מספר המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס: באחת העיירות הרחוקות אלפי מילין מליובאוויטש התגוררו, בתקופת נשיאותו של הרבי מוהר"ש, קבוצה של חסידים. בהיותם חסידי ליובאוויטש השתדלו לחיות חיי קהילה חסידותיים בכל הפרטים: תפילות בציבור, שיעורי תורה בנגלה ובחסידות, התוועדויות וכו'. הי' להם רב חסיד, משפיע חסידותי, ובעיקר, כי כידוע על כך הקפידו ביותר רבותינו נשיאינו – שוחט ובודק חסיד, והם השתדלו ככל יכולתם להיות ראויים לשם חסיד שנקרא עליהם.

למרות העובדה שהמרחק מליובאוויטש הי' גדול מאד, הנסיעה לרבי ארכה כמה שבועות, והחזרה משם שוב כמה שבועות – על טיסה לרבי עדיין אפילו לא חלמו בימים ההם – לא ויתרו החסידים בשום אופן על הנסיעה מפעם לפעם אל הרבי.

[וכשהי' ר' מענדל מגיע לנקודה זו של נסיעה לרבי, הי' בכל פעם מתלהב מחדש ואומר: איך אפשר לו לחסיד שלא יסע אל הרבי לעיתים תכופות?! והרי "טבע האור להידבק במאור", טבעו של חסיד הוא להיות דבוק אל הרבי. ואם כן הרי הוא עושה הכל להיות קרוב אליו גם בגשמיות כפשוטו, והוא נוסע לרבי לעיתים קרובות ככל האפשר. וכמאמר החסידים על דברי הגמרא "רבי לא שנה, חייא מניין לו" – מי שלא הי' אצל הרבי כבר שנה, מניין תהי' לו חיות בעבודת ה'?!].

אלא שמטבע הדברים, מכיוון שנסיעה כזו התאפשרה לעיתים רחוקות יותר, ודרשה מהנוסעים זמן רב הרבה יותר מהחסידים שדרים במקומות הקרובים – הייתה כל נסיעה לרבי מלווה ב"חגיגה" שהקיפה כמעט את כל העיירה.

הנוסעים לרבי היו מתארגנים מראש בקבוצות, וכמובן גם אלו שלא נסעו הכינו מכתבים ופתקים של פדיון נפש וביקשו להזכירם לפני הרבי. בכל פעם לפני שקבוצת הנוסעים יצאה לדרך, היו כמעט כל התושבים משתתפים בשורה של התוועדויות שנערכו מידי ערב, כל פעם בביתו של מישהו אחר מהנוסעים. בהתוועדויות אלו דיברו כמובן על ההתקשרות לרבי בכלל ועל הנסיעה לרבי במיוחד. על כך שהנוסעים נוסעים בשליחות כל התושבים והם צריכים להביא את החיות וההתלהבות מהרבי לכאן לא רק לעצמם אלא לכולם. על הצורך בהכנה רוחנית מתאימה לפני ולקראת הנסיעה, וכאשר שוהים אצל הרבי לנצל ממש כל רגע ולהפנים את הדברים, כדי שהנסיעה לא תהא רק נסיעה בגשמיות ותביא אכן את התועלת המצופה גם בפועל ובגלוי וכו'.

[ושוב הי' ר' מענדל מפסיק ואומר: נסיעה לרבי מביאה תמיד תועלת, גם אם ההכנות לא היו כראוי. מי שיש לו אפשרות לנסוע אסור לו בשום אופן לדחות זאת רק בגלל רצונו לערוך הכנות מתאימות. הוא יוכל לערוך את ההכנות בהיותו כבר אצל הרבי תוך קבלת כוחות נעלים יותר. ובכל אופן שלא ידחה את הנסיעה בכל פעם שרק יש לו אפשרות לנסוע. אך כמובן נחוץ ומוכרח להתכונן כראוי כדי שהתועלת תבוא הרבה יותר בפועל ובגלוי].

