בפרשת כי תשא מבואר ענין הקרבנות בעבודה במשכן ובמקדש,

כולל מעשה הקטרת (אחד מהעבודות העיקריות במקדש) לפרטיו –

ההכנות לקטורת, סממני הקטרת (תערובת בשמים), חשיבות הענין שבזה,

הלאוים הקשורים בזה וחומר הענין של העובר עליהם,

(שאפילו לאוים כמו חולין בעזרה ושחוטי חוץ

אינם מגיעים לחומרת הקטרת למי שעושה במתכונתה).

פעמיים בכל יום בבוקר ובין הערביים היו הכהנים מקטירים קטורת

על מזבח הזהב (“מזבח הקטורת“) שבהיכל בית המקדש.

ואחת בשנה ביום הכיפורים היה הכהן הגדול מקטיר קטורת בקודש הקודשים.

הקטורת שנודעה בסגולותיה המיוחדות הצטיינה בריחה החזק,

עד שעיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת,

וכלות בירושלים לא היו צריכות לצאת מבושמות בשל ריחה החזק של הקטורת.

תכלית הקטרת הקטרת על פי נגלה (כפי שמסביר הרמב"ם במורה נבוכים) היא,

מכיון שהיו שוחטים בבית המקדש בהמות בכל יום

ומחתכים בו את הבשר ושורפים ורוחצים בו הקרב והכרעיים,

ציווה ה' להקטיר קטורת פעמיים ביום (בבוקר ובין הערביים),

להיטיב ריח בית המקדש וריח בגדי כל העובד בו.

אמנם ברור שעבודת הקטורת, עבודה נעלית ביותר,

לא נועדה רק להעביר את הריח הלא נעים של הקרבנות,

אלא כפי שהסביר אדמו"ר הזקן לאחד מתלמידיו (לאחר שהקשה על כך),

שהחוטא המביא קרבן צריך להתחרט על מעשיו ולשוב בתשובה שלמה,

ורק אז עוונו מתכפר על ידי הקרבן;

אלא שלפעמים קורה שהתשובה אינה שלמה,

ועדיין נשאר משהו מפגם (סירחון) החטא.

והקטורת מסירה פגם (סירחון) זה.

וכפי שמסביר הצמח צדק, הקרבן פועל שהקב"ה יסלח לו על חטאיו;

אולם מכיון שנשאר 'ריח' מהחטא,

מקטירים קטורת לאחר הקרבת הקרבן,

כדי להעביר את הריח הרע שנשאר אף לאחר הקרבת הקרבן.

וכדברי הזוהר, הקטורת באה להעביר ולבטל

את הזוהמה והטינופת של יצר הרע.

הקטורת עשויה מסממנים שאינם ראויים לאכילה,

בניגוד לקרבנות הראויים לאכילה דוקא.

הקטורת שהדיפה ריח עז הכילה אחד עשר מרכיבים.

ריחו של כל אחד מהמרכיבים היה ריח נעים וטוב.

חוץ ממרכיב אחד שנקרא 'חלבנה' שהיה בעל ריח מאד לא נעים.

ואכן סממני הקטורת מסמלים את הסוגים השונים של יהודים בעם,

וה'חלבנה' התבלין היוצא דופן שריחו רע מסמל את האדם שמעשיו אינם טובים,

להזכירנו שגם הוא חלק מעם ישראל וגם אותו עלינו לכלול בתפילותינו,

(כמו שביום כיפור, שליח הציבור מכריז שמותר לנו להתפלל עם העבריינים).

וכשם שאין לוותר על החלבנה אף שריחה רע, כך אין לוותר על שום יהודי אפילו רשע,

ואל יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל,

שיהיו נמנים עמנו (רש"י).

יש לקרבם בחבלי עבותות אהבה עד שיתפעלו ויושפעו מהכשרים והצדיקים שבנו.

ועוד שהחלבנה רומזת גם לדברים שפלים ביותר,

ועל ידי שמקטירים קטרת נהפכים עניינים אלה ומתעלים לקדושה.

על כן מזהירה התורה: "ואם חיסר אחד מכל סממניה חייב מיתה"…

בקטרת יש אחד עשר סממנים דוקא (ואסור להחסיר אף אחד מסממניה),

שלא כמו בקדושה שיש עשר דוקא ולא אחד עשר.

המספר האחד עשר (הנוסף על העשר) הוא כנגד ה"לעומת זה",

ומכיון שאחד עשר הסממנים האלה הם כנגד אחד עשר אלופי עשו,

הרי שכל אחד מסממני הקטרת קשור עם הלעומת זה.

ותכלית ענין הקטרת הוא להפך את הלעומת זה לקדושה.

הכח לזה הוא בריח הקטרת שדרגתו למעלה מהקרבנות.

חוש הריח נחשב להנאה מיוחדת השייכת לנשמה

(והראיה מהרחת בשמים במוצאי שבת,

כי לאחר שהנשמה היתירה שהיתה בשבת מסתלקת הנפש דואבת,

וכדי להשיב את רוחה מריחים בשמים).

ומעלתו העיקרית של הריח שהוא נוגע בעצם הנפש,

לכן בכח הריח (במיוחד ריח חזק) לעורר משינה מה שאין כן בכח האכילה.

