מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: באחד מן הכפרים הנידחים שבירכתי ברית-המועצות היו התושבים מתפרנסים מתעשיית הדבש. הכפר שכן סמוך מאד ליערות העד של מזרח אסיה, וחלק ניכר מכוורות הדבורים היו ממוקמות על גבי העצים. כך היו בטוחים יותר משודדים למיניהם, ובעיקר מחיות היער שאיוו וניסו לגזול את הדבש לעצמם.

אחד משודדי הדבש המפורסמים, והקשים ביותר להתגונן מפניהם, הוא הדוב האפור, אשר עדרים רבים ממנו שוכנים בהמוניהם באותם יערות עד. הדוב אוהב מאד לאכול דבש, וכאשר יש לו אפשרות לעשות זאת, הוא זולל כמויות עצומות מן הדבש, למגינת ליבם של בעלי הכוורות.

דא עקא, שהעובדה כי הכוורות ממוקמות על העצים אינה מפריעה כלל וכלל לדובים. שכן הדוב הוא גם טפסן מומחה, וחיש מהר הוא כבר על העץ. פרוותו העבה מגינה עליו מהתקפות הדבורים, ובלי לשים לב אליהם הוא תוקע את כפיו בתוך הכוורות ומכניס לקרבו כמויות עצומות מן הדבש היקר, למגינת ליבם של התושבים. הדוב הוא גם חזק מאד וזריז מאד, כך שמסוכן מאד לצאת נגדו במלחמה גלוי'.

משראו התושבים שבדרך הרגילה לא יוכלו לו לדוב, התחכמו להערים עליו: הם כרתו ענף מן העץ, וקשרו אותו על יד הכוורות, באופן שכאשר אי מי רק ינסה להתקרב אל הכוורת, יצליף הענף על פניו.

הדוב, ככל שהוא זריז, חזק וערמומי, הרי הוא גם טיפש גדול. משקיבל את המכה מן הענף המצליף, הוא נעמד מיד להשיב מלחמה שערה, והכה בכל כוחו בענף שהעיז לפגוע בו.

אולם טבעו של כל ענף הוא, שכאשר מכים בו, הריהו נע במהירות לאחוריו, ומיד חוזר בעוצמה גדולה יותר למקומו. כך חזר שוב הענף והצליף שנית על פניו של הדוב. הדוב התרגז עוד יותר, ובכל כוחו חבט בעוצמה רבה באותו ענף חצוף שהעיז שוב לפגוע בו.

והענף כמובן לא נשאר חייב. הוא נרתע שוב לאחוריו במהירות רבה יותר, ושוב חזר והיכה בחי' המשתוללת בעוצמה רבה עוד יותר.

וחוזר חלילה – הדוב מכה בכוח, הענף הולך וחוזר ומצליף, הדוב מתרגז ושוב חובט בענף, והלה מצליף בו שוב בעוצמה חזקה יותר. כך נלחם הדוב את מלחמת החורמה שלו בענף, וכמעט שכח לגמרי מהדבש.

המלחמה בין הדוב לבין הענף נמשכה עוד ועוד, עד שכלו כוחותיו של הדוב. הוא איבד את שיווי משקלו ונפל מן העץ באפיסת כוחות, עייף ורצוץ ומותש לגמרי מן הקרב.

לרגע זה חיכו התושבים. הם התנפלו על הדוב המסכן, זה במקלו וזה בסכינו, עד שנפח את נפשו בו במקום. בשרו ושומנו, ה"שמאלץ", שימשו כעת מזון לאיכרי הכפר, ואת פרוותו שלחו לבית-החרושת שבעיר בכדי לעשות ממנו מעילי פרווה יקרים.

זה סופו של הדוב שרדף אחרי הדבש ובמהלך המירדף שכח את מטרתו והתחיל לנהל מלחמות עם אותו ענף עץ מושתל, שהעיז להכותו על פניו.

לא לשכוח את ה"דבש"

ולעניננו, אומר ר' מענדל: אסור לשכוח את המטרה. אסור להתעסק בשטויות. גם אם נדמה לך שספגת מכה מפלוני או מאלמוני – עזוב אותו, אל תתעסק עמו. מסתבר שאין זה אלא ענף מושתל על ידי הצד שכנגד, המעוניין להסיח את דעתך ולהסיט אותך מן המטרה העיקרית.