וכאשר חזרה הקבוצה מן הרבי היו מתקיימות שוב שורה של התוועדויות, כל ערב בבית אחר, בהן סיפרו הנוסעים לכל התושבים ממה שראו ושמעו ו"לקחו" אצל הרבי. וכפי הביטוי הידוע של חסידים: הסתכלו על העיניים של אלו שזכו לראות את הרבי. כך יצא שכל נסיעה כזו הייתה מאורע שהקיף כמעט את כל העיירה.

אחד החסידים שחיו באותה עיירה הי' נשוי כבר שנים רבות ועדיין לא זכו להיפקד בפרי בטן. לא פעם הזכיר אותו חסיד את עניינו לפני הרבי מוהר"ש, וביקש והתחנן שהרבי יברך אותו בזרעא חייא וקיימא, אך הרבי לא הגיב אף פעם לכל בקשותיו ותחנוניו.

פעם אחת התקיימה בביתו של אותו חסיד אחת מאותן התוועדויות שנערכו בבתי העיירה בקשר עם הנסיעה לרבי. השעה הייתה כבר מאוחרת מאד, התלהבותם של החסידים גאתה והלכה, ולפתע נגמר ה"משקה" שהוכן לאותה התוועדות. איך אפשר להתוועד בלי משקה? תהו החסידים, והתחילו לחשוב ולחפש היכן אפשר להשיג משקה בשעה כה מאוחרת אחר חצות הלילה.

בעלת הבית, ששמעה מה הבעי', אזרה עוז, ניגשה אל החסידים והודיעה כי היא מוכנה לעשות מאמץ עליון ולהשיג משקה ו"פארבייסן" (מיני תרגימא לקינוח). אך זאת בתנאי שייתנו לה ברכה לילדים, לזרעא חייא וקיימא.

החסידים, שהיו כבר בעיצומה של ההתלהבות ואחרי כמה כוסיות משקה, לא חשבו הרבה, עמדו על רגליהם וברכו מכל הלב כי ימלא ה' משאלות ליבם לטובה ובקרוב יחבקו בן, זרעא חייא וקיימא. ואכן היא טרחה והתרוצצה והשיגה משקה ו"פארבייסן" (מיני תרגימא לקינוח) ככל הנדרש.

לא עבר זמן רב, והאשה מבשרת לבעלה כי אכן הברכה מתחילה להתקיים.

החסיד, שראה כי הרבי מוהר"ש לא הגיב אף פעם לבקשת ברכה זו, למרות כל בקשותיו ותחינותיו, הבין שיש דברים בגו, למרות שאינו יודע מה הם. וכאשר ראה עתה כי הברכה שנתנו החסידים מתחילה להתקיים, חשש אולי משהו כאן לא בסדר. הוא קם ונסע לליובאוויטש, נכנס ל"יחידות" אל הרבי מוהר"ש, סיפר את כל המאורע וביקש ברכה שהכל יהי' כשורה.

הרבי מוהר"ש הוריד את ראשו הקדוש והשעין אותו על ידיו על השולחן, ולאחר מכן פתח ואמר: ידוע ומקובל ממורנו הבעל שם טוב כי לפעמים השפע שהוקצב מלמעלה לאדם אינו מספיק לו הן לבני הן לחיי והן למזוני, ואז חסר לו באחד מהם. כאשר האדם מתעצם בבקשתו לקבל את מה שחסר לו, עלול להיות שאמנם בקשתו תיענה, אבל כנגד זה יחסר לו בדבר אחר, שכן כמות השפע שהוקצב מלמעלה לא נשתנה ורק "הצינורות התחלפו".

