נכנסים אנו עתה לחודש אדר שבו מרבים בשמחה. וכפי הוראת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א בדבר-מלכות השבועי להרבות בשמחה ב"פקודי ה' ישרים משמחי לב", וגם בשמחה בפשטות, בעניינים המשמחים גם לפי הטבע הגשמי (נוסף על ההוראה שם להשתדל להיות עשיר בתורה ובמצוות, וגם עשיר בפשטות). ומפורסמות גם התשובות המעודדות ארגון שירה וריקודים עם תזמורת בכל יום מחודש אדר, כנהוג היום בכל ישיבות חב"ד ובחלק מבתי הכנסת. מה גם שלשמחה בכלל יש שייכות מיוחדת לגאולה האמיתית והשלימה, שהרי "משיח" אותיות "שמח" בתוספת י'. והרי על ימות המשיח נאמר "אז ימלא שחוק פינו", והרבי שליט"א מדגיש (שיחת ש"פ תצא תנש"א ובפרט בשיחת י"א אלול) שהיום כבר צריכים להתחיל בשמחה זו של "אז", כיוון שנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר הוא הנשיא השמיני (בגימטרייא "אז"), "והוא המשיח של הדור, וכבר נתגלה בכל התוקף". והרבי אומר (ש"פ בשלח תשנ"ב) שעיקר ההדגשה עתה צריכה להיות לא (רק) על זעקת "עד מתי?!" מתוך כאב וצער, אלא בעיקר על השירה והשמחה הגדולה מהעובדה שתיכף ומיד ממש רואים גם בעיני בשר את הגאולה האמיתית והשלימה. ובמיוחד נשי ובנות ישראל, שמתחילות כבר בשירה ובשמחה על הגאולה, ועד שמכינות לשם כך תופים, ויוצאות בריקוד (באופן של צניעות בתכלית, כמובן) "בתופים ובמחולות". ועל אחת כמה וכמה בחודש אדר, בו מרבים בשמחה.

ולכן נפתח הפעם בסיפור שמספרים חסידים על שירה ושמחה שהייתה לפני הישועה (הפרטית, באותו סיפור), שאכן הביאה את הישועה: בכפר קטן הסמוך לעיר קולבסוב גר כפרי אחד, שהי' חוכר את בית המזיגה מאדון הכפר, כנהוג באותם ימים. שנה אחת לא הצליחו עסקיו של אותו יהודי, ולא הי' לו כסף לשלם ל"פריץ" את דמי החכירה. כמה פעמים שלח אליו הפריץ להתרות בו שישלם את הכסף, ובאם לא יעשה כן ייענש קשה, אך כל ההתראות לא הועילו, שכן ליהודי לא הי' מה לשלם.

ויהי היום, הי' זה בשבת הגדול, והפריץ שלח את הקוזקים שלו לביתו של היהודי לעשות שם "חורבן" כדי ללמד את היהודי לקח, שיידע כי עליו לעשות כל מאמץ להשיג כסף מן הגורן או מן היקב ולשלם במהרה את חובו עבור דמי החכירה, שאם לא כן מרה תהי' אחריתו.

הקוזקים נכנסו לביתו של היהודי, ו"כיוון שניתנה רשות למשחית" הוא נותן דרור ליצריו האפלים והורס ומשחית ללא רחם. הם שפכו על הרצפה את עביט השופכין, לקחו את ה"טשאלנט" מהתנור והשליכוהו החוצה, הפכו ושברו את השולחנות והספסלים, וכל הנמצא בבית בלבלו, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ודרסו ורמסו כל מה שנזדמן תחת ידם.

לאחר שהלכו הקוזקים, והיהודי ובני ביתו ישבו נדכאים ושוממים מגודל הצרה, נמלך היהודי להפיג מעט את צערו, והלך לעיר הסמוכה לשמוע את דרשת שבת הגדול שדורש הרב דמתא.

בקובלסוב שימש אז ברבנות הרב הקדוש ר' אברהם יהושע העשיל, שאחר כך נתפרסם בשם הצדיק מאפטא, בעל "אוהב ישראל". ויהי בבוא הכפרי לבית הכנסת, ראה שהרב עומד כבר על הבימה ודורש, וכל העם עומדים צפופים ומקשיבים לדרשה. התכווץ לו הכפרי באיזו פינה, סמוך לפתח, והיטה גם הוא את אוזנו לשמוע.