יש לך כוחות עצומים. כולם יודעים זאת, גם הצד שכנגד. לא ינסו להילחם בך ישירות, כי אז בוודאי ובוודאי שאתה תנצח. כאשר "אתה בא אלי בחרב ובחנית, ואני בא אליך בשם ה' אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת", כדברי דוד המלך במלחמתו נגד גליית הפלישתי – אין ספק באיזה צד יהיה הניצחון.

כל כמה שהצד שכנגד מעוניין למנוע ממך להגיע ל"דבש", למטרה הסופית, הוא יודע שבדרך הרגילה לא יעמוד לו כוחו. גם הוא יודע בוודאות שכשהולכים בשם ה', בכוחו של הרבי מלך המשיח שליט"א, אזי, כדברי הרבי אודות חסידי חב"ד אשר "להם ניתנה הארץ", ואין שום כוח בעולם שיוכל לעמוד בפניהם.

ואז הוא מנסה להמציא לך מלחמות מדומות. לתקוע כל מיני ענפים טורדניים מצליפים, ומקלות בגלגלים. רוצה הוא להפנות את כל כוחותיך למלחמה המדומה באותם ענפים ("ענפין מתפרדין") ולהשכיחך את העיקר, עד שח"ו לא רק ש"תרד מן העץ", אלא עוד תיפול ממנו, מותש עייף ומנוצח.

רק קדימה – לקבל פני משיח בפועל ממש

ולכן נצטווינו, באותה שיחה מפורסמת (לקוטי שיחות כרך ג' פרשת בשלח) אודות ארבעת הכיתות במצרים: לא לשוב מצריימה ח"ו. לא ליפול אל הים. לא לערוך עימם מלחמה. ואפילו לא להסתפק ב"נצווח כנגדן" בתפילות ובתחנונים.

מאתנו נדרש דבר אחד: "ויסעו" – לנסוע קדימה למתן תורה. לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

לא להתחשב בכך שבאמצע נמצא הים. לא להתפעל אם מסביב ישנו המדבר. לא להתעסק עם המצרים או שאר "מרעין בישין" המפריעים ומונעים ומעכבים, ואף לא להסתפק בתפילות ובתחנונים. ללכת קדימה מבלי לעצור אף לא לרגע, כשאנו מאמינים יודעים ובטוחים, ומי שפוקח את העיניים יכול אף לראות זאת בהזדמנויות רבות –  שמלכנו בראשנו, הרבי מלך המשיח שליט"א. הוא ורק הוא מנהל את המלחמה. הוא ורק הוא המוביל אותנו בדרך הנכונה קדימה אל המטרה.

ואנחנו צועדים אחריו מבלי להביט ימין ושמאל, בלי להסיח את הדעת מן העיקר, ממה שנצטווינו במפורש: לפרסם בכל העולם את בשורת הגאולה. להודיע לכולם כי ישנו גם עכשיו בכל התוקף "שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו", אשר "הנשיא הוא הכל", הכל ממש. לקרוא לכל העולם להתקשר אליו, לקיים את הוראותיו ופקודותיו ("שופטיך"), לשמוע לעצותיו ("יועציך"), ולהאמין ולפרסם את נבואותיו. עד הנבואה העיקרית – לא (רק) בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא שזהו בוודאות" – ש"הנה זה מלך המשיח בא", ולקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש.

עושים אותו מלך

ובמיוחד בקשר לב' ניסן, שבו (בשנת תשמ"ח) נאמרה לנו ההוראה והחשיבות והנחיצות של הכרזת "יחי המלך", שהיא היא קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש, הפועלת את התגלותו לעיני כל תיכף ומיד ממש לגאול את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה.

כשם שצריך להכתיר ולהמליך כביכול את הקב"ה בראש השנה, כמבואר באריכות בדרושי חסידות (המשך ר"ה תש"ג ועוד). למרות שבוודאי שמלך מלכי המלכים הקב"ה אינו זקוק לאף אחד ולשום דבר בשום ענין איזה שיהי'. וגם להיות מלך יכול הוא לבדו ללא צורך באף אחד. והוא אכן מלך בעצם עוד לפני שנבראו כל הנבראים. כנוסח הפיוט "אדון עולם אשר מלך (עוד) בטרם כל יצור נברא".