כך ראיתי, אומר הרבי מוהר"ש לאותו חסיד, גם במקרה שלך: השפע שהוקצב לך מלמעלה הי' מצומצם, ולכן לא היו לך בנים. כשביקשת והתחננת, לא רציתי לברך אותך בזרעא חייא וקיימא, כי אז "יתחלפו הצינורות". הבן אמנם יוולד לך, אבל תמורת זאת החיים עלולים להתקצר מאד, ולכן שתקתי. אבל החסידים הרי אינם רואים, וחסידים הרי יש להם כח, והם ברכו אתכם, וברכתם ברכה, והיא תקויים בוודאי, בן יוולד לכם, זרעא חייא וקיימא. אבל הרי השפע שהוקצב אינו מספיק ואם כן מי יודע מה יהיו התוצאות.

ושוב הוריד הרבי מוהר"ש את ראשו הקדוש והשעין אותו על ידיו על השולחן, ולאחר מכן פתח ואמר: וכי בגלל שחסידים אינם רואים, לכן יהיו לברכותיהם תוצאות בלתי רצויות?! לא ולא. שתהי' לכם אריכות ימים ושנים טובות ובריאות, ותגדלו את הבן הנולד לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה בכל הפרטים.

אין צריך לומר שברכת הרבי מוהר"ש התקיימה בהם בהידור, ואכן הם האריכו ימים ושנים טובות, וגידלו את הבן הנולד לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה בגשמיות וברוחניות.

הימים הבהירים יו"ד-י"א שבט, ובמיוחד כ"ב שבט, מזכירים לנו מאד ומעוררים אותנו על הכח שיש דווקא לחסידים, באופן של "מלמטה למעלה" דווקא, לפעול גם דברים שבצורה אחרת אי אפשר הי' לפעול זאת.

החל מעצם קבלת הנשיאות, כידוע ומפורסם שבמשך שנה שלימה סירב הרבי שליט"א לכל תחנוניהם של החסידים, וטען ללא הרף שיודע הוא בעצמו שאין הוא ראוי כלל וכלל להיות רבי. והחסידים לא מקבלים זאת, ומתעקשים שהוא ורק הוא הראוי ומתאים. הוא ממשיך ללכת עם המעיל הקצר. כאשר רוצים להיכנס ליחידות הוא שואל מדוע עושים כאן ליצנות, ו"האם גם אתם מאותם אנשים". קוראים לו לתורה "יעמוד אדוננו מורנו ורבינו בן הרב ר' לוי יצחק" ללא הזכרת שמו הקדוש, והרבי עושה עצמו כאילו לא אליו מכוונים הדברים ואינו ניגש לספר התורה, ורק אחרי שקוראים בשמו הוא עולה. וכך הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב עד שהרבי "נכנע" ומתחיל לעלות לתורה כאשר קוראים רק "יעמוד אדוננו מורנו ורבינו בן הרב ר' לוי יצחק".

בכ"ד טבת תשי"א נכנסו קבוצת חסידים בשם כולם עם "כתב התקשרות" והרבי עדיין שולל זאת בתכלית: "בבקשה מכם, צאו מכאן. כל הנאמר כאן אין לו שום שייכות אליי". הסיפור מתפרסם בעיתונות, בהוספה כי החסידים מקווים שהרבי יקבל את הנשיאות במוצאי יו"ד שבט. כשהדברים מגיעים אל הרבי, הוא מורה ומצווה למזכירו הרב חודקוב להכחיש פרסומים אלו. הרב חודקוב קורא לשלושה חסידים שנכנסים לרבי, מתחננים ומבקשים על נפשם ועל כל החסידים ובמשך כמחצית השעה כמו מתווכחים הם עם הרבי. ורק אחרי תחנונים רבים מהחסידים נעתר הרבי שליט"א לבקשה לבטל את ההכחשה. בטענה שמה שפורסם הוא לא שהרבי קיבל משהו, אלא שחסידים נכנסו עם כתב התקשרות והרבי לא הסכים והחסידים מקווים שבמוצאי יו"ד שבט הוא כן יקבל. והרי את העובדות אי אפשר להכחיש שכך אכן קרה.