והנה שומע הוא שהרב מאפטא אומר בתוך הדרשה: שתי ברכות ישנן – "גאל ישראל" לשון עבר (כפי שאומרים לפני תפילת שמונה עשרה ובהגדה של פסח), ו"גואל ישראל" לשון הווה (כפי שאומרים בברכת "ראה נא בעניינו" בתפילת שמונה עשרה). ברכת "גאל ישראל" היא על הגאולה ממצרים שהייתה בעבר, ואילו ברכת "גואל ישראל" היא (במיוחד על הגאולה האמיתית והשלימה. ראה אגרת התשובה פרק י"א. וגם) על הגאולה שישנה תמיד ליהודים מצרותיהם. שאם אפילו ישנו באיזה כפר יהודי שאין לו לשלם את דמי החכירה, והאדון שולח את הקוזקים שלו לעשות בביתו "חורבן", והם באים והורסים ומחריבים את כל הנמצא בבית – גם ליהודי כזה אין לו לדאוג, שכן הקב"ה הוא "גואל ישראל" והוא ממציא לו פדות וגאולה מצרותיו.

מששמע הכפרי דיבורים אלו, נתמלא שמחה, והלך לביתו שבכפר הלוך ורנן, הלוך ורקד: הרבי אמר "גואל ישראל". הרבי אמר "גואל ישראל"!

לפנות ערב שלח הפריץ שוב את שלוחיו לראות מה עושה היהודי אחרי החורבן שעשו בביתו. באו השלוחים וראו את היהודי מזמר ומרקד. תמהו על המחזה המשונה. באו לפריץ ואמרו לו שכנראה מרוב הצרות נטרפה עליו דעתו של היהודי, שכן מצאוהו יוצא במחול, מזמר ומרנן.

שלח הפריץ לקרוא אליו את היהודי. בתחילה פחד היהודי וחשש שמא רוצה הפריץ להענישו שוב קשות, אבל מיד נזכר בדברי הרב אודות "גואל ישראל" ושוב לא פחד, אלא הלך אל הפריץ בשמחה רבה.

קידם אותו הפריץ בדברי מוסר: מדוע הינך, מושקה, כזה "לא יוצלח"? גם אתה עצמך עני, וגם לי אינך יכול לשלם?

אמר לו היהודי: אדוני הפריץ, מה אוכל לעשות?

שמע נא, מושקה, אמר לו הפריץ, אתן לך פתק לבית משרפות היי"ש שבעיר ויתנו לך יי"ש בסכום כך וכך. תמכור את היי"ש ותרוויח קצת, וכך תוכל לקנות עוד ולמכור שוב ולהרויח. כך תוכל לשלם לי את החוב וגם יהי' לך להוצאות ביתך.

היהודי קיבל את ההצעה בשמחה רבה. תיכף אחרי השבת הלך העירה עם הפתק מן הפריץ וקיבל יי"ש בהקפה, מכר אותו בריווח נאה, ומיד קנה שוב, ושוב מכר והרוויח יפה. במשך הימים האחדים משבת הגדול עד ערב פסח הספיק לשלם לפריץ את החוב ונשאר לו כסף גם להוצאות החג. בערב פסח צרר במטפחת סך מעות והביא לרב בקולבסוב, באומרו: הבאתי להרבי דמי "גואל ישראל".

כותב הרבי הריי"צ (אג"ק שלו כרך ו' עמוד שצח ואילך. הובא בלקוטי שיחות כרך ג' עמוד 883 ועיין שם): "…ונהניתי לשמוע משלומו ושלום בני ביתו יחיו, וממעמדו המוסרי והחסידותי, שהנהו אחד מחברי אגודת חסידי חב"ד ומשתתף בלימודים ובהתוועדות אנ"ש שיחיו. אבל יש לי צער ממצבו הגשמי, והעיקר ממה שהנני רואה שהוא בייאוש חס ושלום וחפץ למכור את הבית והעסק, דבר שאיננו רשאי בשום אופן, וצריך להתגבר בכל תעצומות עוז באמונה ובטחון גמור בה' כי יעזור לו ויחלצהו מן המיצר ויעמידהו בקרן פרנסה, שיוכל להדריך את בתם ובנם יחיו בדרך טובה ביראת שמיים כחפץ לבבם.