ואף-על-פי-כן, כך עלה ברצונו יתברך שעובדת היותו מלך, תתחדש ותתגלה דווקא באתערותא דלתתא, על-ידי עבדיו ועמו ישראל.

כהמשך הפיוט, שדווקא כאשר נבראו נוצרו ונעשו היצורים – "לעת נעשה בחפצו כל, (רק) אזי מלך שמו נקרא". רק אז, על ידי פעולת הנבראים, נקרא שמו יתברך בשם מלך. דווקא האדם השפל והתחתון, הוא הממליך אותו יתברך. הוא הפועל כביכול שהקב"ה יהי' מלך.

ולכן הקב"ה מבקש ומתחנן אלינו כביכול, אל ברואיו ויצוריו הנחותים והשפלים: "אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם".

הוא זקוק, כביכול, לכך שאנו נמליך ונכתיר אותו עלינו ועל העולם כולו למלך בראש השנה.

כלומר, לא זו בלבד שהדירה לו יתברך מתבצעת על ידי שהנבראים מקיימים את מצוותיו. שזהו אחרי שהוא כבר מלך והוא מצווה ונותן הוראות. אלא גם עצם עובדת היותו מלך, נפעלת על ידי העם. משום שכך הוא רצונו יתברך, שגם זה עצמו ייעשה כביכול על ידי עם ישראל.

ואנו עושים זאת בתפילותינו ובבקשותינו החוזרות ונשנות שוב ושוב ללא הרף, בכל תפילות ראש-השנה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך", "ותמלוך אתה הוא ה' לבדך על כל מעשיך", ועוד.

ובמיוחד על ידי תקיעת השופר, ש"מצוות היום בשופר". ו"הענין הראשון" בתקיעת שופר הוא הכתרת המלך "אנו ממליכים עלינו את הבורא".

ואף בהליכה ל"תשליך" במקום מים נובעים. שאחד הטעמים המובאים בפוסקים לכך הוא, על-פי המסופר בתנ"ך, שבעת הכתרת המלך היו הולכים ליד המעיין ("רמז שתימשך מלכותו" כמו שהמים נמשכים), תוקעים בשופרות, ומכריזים "יחי המלך".

לשם-מה צריך הקב"ה את כל זה, מה זה חסר לו, מה זה נותן לו – והרי הוא יתברך אינו צריך ואינו זקוק למאומה, שום דבר לא חסר לו ושום דבר לא יכול לתת ולהוסיף לו ח"ו.

ואף-על-פי-כן יודעים אנו, וכך לומדים אנו בכל ה"המשכים" בחסידות המבארים את עניינו של ראש השנה – שכך עלה ברצונו יתברך, שגם עובדת היותו מלך תתחדש ותתגלה על-ידי עבודתם של הנבראים. ודווקא על-ידי בקשותינו ותפילותינו ותקיעותינו ימלוך ה' לעולם ולדור ודור.

כל זה בגלל חסדו יתברך, הבלתי בעל-גבול. כך עלה ברצונו יתברך, שהכל ייעשה ויהי' דווקא על-ידינו, על ידי מעשינו ועבודתינו שלנו, נשמות בגופים בעולם-הזה הגשמי והחומרי, התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

שכן "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

וכמאמר רבינו הזקן: "אויף א תאוה איז קיין קשיא" (על תאווה אין מקשים קושיות), משום שזהו ענין שלמעלה לגמרי מכל גדר שכל והבנה.

שהוא יתברך – שהוא עילאה על כל עילאין, עליון שלמעלה מכל העליונים, ועד שהוא למעלה מכל גדר של עליון ותחתון – ידור וישכון בכל עצמותו ממש, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו.

ולא זו בלבד שפעולת ה"המשכה", להמשיך ולהשכין ולהביא אותו יתברך בתוך התחתונים, תיעשה על ידינו – אלא גם עצם רצונו יתברך, לפעול אצלו יתברך כביכול את הרצון להיות מלך על עם ושיתאווה כביכול להיות לו יתברך דירה בתחתונים, גם את זה יפעלו ויעשו דווקא התחתונים. ודווקא על-ידי מעשיהם ועבודתם ופעולתם בתור תחתונים, בתוך גדרי התחתונים, ומצד עניינם הנמוך והשפל. ומצד זה גופא הם יעשו ויפעלו (לא רק את "המשכת העצמות", אלא עוד לפני כן) את התענוג והרצון כביכול בעצמותו, להיות מלך ישראל ומלך העולם, ושהוא יתברך ידור וישכון בכל עצמותו בתחתונים.