אפילו בעיצומה של התוועדות יו"ד-י"א שבט תשי"א, כאשר כבר כולם היו בטוחים כי הרבי ניאות סוף סוף לקבל את הנשיאות, אחרי רמזים די שקופים מהרבי (ועד הביטוי: "כן, אבל צריך לעזור לי…") – הרבי עדיין מסרב לומר מאמר חסידות. וכשהחסידים מתעקשים ומבקשים ללא הרף, הוא מגיב "שלא ידברו שטויות". ורק אחרי שהחסידים מתעקשים ומתחננים שוב ושוב, הרי סוף סוף הרבי אומר את המאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה ומקבל את הנשיאות. וכמסופר כל זה והרבה יותר מזה בהרחבה בספר ימי בראשית.

ובמיוחד בקשר לכ"ב שבט, כאשר מפורסמת השיחה הנפלאה מכ"ב שבט תשנ"ב אודות שלוש התקופות בנשיאותו של "כ"ק מו"ח אדמו"ר": תקופה ראשונה עד יו"ד שבט תש"י. תקופה שני' מי"א שבט תש"י (היום המלא הראשון לאחר ההסתלקות) ובמיוחד מי"א שבט תשי"א (חידוש הנשיאות שלו באופן דנשיא השביעי מאדמו"ר הזקן ונשיא התשיעי מהבעש"ט). ותקופה שלישית החל מכ"ב שבט תשמ"ח, שאז סיימו כבר את כל העבודה ודרושה רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

בתקופה הראשונה, עד יו"ד שבט תש"י, היתה בעיקר העבודה עם ה"יו"ד", מספר עשר, להביא את העולם לשלימותו, שיהי' "עשר" ויוכל להיות כלי לקבל בתוכו אחר כך את הגילוי ה"אחד עשר" שהוא הגילוי הנפלא של הגאולה.

בתקופה השני', אחרי יו"ד שבט תש"י, ובפרט מי"א שבט תשי"א – עשתי עשר בחודש עשתי עשר בשנת עשתי עשר – החל בעולם הגילוי של הגאולה, בחינת האחד עשר. אותו "ענין" שנולד בי"א ניסן (ה"י"א" כפי שהוא בלידתו, בחודש הראשון) והגיע לשלימות באופן של נשיאות בגילוי בי"א שבט תשי"א (אלה הם המילים המפורשות בשיחה. ובל נשכח שהכל מדובר אודות נשיאותו של "כ"ק מו"ח אדמו"ר". הרבי ממש לא אומר מאומה על עצמו…). אז החל להתגלות בעולם הגילוי של הגאולה, בחינת הי"א.

אבל עדיין היו כאן שני חסרונות: מחד, הגילוי רומם את ה"עשר" אל ה"י"א", אבל הי' זה רק "י"א" ולא "יו"ד" כלל. כי ה"עשר" עצמו, כפי שהוא במצבו הוא, לא הי' בו את ה"י"א", אלא רק כפי שהוא התרומם ונכלל בתוך ה"י"א". ומאידך, היתה זו רק הבחינה הנמוכה יותר ב"י"א", הבחינה אלי' שייך לרומם את ה"יו"ד", אך עדיין לא ה"י"א" עצמו, כפי שהוא למעלה מכל גדר כלל.

במילים אחרות: התחתון התרומם ולא הי' תחתון כל כך, ומאידך העליון לא הי' עליון כל כך, וכך התאפשר החיבור ביניהם. אבל העליון כפי שהוא למעלה מכל גדר והתחתון כפי שהוא למטה מטה – לא ייתכן חיבור ואחדות ביניהם.

וזהו החידוש של התקופה השלישית, שהתחילה בכ"ב שבט: כ"ב הוא פעמיים י"א. כלומר, הבחינה העליונה יותר בי"א, הבלי גבול האמיתי, שלמעלה מבלי גבול בדיוק כמו שהוא למעלה מגבול. ולכן דווקא הוא, עצמותו יתברך, יכול לחבר ולאחד את העליון כמות שהוא למעלה מעלה עם התחתון כמות שהוא למטה מטה. שהתחתון יישאר למטה מטה ועם זאת הוא יהי' דבר אחד ממש עם הלמעלה מעלה, עד שלא יהי' שום חילוק ביניהם כי הדירה היא דבר אחד ממש עם בעל הדירה.