הבטחון הגמור בה' הוא כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבוא העזר. כמאמר העולם הטובע רחמנא ליצלן מחזיק עצמו גם בקש. אבל בזמן שיש עדיין קש במה להתחזק, כלומר שיש עדיין צל מראה מקום בגשמיות להיוושע, אף גם ישועה גשמית ובמקצת, הנה עדיין אין זה בטחון גמור בה'. כשיש צל מראה מקום זהו עניין התקווה, כמו שכתוב את תקוות חוט השני. חוט השני הי' סימן לביתה של רחב, שעל ידי סימן זה ידע חיל של בני ישראל אשר עליהם להציל את גרי הבית הזה. ונקרא תקוות חוט השני, כי הגם שהוא סימן הנראה והנגלה, אבל על זה הרי יכולים להיות מקרים שונים, כי ייפסק חוט השני או רוח ישאהו או מקרים אחרים. וזו היא התקווה שהכל יהי' טוב וחוט השני יהי' במקומו. כי שם תקווה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי כמו הקש לטובע בים הגדול. אבל עניין הבטחון בה' הוא אפילו שאין לו צל מראה מקום להיוושע, שאין אפילו קש במה להחזיק, ומכל מקום בוטח בה'.

"והנה גם אז, כשהוא בוטח בה' אך נפשו מרה עליו, והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו, אין זה עדיין הבטחון הגמור בה' לפי שיטת מורנו הבעל שם טוב נ"ע. כי הבוטח בה' בבטחון גמור אין מצבו הלא טוב או חס ושלום גם הרע צריך לנגוע ללבו לצערו ומה גם לעגמו, אלא צריך לעשות כל מה שביכולתו לעשות על פי התורה והשכל האנושי, ולבטוח בה' ולא להיות אפילו בספק ספיקא כי יעזרהו השם יתברך. להיות השגחתו יתברך על כל נברא ונברא, מגלגל התשיעי שהוא הנברא הגשמי היותר גדול שברא בעולם העשי', עד התולעת היותר קטנה בכל יצורי תבל, ומה שביניהם, הנה כל ענייניהם ותנועותיהם היותר קלות הכל הוא בהשגחתו הפרטית, והשגחתו יתברך הנה היא הנותנת חיים ועוז לכל החי בשמיים ובארץ". עכלה"ק.

כלומר, באמונה וביטחון בה' ישנם דרגות רבות ושונות. קודם כל יהודי מאמין באמונה שלימה, גם אם קשה לו מאד, כי הכל ממש בא מאת ה', ו"מאתו (יתברך) לא תצא הרעות" ו"אין רע יורד מלמעלה". ובוודאי כל מה שקורה עמו הוא בהשגחה פרטית ובכוונה מיוחדת מאת ה', ואין זה אלא לטובתו, "גם זו לטובה" (וזאת, גם אם אין זה נראה עדיין ולכאורה נדמה להיפך ממש), כמבואר בארוכה באגרת הקודש בתניא (סימן י"א) "להשכילך בינה". ועצם אמונה זו מגלה את הפנימיות ופועלת שאכן הכל יהי' טוב גם בגלוי, בטוב הנראה והנגלה, כמבואר שם.

לאחר מכן נדרשת מיהודי דרגא גבוהה יותר. לא זו בלבד שעליו להכיר ולדעת שבאמת ובפנימיות הכל ממש בא מאת ה' והכל לטובה, אלא יותר מזה – עליו להיות בטוח בביטחון גמור, ללא שום צל של ספק וספק ספיקא (כנ"ל במכתב הרבי הריי"צ) כי הקב"ה אכן ייתן לו את הכל בטוב הנראה והנגלה דווקא, באופן שהוא אכן יראה ויכיר בפשטות ממש כי זוהי אכן טובתו הפשוטה והגשמית. שזוהי עבודה קשה עוד יותר, להיות סמוך ובטוח לגמרי על ה', שרק עליו יש לסמוך ולבטוח (כמבואר בארוכה בלקוטי שיחות כרך ל"ו בתחילתו לפרשת שמות, שיחה נפלאה שהרבי אמר לפני מלחמת ששת הימים, והגיה אותה לקראת מלחמת המפרץ). וכפתגם הצמח צדק המפורסם "טראכט גוט – וועט זיין גוט" (חשוב טוב – ואכן יהי' טוב).

אלא שביטחון זה צריך להיות  אכן בטחון אמיתי, גמור ומוחלט. לא באופן "כשהוא בוטח בה' אך נפשו מרה עליו, והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו", אלא להיות בטוח "בבטחון הגמור בה' לפי שיטת מורנו הבעל שם טוב נ"ע. כי הבוטח בה' בבטחון גמור אין מצבו הלא טוב או חס ושלום גם הרע צריך לנגוע ללבו לצערו ומה גם לעגמו, אלא צריך לעשות כל מה שביכולתו לעשות על פי התורה והשכל האנושי, ולבטוח בה' ולא להיות אפילו בספק ספיקא כי יעזרהו השם יתברך".