שתתעורר ה"התנשאות העצמית" שלו יתברך, ומזה תבוא ותהיה גם ההתנשאות על העולם, למלוך על ישראל עמו ועל העולם כולו בכבודו.

וכך בדיוק בקשר למשיח

וכשם שעניינים אלו מבוארים באר היטב ובאריכות בכל ה"המשכים" במאמרי החסידות של ראש השנה – כך ממש מבואר בשיחת ב' ניסן תשמ"ח (אם כי לא באותה אריכות ופרטיות) בקשר למלכותו של מלך המשיח.

שכן הכוונה האלוקית היא שמלכותו של הקב"ה תתגלה בעולם דווקא על-ידי מלך בשר ודם, נשמה בגוף.

וגם זה בגלל אותה כוונה של "דירה בתחתונים". שלכן דווקא על-ידי גוף גשמי בעולם-הזה הגשמי, יכולה להתגלות מלכותו של הקב"ה, "מלכות דאין סוף", ועד ל"התנשאות העצמית".

וכשם שזקוקים לבקש ולדרוש ולתבוע שוב ושוב מהקב"ה "מלוך על העולם כולו בכבודך", לתקוע בשופר, להתעורר מעומק פנימיות הלב, לומר ללא הרף את אותיות התורה התפילה והתהילים.

ופשיטא שאם יבוא מישהו וינסה לטעון בלהט: איזו מין עבודה משונה היא זו שאנחנו ננסה לעורר את הקב"ה, והרי הוא יתברך הוא למעלה מזה עד אין קץ ואינו זקוק לכל זה כלל וכלל, ואם כן כל זה מיותר ח"ו – תהא זו השטות הגדולה ביותר.

כי כך עלה ברצונו יתברך, שהכל ייעשה על ידי עבודת התחתונים. וגם עצם הענין שהוא יתברך יהי' מלך על העולם, גם זה ייעשה על ידי בקשת ופעולת העם לפעול ולגלות את מלכותו של הקב"ה.

וכך בדיוק בקשר למלכותו של מלך המשיח.

כאשר מגיע הזמן שגילו לנו שקיימת כבר בעולם לא רק מציאותו, אלא גם התגלותו של המלך המשיח . ולא רק "ראוי להיות משיח", אלא כבר "בחזקת שהוא משיח". ועד שיש כבר מעין והתחלה של "משיח בוודאי". שהרי "רואים במוחש שמשיח כבר נלחם מלחמות ה' (שזהו מהסימנים של "בחזקת שהוא משיח" – "וילחום מלחמות ה' ") ובכמה עניינים כבר מנצח" (שזהו מהסימנים של "משיח בוודאי" – "אם עשה והצליח ונצח").

ולמרות שאנו עדיין עתה, ברגע כתיבת הדברים, ברגע שלפני הגאולה. ואפילו לפני "אתחלתא דגאולה". ועדיין אנו חייבים לנהוג בכל דיני וגדרי הגלות, דיני האבלות שבימי בין-המצרים והצום בתשעה באב שעבר, ואין שום אפשרות לשנות ח"ו וח"ו שום דין בשולחן-ערוך וכו' – אבל יחד עם זה נאמר לנו שמשיח כבר נמצא בעולם, ונמצא בגילוי. הוא התחיל כבר לפעול בעולם, ובכמה עניינים כבר מנצח. ענייני הגאולה כבר נמשכו והגיעו בעולם-הזה הגשמי והחומרי. ונשיא דורנו, משיח שבדורנו, כבר נתגלה בכל התוקף, ולכן צריך כבר להיות "ימלא שחוק פינו" בהווה, עכשיו.

כמו בגואל הראשון. כשם שמשה רבינו התגלה לעם ישראל במצרים, אחרי שהקב"ה התגלה אליו ושלח אותו. הוא בישר לעם בשם ה' את בשורת הגאולה, "פקד פקדתי", עשה אותות ומופתים לעיני עם ישראל, הלך אל פרעה ואמר לו בשם ה' "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר".

