לבנים" – מה שקרה לאבות קורה לבנים.

האבות לא רק מלמדים אותנו איך להתנהג אלא שבהתנהגותם יוצרים את עתידנו.

הם סללו לנו את הדרך ופתחו לנו את הצינור למעשינו ועבודתנו.

אברהם התהלך בארץ לארכה ולרחבה כדי שתהא נוחה להיכבש על ידי הבנים,

ומה שהתחיל אברהם אבינו ממשיכים הבנים ביתר שאת וביתר עז,

שעושים את כל העולם בחינת ארץ ישראל ("מאך דא ארץ ישראל") –

כובשים את העולם כולו כדי לעשות לקב"ה דירה בתחתונים.

מה גדול כוחם של האבות ששורשם בעבר הנהר שלמעלה מסדר ההשתלשלות,

מקום המידות שבכתר המכונים "טורי דחשוכא".

אברהם העברי שמקומו ומעמדו מעבר אחד וכל העולם מעברו השני,

המשיך כח זה לשאר האבות עליהם נאמר: "בעבר הנהר ישבו אבותיכם".

ומכיון ששורש האבות הוא גבוה ועליון ביותר,

לפיכך במעשי האבות יש סימן ונתינת כח לבנים,

שגם עבודת הבנים תהיה בשלימות.

עיקר "מעשה אבות" הנמשך לבנים הוא עבודת ה' בג' הקוים –

"חסד גבורה ותפארת" שהם "אהבה יראה ורחמים".

"אברהם אוהבי" הוריש לנו את עבודת האהבה שהיא היסוד לכל העבודות.

כמאמר הזוהר: "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא",

עיקר עבודת ה' היא באהבה ואין עבודה כעבודת האהבה.

יצחק אבינו ("פחד יצחק") הוריש לנו את עבודת היראה,

ויעקב בחיר האבות הוריש לנו את מידת הרחמים.

כל יהודי בהתבוננות המתאימה בגדולת ה' וברוב חסדיו מגיע לאהבת ה',

ואהבה זו מביאה אותו לידי מעשה בפועל שעושה מה שאהובו הקב"ה אוהב ורוצה.

ופוחד לעשות היפך רצון ה', כי ירא להיפרד ממנו.

וכשמרבה להתבונן באלוקות מגיע למסקנה שכל השגתו אינה בערך כלל,

ועל ידי זה מתעורר אצלו רגש רחמנות על נפשו,

וכשמבין שאין ביכולתו להשיג אף את גודל הרחמנות על נפשו,

הוא מתחנן לה': "ואתה ברחמיך הרבים רחם עלינו".

לנו אין הכח אפילו לעורר את הרחמים האמיתיים על עצמנו,

אנו רק יכולים לבקש רחמי שמים מלמעלה.

אלא שמודעות זאת מסייעת לנו לקיים תורה ומצוות בפועל.

האבות שנתנו את הכח לג' הקוים בעבודת ה' – חסד גבורה ותפארת,

נתנו גם את הכח לבנית ג' בתי המקדש שהם כנגד ג' האבות.

בית ראשון כנגד אברהם, בית שני כנגד יצחק, ובית שלישי כנגד יעקב.

בית ראשון נבנה על ידי שלמה המלך לאחר הכנתו של דוד המלך,

כשקו החסד והאור שוררים בו בתכלית השלימות.

אולם בית שני שאז הגאולה לא היתה שלימה חסרו בו חמישה דברים.

בבית שני שהוא כנגד יצחק אבינו שלטו קו הגבורה והצמצום.

לעומת זאת, הבית השלישי שעניינו יציאה מוחלטת ממצרים (מהמיצרים והגבולים),

הוא כנגד יעקב שזכה לנחלה בלי מצרים.

יהי רצון שיבנה במהרה בימינו, אכי"ר.

גם דבר ה' למשה בפרשתנו פרשת וארא – "וארא אל האבות",

שהוא לשון עבר הוא גם לשון עתיד (לשון הוה ופעולה תמידית),

ללמדנו שכח גילוי זה שהיה לאבותינו ניתן לבנים בירושה מהאבות,

ולא רק לבנים באופן כללי אלא לכל אחד ואחד מישראל בפרט.

כך שלא רק עבודת האבות בג' הקוים: אהבה יראה ורחמים יש בכל יהודי,

אלא גם גילוי אלוקות כמו שהיה לאבות יש בכל אחד מישראל עד סוף כל הדורות.

אף על פי כן "ושמי ה' לא נודעתי להם" – לא ניכרתי לאבות במדה האמיתית שלי (רש"י).

אצל האבות לא היה גילוי שם הוי', רק למשה נאמר: "לכן אמור לבני ישראל אני הוי'".

זהו החידוש של משה רבינו שאצלו התגלתה המידה האמיתית של שם הוי'.

הוא הגילוי של מתן תורה!… גילוי נעלה שלא בערך לגילוי שהיה לאבות.