וכן לא באופן כמו הסיפור מאותו צדיק שאמר לתלמידו כי אם יהי' בטוח בבטחון גמור אזי בוודאי יזכה באותה הגרלה, והתלמיד קנה שטר הגרלה ואמר שבטוח הוא בה' בביטחון גמור ומושלם כי יזכה בגורל. שלח אותו צדיק מישהו שינסה לקנות ממנו את שטר ההגרלה בשמונים אחוז מסכום הזכי', והלה נענה בשמחה. אמר לו אותו צדיק: הנה לך הוכחה שאין אתה בטוח בביטחון גמור, שאם לא כן כיצד מוכן אתה לוותר בקלות על סכום כה רב של עשרים אחוז מהזכי' הגדולה (וחשוב גם לזכור שההבדל בין ביטחון אמיתי בה' לבין הפקרות, הוא גבול דק מאד וקשה מאד להבחין ביניהם. אחד ההבדלים העיקריים ביניהם הוא אם האדם מוכן לשם כך לסכן את עצמו, או שהוא סומך על הקב"ה ולשם כך הוא "מוכן להקריב" את הזולת).

ונקודה נוספת, "שהנהגתו עתה לא תסתור בטחונו בהשם, כי לא ייתכן לבטוח בה' וביחד עם זה להיות "ממרה אותו" … כדי שיהי' הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו". (לקוטי שיחות שם הערה 35).

אך כאשר הביטחון הוא אכן כראוי, והוא אמיתי ומוחלט, אזי אין שום ספק שאכן יהי' לו טוב גם בפשטות ממש, בטוב הנראה והנגלה. וכפי שידוע הסיפור מהבעל שם טוב ששלח את תלמידיו ללמוד מאותו מוכסן את מידת הבטחון. והלה הולך, כשאין בידו אף פרוטה, לשלם לפריץ את החוב, בביטחון גמור, בלי לדאוג כלל מן העובדה שעומד הוא להיות מושלך לכלא ללא תקווה להשתחרר אי פעם אם לא ישלם. ואכן ברגע האחרון הגיע מישהו ונתן לו דמי קדימה על התבואה של השנה הבאה, כאשר הוא לא מוכן לעמוד ולהתמקח עמו שהרי הוא ממהר מאד לפריץ לשלם את החוב…

גם בגודל ובעוצמת הביטחון בה' ישנן, כמובן, כמה וכמה דרגות. שהרי בדרך כלל נדרש האדם לעשות כל התלוי בו בדרך הטבע וביחד עם זה לבטוח בה'. אך לפעמים ישנו מצב בו נדרשת ממנו הנהגה שלמעלה מהטבע לגמרי, ללא שום חשבונות. וכפי שכותב כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב (חלק א' עמוד קנו) "ויש כמה דברים שהאדם צריך להניח על הנהגת ה' לבדו ושלא לעשות שום דבר כי אם לבטוח בה' שבטח יעזור השם יתברך בדרך סיבה כו' (וכאשר רואין שההנהגה צריכה להיות באופן כזה, אין זה בכלל סומכין על הנס כו'). ועל זה נאמר תמים תהי', כי לזה צריך תמימות יותר, היינו ביטול לגמרי למעלה ממה שנראה לעין השכל האנושי כו'". ובד"ה ובבואה לפני המלך תרנ"ד (הובא בלקוטי שיחות שם וגם בכרך ט"ו עמוד 286 הערה 47) "ראיתי בשם אחד מהגדולים, מי שיש לו צרה גדולה רחמנא ליצלן, צריך לבטוח בה', והיינו שלא יתפלל על זה ולא יעשה שום דבר כמו הילוך למקווה וכדומה כי אם לבטוח בה' כו'. ויש לומר שזהו עניין שתיקה שהוא ביטול גדול (א שטארקער אוועקלייג)".

ושלימות הבטחון הוא כפי שהי' אצל חזקיהו המלך (איכה רבה ד, טו) שסנחריב הקיף את ירושלים באלפי אלפי חיילים, ובדרך הטבע לא הי' שום סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להינצל. ואז אמר חזקיהו אל ה' שאין לו כח לעשות מאומה, אלא "אני ישן על מטתי" והוא בטוח בביטחון גמור בה' כי יביא את הישועה. שזוהי לכאורה דרגת הבטחון הנ"ל שאינו עושה מאומה כי הוא סמוך ובטוח לגמרי על ה'.