ולכן בתקופה זו נוגעת במיוחד עבודתו של התחתון עצמו, ללא שיורו לו באצבע מה עליו לעשות, כדי שהדבר יתבטא בתחתון כפי שהוא ולא רק כפי שהוא מתבטל ומציית לעליון. ומאידך עבודתו של התחתון בתקופה זו היא ללא ויתור כל שהוא על הפרט הקטן ביותר, כדי שכאן יתגלה העליון כמות שהוא ממש, בכל תוקפו ובכל עצמותו.

במילים שלנו: הרבי נמצא בתקופה זו ללא שום הגבלות, הרבה יותר אפילו מנשמה ללא גוף, ועם זאת הוא נמצא דווקא בגופו הגשמי ממש, לא ח"ו וח"ו "יתיר מבחיוהי". שהרי (ראה בארוכה בשיחת ש"פ בא תשנ"ב) כל החידוש של משיח הוא לא כל כך הגילויים העליונים והנפלאים ביותר, אלא העיקר הוא דווקא שכל זה נכנס ונמצא בכל תוקפו ובכל עצמותו בגוף הגשמי דווקא. וגילוי זה מתחיל ממשה רבינו תחילה, "בא אל פרעה", שהוא נכנס בגופו הגשמי המוגבל אל "פרעה" דקדושה, עצמותו יתברך "דמיני' אתפריעו כל נהורין". וממנו נמשך הדבר בכל ישראל, לגלות כי "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד" ממש, ומזה בעולם כולו, לגלות כי "הכל הוא אלקות ואלקות הוא הכל" ללא כל הגבלות.

ולכן גם הדרישה מאתנו היא בשני הכיוונים: מחד, לא להיות "בן יחיד מפונק" ולחכות להוראה מפורשת דווקא, אלא לפעול כאילו מצד עצמנו, התחתון כפי שהוא תחתון דווקא. ומאידך לא לוותר על שום פרט, להביא את כל העצם ממש, בכל תוקפו ובכל עצמותו, לכל פינה ולכל מקום ולכל דבר, גם לתחתון ביותר שאין למטה הימנו, וכפי שהוא במצב התחתון ביותר.

שהקריאה "יחי אדוננו", שהיא באה דווקא מלמטה למעלה, ללא ציווי מפורש כל כך ("וביקשו… דוד מלכם" מצד עצמם דווקא), המבטאת את כל הפנימיות דפנימיות וכל העצם ממש – תבוא גם באופן הנמוך והחיצוני ביותר, על כל פירסום, בכל מקום ובכל מצב, ותבקע מתוך התחתון עצמו כמות שהוא תחתון, כך שיתגלה לעין כל כי אין עוד מלבדו ממש, כי כל המציאות, גם של התחתון שאין למטה הימנו, היא אך ורק הוא יתברך בכל עצמותו ממש.