ואמנם עבודת האבות היא בבחינת המידות בלבד,

אולם למעלה ממנה היא "עבודת עבד".

אם עניין האבות הוא המידות הרי שמשה שהיה בבחינת "עבד".

אפשר להגיע לאהבת ה' וליראת ה' בתכלית,

אולם על ידי אהבה נשארת עדיין ישות והאוהב הוא בבחינת "יש מי שאוהב",

ועל ידי יראה הוא עדיין בבחינת "יש מי שירא".

דרגתו של משה היא החכמה והביטול – "ונחנו מה",

אם המידות הם ברעש וסערה גדולה, הרי שהמוחין הם בנחת ובביטול, בחינת מנוחה.

דרגת משה היא דרגת עבד!… עבד פשוט!… שהוא בתכלית הביטול אל האדון,

ודוקא עבד פשוט מגיע אל עצם האדון.

לכן התורה שמקורה ושרשה מבחינת המוחין שלמעלה מהמידות ניתנה על ידי משה.

על ידי הביטול של משה נמשך עניין התורה.

ותורה ניתנה דוקא בשבת שעניינה מנוחה – ("באת שבת באת מנוחה").

ובאופן של ירושה – "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב".

והתורה גורמת לביטול בתכלית עד שלומד התורה מתאחד עם נותן התורה.

שעל ידי לימוד התורה נעשה יחוד נפלא שאין כמוהו וכערכו כלל

של הלומד תורה עם הקב"ה נותן התורה.

וכשעובד את ה' בתכלית הביטול אין אצלו התחלקות של ג' המידות,

שעבודת ה' שלו היא למעלה מ"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך",

עבודת ה' שלו היא "בכל מאדך" שלמעלה מהתחלקות כוחות הנפש,

עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – תכלית הביטול!…

ועל ידי הביטול גם האהבה ויראה ורחמים שלו נעשים באופן נעלה יותר.

לכן אומר ה' למשה: "אמור לבני ישראל אני הוי'",

הגיע הזמן להתגלות בגילוי נעלה יותר מהגילוי שבימי האבות,

זהו הגילוי של מתן תורה שהוא מעין והכנה לגילוי שיהיה לעתיד לבוא.

ההבדל שבין עבודת האבות – "מידות" לעבודת משה – "מוחין".

הוא גם ההבדל שבין עבודת זמן הגלות – "מידות" לגילוי ה"מוחין" שיהיה לעתיד לבוא.

היום עיקר עבודת האדם היא עבודת ה"בינונים" עבודה בבירור המידות,

(אהבה וענפיה יראה וענפיה),

ובמוחין השייכים למידות, היינו, המוחין וההתבוננות עבור המידות,

אולם לעתיד לבוא תהיה עבודת ה"צדיקים" בבירור המוחין.

וכיבוש המוחין בשלימות יפעל גם במידות.

וכבר היה לעולמים בשעת מתן תורה מעין הגילוי של העתיד,

שנתינת התורה שעניינה מוחין היא מעין והכנה לגילוי המוחין שלעתיד לבוא.

לכן בזמן הגלות היה אפשר לכבוש רק את שבעת עמי כנען,

אולם לעתיד לבוא יהיה אפשר לכבוש גם את הקיני קניזי וקדמוני,

המקבילים לספירות חכמה בינה ודעת.

גילוי "אני הוי'" – "מתן תורה" היה דוקא לאחר יציאת מצרים.

דוקא לאחר הירידה וההעלם וההסתר היתה העליה והגילוי של מתן תורה.

כך גם בעבודת האדם נשמה ירדה לגלות בעולם הזה,

והגאולה הפרטית של כל נשמה בגוף שהוא בשעת התפילה.

אלא שהקב"ה לא הסתפק בכך והוסיף לנו גלות בתוך גלות.

ותכלית הגלות היא כדי לזכות בגילוי של העתיד.

לכן ברור מה גדולה היא המעלה בעבודת המידות שבזמן הגלות,

כי דוקא על ידי העבודה שבגלות באים אל הגילוי של העתיד.

ומכיון שזה הסיבה וזה המסובב מובן שהסיבה היא למעלה מן המסובב,

שהגורם הוא חזק מן הנגרם.

יהי רצון שנסיים כבר את עבודתנו בבירור המידות (עבודת הבינונים),

ונתחיל כבר את עבודת המוחין (עבודת הצדיקים).

שגשמיות העולם והגוף יזדככו ונוכל לקבל גילוי אור ה' שיאיר לנו,

[כדברי אדמו"ר הזקן (שיום ההילולא שלו בכ"ד טבת) בתניא פל"ו].

ושלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד,

[כדברי הרמב"ם (שיום ההילולא שלו בכ' טבת) בסוף הלכות מלכים],

וניפגש בבית המקדש השלישי כשמשיח צדקנו בראשנו מיד ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ וארא שנת תשמ"ח)