ולמרות כל זה אומרת הגמרא (סנהדרין צד, א) ש"ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח … אמרה מדת הדין לפני הקב"ה … חזקי' שעשית לו כל הנסים הללו (שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו) ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח". ומכאן מסיק הרבי שליט"א (בשיחת ש"פ וישב ה'תשנ"ב) שהעיסוק בסיפור ופרסום הניסים שקורים בזמננו, ואמירת שירה והודי' עליהם נוגע להבאת הגאולה האמיתית והשלימה, ולכן נחוץ ונוגע ביותר לעסוק בהם במיוחד עתה.

שואל השל"ה הקדוש (תורה שבכתב, פרשת בשלח): מה זאת אומרת שחזקי' לא אמר שירה על הניסים. והרי מפורש בתנ"ך (ישעיהו לח, ט) שהוא כן אמר שירה, ומפורש אפילו נוסח השירה שלו "מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו. אני אמרתי בדמי ימי אלכה וגו' ה' להושיעני ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית ה' "?!

ומפרש השל"ה, שחזקיהו אמנם אמר שירה, אבל זאת רק כאשר הנס כבר אירע, לאחר שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו. אבל לפני כן, כאשר הוא הי' במצב של סכנה נוראה, הוא אמנם בטח בה' בביטחון גמור ומוחלט, אבל שירה עדיין לא הי' יכול לומר כל זמן שלא אירע עדיין הנס בפועל. למרות שהביטחון שלו בה' הי' בשלימות, ועד שאמר, כנ"ל, "אני ישן על מטתי" בשלווה, כי בטוח הוא בה' שיעשה לו נס, אף שלא הי' לזה שום מקום בטבע (חז"ל מספרים שסנחריב כשראה את ירושלים, התרגז ואמר: האם לשם מקום כה קטן הבאתי חיילים כה רבים – מחר בבוקר כל חייל יוציא מפיו יריקה, וירושלים תטבע ברוק). אבל שירה על הנס לפני שאירע הנס הוא לא אמר. ולכן, אומר השל"ה, הוא לא זכה להיות משיח.

כך מפרש השל"ה שם גם מאמר חז"ל נוסף אודות המלאכים שביקשו לומר שירה כאשר המצרים טבעו בים, אמר להם הקב"ה "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?! (ישנם שם עוד פירושים, אך) השל"ה מפרש שהטענה אליהם הייתה: עכשיו נזכרתם לומר שירה, כאשר הנס כבר בגלוי והמצרים טובעים בים?! הי' עליכם לומר שירה קודם, כאשר הכל הי' נראה חסר תקווה לחלוטין. כשהמצרים מאחור, הים מלפנים, ואין שום סיכוי להינצל – אז הייתם צריכים לומר שירה, להלל ולשבח על הנס שבוודאי יקרה.

וזהו שנאמר, מסיים השל"ה, "שירו לה' שיר חדש". והרי ידוע מה שכתוב במכילתא (והובא בתוספות) שכל השירות שלפני הגאולה הן "שירה חדשה" לשון נקבה. כשם שהנקבה יש לה צער לידה, כך יש עוד צער גלות נוספת אחרי גאולות אלו. ואילו "שיר חדש" לשון זכר, הוא השיר של הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות, כשם שהזכר אין לו צער לידה. וכוונת הפסוק שישראל ישירו לה' את שיר הגאולה עוד ברגעים שנראה הכל הפוך. כי הביטחון בה' יהי' כל כך מוחלט, עד שלא זו בלבד שישנים במנוחה ובשלווה, אלא מתחילים כבר לשיר לה' "שיר חדש", את שיר הגאולה. וזאת, לא רק כ"סגולה" להביא את הגאולה (כמו הסיפור בברכת התינוק על התפוח "בורא פרי העץ" כדי שאביו ייתן לו את הפרי), אלא משום שבאמת בטוחים בה' בביטחון כה חזק ומוחלט, עד שמתחילים כבר לשיר ולרקוד "בתופים ובמחולות" על הגאולה, שכבר נמצאת כאן, ותיכף ומיד ממש נראה אותה גם בעיני בשר בפשטות ממש.

ושירה וריקודים אלו "בתופים ובמחולות" על הגאולה, גם כאשר נדמה שהכל הפוך לגמרי – משום שבטוחים ומובטחים בכך, והביטחון נובע ממי שרק הוא ביכולתו להבטיח בהבטחה גמורה – היא זו שאכן תביא את הגאולה.

ובכן, "שירו לה' שיר חדש" – יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!