כבר בהיותו בן עשר היה הבעל שם טוב חבר בחבורת הצדיקים הנסתרים,

ובגיל שבע עשרה שנה היה לבוש בגד עליון חצי פרווה כאחד האנשים הפשוטים,

ונוהג לבקר בכפרים ובעיירות לחזק לבות אחינו בני ישראל באמונה בה'.

פעם באחד ממסעותיו הגיע הבעל שם טוב ביום קייצי חם ויבש

לישוב בו עסקו יהודים בעבודת האדמה.

בהשגחה פרטית מצא אותם הבעל שם טוב בעת צרה גדולה –

זמן רב לא ירדו גשמים,

תבואות השדה והכרם התייבשו,

הבהמות חלו במחלת הדבר,

ופרנסה אין…

בהיותם יראי שמים התעוררו בתשובה והתפללו להשם,

וכשראו שכל תפילתם ותשובתם לא הועילו,

החליטו להזמין 'מגיד' שיוכיח אותם ויעורר אותם לתשובה אמיתית.

בדחילו ורחימו התאספו כל אנשי הישוב בבית הכנסת לשמוע את דברי המגיד.

המגיד לא חסך בדברי תוכחה ושפך על האנשים הפשוטים והתמימים "אש זלעפות",

הקהל התרגש מאד ובכה בכיות תמרורים ויילל יללות נמרצות.

למזלם הטוב, הבעל שם טוב ישב בבית הכנסת והאזין לדברי המגיד המוכיח.

כששמע את קולות הבכייה של האנשים והנשים,

פנה אל המגיד המוכיח וקרא בקול רם:

מה יש לכם מיהודים תמימים טובים וצדיקים אלה?!…

ומיד פנה ליהודים המיוסרים בקול רם ומתחנן:

יהודים, הבה נרקוד יחדיו… אחרי מנחה ירדו גשמים!…

הסתכלו עליו בני הישוב בחשד, האין הוא, חס ושלום, מאמין?… היצא מדעתו?…

אולם מורנו הבעש"ט התחזק והביא ראיות ממאמרי חז"ל לחיזוק דבריו.

אנשי הישוב יראי ה' התמימים האזינו לדברי החיזוק באמונה בישועת ה' בקשב רב,

עד שהתעוררו באמונה בה' ביתר שאת וביתר עז.

לבסוף נתמלאו כח ושמחה ויצאו לרקוד ריקוד סוער עם הבעל שם טוב.

והנה באורח פלא באמצע הריקוד החל לרדת גשם שוטף.

לשמחת בני הישוב לא היה גבול והם המשיכו לרקוד עוד ועוד.

לאחר הריקודים והשמחה הוסיף הבעל שם טוב לעודדם ולברכם בברכת שובע.

(על פי הרבי הריי"צ בספר השיחות ה'תש"א, עמ' קיג)