וממשיך הרבי ומבאר באותה שיחה: מדוע קשורה תקופה חדשה זו בהסתלקותה של אשה, הרבנית חי' מושקא נ"ע – משום שבתקופה זו נוגע במיוחד עניינן של נשי ובנות ישראל, לא רק לעשות דירה לו יתברך, אלא לדאוג שתהי' זו "דירה נאה". שכן העבודה המיוחדת בתקופה זו מתאפיינת בכך שהדברים צריכים לבוא ללא הוראות מפורשות כל כך, אלא באופן של "מלמטה למעלה". שזהו עניינה של "אשה כשרה עושה רצון בעלה" גם אם "בעלה" לא ציווה על כך במפורש. ו"אשה נאה" פועלת שתהי' לו יתברך "דירה נאה" – לא רק מה שמוכרח ומחוייבים, אלא גם מה שלא נצטוו במפורש, אבל זה מוסיף נוי ויופי. ועל ידי כך לא זו בלבד שהיהודי הוא "מקבל" המבצע את ההוראות שקיבל, אלא הוא נהי' כביכול גם "משפיע" שפועל ומחדש גם למעלה, אצלו יתברך. כאשר ממלאים את פקודותיו של בעל הדירה, ממלאים אמנם את הכוונה של דירה בתחתונים, אבל אז נשאר עדיין הבדל בין הדירה לבין בעל הדירה. נכון שהוא דר שם והדירה בטלה לגמרי אליו, אבל אין זאת אלא שהוא דר שם ולא שכל מציאות הדירה היא אך ורק בעל הדירה. אבל כאשר עושים את הדירה ל"דירה נאה המרחיבה דעתו של אדם" – לא רק בטלים לבעל הדירה אלא פועלים ועושים כביכול חידוש גם באלקות, "מרחיבים דעתו של אדם העליון" – הרי בכך מתאחדת הדירה עם בעל הדירה, ואין זו רק "דירה לו יתברך" אלא זהו "הוא יתברך" בכבודו ובעצמו המיוחד לגמרי עם הדירה שלו בתחתונים.

ולכן קשורה תקופה זו עם אשה בישראל, הרבנית נ"ע, שכן זהו עניינן המיוחד של נשי ובנות ישראל, לעשות את הדירה שתהי' דירה נאה דווקא (כשם שבפשטות עקרת הבית היא עושה שהדירה תהי' נאה), על ידי עבודתן במצוות המיוחדות לנשים ובנות מתוך חמימות והתלהבות. "כולל ועיקר – בזמננו זה, הרגעים האחרונים לפני הגאולה – לעורר את עצמן ואת כל נשי ובנות ישראל אודות גודל הזכות של נשי ובנות ישראל להביא את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, שהיא באה "בשכר נשים צדקניות שיש בדור" כנ"ל".

במאמר מוסגר: אי אפשר שלא להתייחס לתיזמון המיוחד של אמירת שיחה זו, בהמשך לשורה של שיחות בשבתות אלו זו אחר זו אודות גודל מעלתן של נשי ובנות ישראל.

הי' זה בקשר לויכוח שהי' אז בין נשי חב"ד לבין הגברים, בקשר ל"מלוה מלכה" המפורסמת בכ"ח טבת. כאשר הנשים הובילו את הקו שצריך לפרסם את זהותו של משיח ולקרוא לעם לקבל את מלכותו, ואילו בין הגברים היו שהסתייגו מאד מקו ברור זה, וכמעט שלא הסכימו לתת לקיים את ה"מלוה מלכה" ב"770". הרבי שליט"א ענה תשובות חיוביות ומעודדות כל הזמן למארגנות, והתעניין מאד בפרטי התוכנית, ובעקבות זה ניתנה לנשים הרשות לקבל את בית הכנסת. לאחר שהרבנית אשכנזי (הרבנית של כפר חב"ד) הכריזה עם כל הקהל ספונטאנית (לא לפי התוכנית) את הכרזת הקודש "יחי אדוננו", והקהל יצא מגדרו מהתרגשות, וכל הדוברים הדגישו את העניין של פירסום זהותו וקבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח. לאחר מכן, כשקיבל הרבי מהר"ר חיים ברוך הלברשטם את הרשימה של עשרות מקומות בעולם בהם הי' שידור מאותה "מלוה מלכה", ענה על כך כי הדבר "גרם נחת רוח רב". והוסיף ר' חיים ברוך כי זה כעשרים שנה שהרבי לא עונה על דוחות אודות שידורים, ולפתע תשובה כזו. לאחר מכן כתב הרבי לנשי חב"ד בלונדון, שביקשו הדרכה בקשר לפעולות בעניני גאולה ומשיח, כי אל להן לשאול כל פרט, אלא לפעול ולדווח, ובוודאי עומדות בקשר עם נשי חב"ד דכאן אודות חגיגתן לאחרונה. (פרטי התשובות הנפלאות של הרבי פורסמו בגיליון 819 של בית משיח, ופרטי הכינוס עצמו בגיליון עטרת חי' המצורף לו).