ועדיין הגאולה ממצרים לא הגיעה. פרעה עדיין הכביד את לבו ואף הכביד עוד יותר את הגלות. עד כדי כך שמשה רבינו טען להקב"ה בלהט "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". ובכל זאת ידעו כולם שישנו כבר הגואל, משה רבינו. לא רק שהוא עומד להיות הגואל, אלא שהוא כבר עכשיו הגואל, והוא כבר פועל בעולם בשליחות ה' להביא את הגאולה בשלמות.

וכך בדיוק בגואל אחרון. כפסק הרמב"ם שהוא מתחיל לפעול בעולם עוד בזמן הגלות: "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה'." שאז "הרי זה בחזקת שהוא משיח". וזה עוד לפני שהצליח בפעולותיו וניצח במלחמותיו. (והרי "חזקה" היא וודאות גמורה על פי התורה. עד כדי ש"סוקלין ושורפין על החזקות").

ולאחר מכן, "אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי".

וכאמור, פסקו מאות רבנים כי הרבי שליט"א הנו כבר "בחזקת שהוא משיח", ועד "הרי זה משיח בוודאי". כלומר, שישנו כבר הגואל – לא רק שהוא עומד להיות הגואל, אלא שהוא כבר עכשיו הגואל, והוא כבר פועל בעולם בשליחות ה' להביא את הגאולה בשלמות.

ולכן לעת כזאת במיוחד, נדרש מאיתנו, "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש", בדיוק כפי המבואר בחסידות אודות עבודת "הכתרת המלך" בראש-השנה.

ועד שכל העבודה תהי' חדורה בנקודה אחת ויחידה – "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש". והיינו שאנו קובעים עובדה כי הוא מלכנו ואנחנו עבדיו ועמו, אנו מקבלים עלינו את מלכותו של המלך המשיח, ומבקשים ותובעים את התגלותו לעין כל תיכף ומיד ממש.

שהקריאה והבקשה והתביעה כביכול היא כמובן קודם כל מהקב"ה. אך יחד עם זה ישנה גם ובעיקר הדגשה מיוחדת לבקש זאת גם מן המלך המשיח עצמו. כדברי הכתוב "וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דויד מלכם" – "וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם".

וקריאה בקשה ותביעה זו צריכה להישמע ללא הרף ולחדור בכל החיים ובכל המציאות, עד שתתמלא בשלימות.

וכמו שמבואר בלקוטי תורה: "ולכך אנו מבקשים פניו בכל התפילות ותחנונים שמראש השנה ועד יום כפור במלכיות זכרונות ושופרות, וצועקים מלך מלך להמשיך מלכותו עלינו".

כלומר, שמכיוון שזהו זמן הכתרת המלך, אזי ההנהגה אז היא ש"צועקים מלך מלך" ללא הרף. עד שהמלכות אכן תתגלה בשלימותה, "על ידי פעולת העם שמכריזים "יחי המלך" …

"וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא על דבר הצורך להכריז "עד מתי", שעל ידי זה מקרבים ומזרזים את הגאולה … יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה – "יחי המלך", שעל ידי זה פועלים ביאת דוד מלכא משיחא …

"והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את "מעשינו ועבודתינו" – כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי", וההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה הקשורה עם שמחה וחיות".

והיינו שכאשר כבר ישנו המלך המשיח, אזי כדי לפעול את שלימות התגלותו לעיני כל, צריכים את ההכרזה לפניו "יחי המלך".

ולא להסתפק גם ב"יחי המלך" – אף כי פשוט וברור לכולם למי הכוונה, אבל ב"בניין המלכות" נוגע במיוחד לפרש ולהדגיש זאת בדיבור מפורש ומפורט דווקא, "מראה באצבעו ואומר זה", במפורש ובהדגשה – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

"שתוכנה של הכרזה זו היא התגלות מציאותו של מלך המשיח. ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעיני כל על ידי פעולותיו".

והיינו שבהכרזה זו אנו קובעים עובדה כי הוא מלכנו ואנחנו עבדיו ועמו, ואנו מקבלים עלינו את מלכותו, ומבקשים את התגלותו המלאה לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה. ועל ידי זה ולאחרי זה נפעלת שלימות התגלותו לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה. "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!