אדרבה, אכילה גורמת לשינה, שלכן כהן גדול צריך למעט באכילתו בערב יום כיפור.

משום כך, עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים אחת בשנה היתה בקטרת דוקא,

ובקודש הקודשים דוקא והיא היתה עיקר העבודה.

לעבודה בבית המקדש משמעות רוחנית פנימית,

התכלית היא להקטיר את הקטרת בלבנו פנימה.

בתורה נאמר: "ועשו לי מקדש (ל' יחיד) ושכנתי בתוכם (ל' רבים)".

"ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מישראל".

ומכאן שעל כל יהודי לעשות משכן לה' בלבו.

בבית המקדש היו שני מזבחות: מזבח הנחושת ומזבח הזהב.

מזבח הנחושת שבעזרה (חצר המקדש) עליו מקריבים את הקרבנות,

ומזבח הזהב המוצב לפני הפרוכת בכניסה לקודש הקודשים,

עליו מקטירים את הקטורת פעמיים ביום.

מזבח הנחושת החיצון הוא משל לגוף, ומזבח הזהב הפנימי משל לנשמה.

ואכן, תכלית הקרבנות היא קירוב כל הכחות לה',

שהרי "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף".

ועניינם אכילה כמו שכתוב: "את קרבני לחמי לאשי"…

וישראל נקראים "רעיתי" משמע, "פרנסתי בשני תמידין"…

וכדברי המדרש: "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים".

אולם בניגוד לקרבנות שעניינם אכילה,

ולכן צריכים להיות מן המותר בפיך דוקא,

הקטורת עניינה "ריח".

ואף שמצד ההתכללות שבקדושה גם בקרבנות יש ענין הריח – "ריח ניחוח לה'",

אך עיקר עניין הקרבנות הוא האכילה ועיקר עניין הקטרת הוא הריח.

ואמנם כל קרבן כשמו כן הוא קירוב לקב"ה.

אולם הקטורת (שמקורה בארמית) משמעה, התקשרות שלמעלה מהתקרבות.

ואכן על ידי הקטרת יש לא רק התקרבות לה' אלא התקשרות עמו ממש.

על ידי הקטרת לב האדם הופך למשכן לה', לבית מקדש!

בנשמת האדם ישנן כמה דרגות: נפש רוח נשמה חיה

ולמעלה מכולן היא ה'יחידה'.

לא בכדי מידות מזבח הקטורת הן אמה יחידה על אמה יחידה,

ומספר הסממנים שרוקחים בקטורת הוא אחד עשר

(יחידה בודדת שנוספת על עשרה),

והכוהן מקטיר את הקטורת בקודש פנימה ביחידות.

ללמדנו, שעל ידי ההתקשרות בהקרבת הקטרת

יש התקשרות בין ה'יחידה' שבנפש לבין 'יחידו של עולם', הקב"ה.

בכל יום אנו נולדים מחדש ואור חדש יורד לעולם ואנו מקבלים כוחות חדשים.

לכן בכל יום אנו עושים פעולה מחדש "להשכין" את הקב"ה בלבנו,

אנו מקטירים קטורת כדי להתקשר בהתקשרות מושלמת עם הקב"ה,

על ידי חיבור ה'יחידה' שבנפש עם "יחידו של עולם".

ובימינו, הגם שכנסת ישראל ישנה בגלותא, אך מאחר ש("אני ישנה" אולם) "לבי ער" –

היחידה שבנפש אצל כל יהודי היא בשלימות וערה,

על כן "קול דודי דופק פתחי לי", כדי להיות "אחותי רעיתי יונתי תמתי",

ועל כך עונה כנסת ישראל: "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה" –

מאחר שבגדי כהונה ובגדי מלכות פשטו מכנסת ישראל בגלות,

אין עבודת הקרבנות ואין "ריח ניחוח לה'",

אין מעשה הקטרת שעניינו ריח, ויכול לעוררה מהשינה,

וכנסת ישראל אינה יכולה להיות להיות בחינת אחותי רעיתי…

אף על פי כן, גם בזמן הגלות יש עניין הקרבנות ש"תפלות כנגד קרבנות תקנום",

וגם ענין הקטרת, שזהו ענין תפלת מנחה, הנקראת מנחת קטרת.

וידועה מעלת תפלת המנחה על שאר התפלות,

שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, ככתוב בהפטרה.

אמנם ההמשכה שעל ידי התפלה היא רק בפנימיות העולמות,

וההמשכה צריכה להיות גם בחיצוניות העולמות.

ורק על ידי הקרבנות יהיה גילוי ההמשכה גם בחיצוניות העולמות,

שרק על ידי מצוות מעשיות ההמשכה היא בחיצוניות העולמות.

בכל זאת, בימינו אף שאין בית מקדש

אנו קוראים את פרשת הקטורת בשחרית ובמנחה,

כדי לעורר בעצמנו בכל יום מחדש את ההתקשרות לה',

ומתוך תפילה ותקוה לזכות בהקטרת הקטורת בבית המקדש השלישי.

והקב"ה האוהב את עמו אהבה עצמית ממש,

ימלא משאלות לבנו לטובה ולברכה לששון ולשמחה תכף ומיד ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ כי תשא ה'תשכ"ח)