כשיודעים את הרקע הזה רואים באור אחר לגמרי את השיחות הללו אודות מעלתן של נשי ובנות ישראל בדורנו שבזכותן דווקא תבוא הגאולה. ובפרט כשהרבי מדגיש, כנ"ל, שענינן הוא לא רק להתבטל לבעל הדירה ולבצע את פקודותיו אלא לדאוג שתהי' זו "דירה נאה".

כשמקשיבים לדברי הרבי ומנסים להבין באמת, ללא דעות קדומות, מה הרבי רוצה ממנו ומכולנו. ובפרט כאשר יודעים את הרקע לדברים, כאשר נשי חב"ד אז הובילו את ה"קו" של פרסום זהותו של הרבי שליט"א כמלך המשיח, והקריאה לעולם כולו לקבל את מלכותו ברצון, כפי שהי' באותה "מלווה מלכה לקבלת פני משיח צדקנו", ואחרים ניסו להתנגד לכך. והרבי שליט"א לא מצא עיתוי מוצלח יותר לדבר בדיוק אז כמה שבועות ברציפות – שבת פרשת בא, בשלח, יתרו וכ"ב שבט – אודות מעלתן של נשי ובנות ישראל שבזכותן באה הגאולה, שאינן מחכות לציווי מפורש אלא פועלות באופן "נאה" ו"עושה רצון בעלה" – אי אפשר להגיע למסקנה אחרת מכך שפעילות זו היא היא הנדרשת מאתנו עתה, אלא שהדבר צריך לבוא מאתנו, "מלמטה למעלה". וכמבואר בשיחת ב' ניסן תשמ"ח שנחוצה בחירת העם במלכו (אחרי בחירתו של הקב"ה בו כמלך המשיח) וההכרזה לפניו "יחי המלך", שעל ידי כך פועלים את התגלותו כמלך המשיח לגאול את ישראל ואת העולם כולו.

ומובן ופשוט שכאשר נאמר לנו שהדבר צריך לבוא מאתנו, וצריך להכריז לפני המלך, וההכרזה מתקבלת ברצון ובשמחה, הרי לא עוצרים כל כמה רגעים וחוזרים ושואלים שוב ושוב את המלך האם אכן הוא באמת רוצה ובאמת צריך להכריז לפניו "יחי המלך". שהרי כל העניין הוא שהדברים יבואו מהעם ולא שכל רגע ישאלו את המלך האם הוא רוצה בכך והוא יצטרך להגיד זאת ולהורות על כך שוב ושוב.

ועוד יותר ברור ופשוט, שכאשר העם בוחר במלך המשיח, עליו לדעת במי הוא בוחר ואת מלכותו של מי הוא מקבל. ולא כאותה שטות שהכוונה היא רק לומר "יחי המלך" כסיסמה בעלמא, ללא שום ידיעה מיהו המלך – מי שאומר כך פירושו של דבר שאפילו לא התחיל לחשוב לרגע מהי משמעותם של הדברים.

ולכן כשמיתממים ומנסים לטעון "מי אמר שצריך לדעת את זהותו של משיח" – התשובה היא לא רק משום שעל ידי כך ממחישים יותר את הדבר. שגם זה נכון, אבל לא זה העיקר, אלא הרבה יותר מכך: נחוץ וחיוני ומוכרח שנדע, ושכולם יידעו, מיהו המלך המשיח, בכדי שנדע את מלכותו של מי אנו מקבלים עלינו. שעל ידי זה דווקא פועלים את שלימות התגלותו של משיח בגאולה האמיתית והשלימה.

וזאת, נוסף על העניין (המבואר בשיחת שבת פרשת תולדות תשנ"ב) שעצם הידיעה אודות מציאותו של המלך המשיח היא התגלות ה"עצם" של משיח שלמעלה מהתגלותו ופעולותיו בעולם, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעיני כל ופעולותיו בעולם בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!