בקשר לכ"ח ניסן, ברוח התביעה והדרישה מאתנו שהעבודה תהי' יותר ויותר "בכח עצמו" ולא רק "מפני הציווי", ועד הקריאה "עשו כל אשר ביכולתכם להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש" – נפתח בסיפור ששמעתי מפי הרה"ח ר' יוסף יצחק הלוי ע"ה רייטשיק אודות אביו הרה"ח ר' שמואל דוד הלוי רייטשיק, סיפור של "בכח עצמו".

ר' שמואל דוד הי' גר כמעט כל ימי חייו, כשמונים שנה, בלוס אנג'לס. ומנהגו הי' לומר בכל יום תפילת הדרך (בלי ברכה), מלבד הזמן שהי' אצל הרבי. שהרי, הוא טען, ביתו האמיתי הוא אצל הרבי. ורק מפני שהרבי רוצה שיגור כאן הוא גר כאן בשליחות הרבי. אם כן, הוא נמצא כל הזמן בדרך, ועליו לומר תפילת הדרך. וכך נהג כל ימיו.

למרות היותו בא בימים, הייתה אצלו ההתקשרות לרבי בהתלהבות עצומה כמו הצעירים. מאז שהתחיל "מבצע תפילין" הוא לא יצא מהבית בלי תפילין, ובכל מקום שהגיע הניח תפילין לכל מי שפגש. לקחו אותו פעם לפגישה מכובדת מאד ב"בית הלבן". האחרים הסתובבו עם עניבות והשתדלו להתנהג בצורה מכובדת בדעת-בעלי-בתים כראוי למקום זה, אך הוא לא פסק מלחפש שם יהודי נוסף שיוכל להניח עמו תפילין.

פעם הלך עם ר' שלום בער גורדון (בנו של ר' יוחנן גורדון, הגבאי המפורסם של 770) לאיזה גביר. כמובן הניחו עמו תפילין והלה תרם  תרומה נכבדה. משם הלכו ל"סאבוי", לרכבת התחתית לנסוע. והנה הגביר רודף אחריהם, כשהוא קורא בהתפעלות: היו אצלי הרבה רבנים, והיו מהם גם כאלו ששכחו אצלי את התפילין, אבל את השיק אף אחד לא שכח, ואילו אתם שכחתם את השיק…

בשנים המאוחרות יותר הי' ר' שמואל דוד נוסע, יחד עם חברו המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס, לאסוף כספים עבוד קופת רבינו, עבור הפצת שיחותיו של הרבי שליט"א, עבור הפצת המעיינות ועבור יהודי רוסי'. הופעתם של שני החסידים הגדולים הללו יחדיו הייתה עושה רושם גדול וגם התרומות היו בהתאם.

פעם הגיעו שניהם בצוותא לאיזה גביר, אלא שהלה הי' עסוק וביקש שימתינו לו. הם ישבו והמתינו, וכשהתארך הזמן, בהיותם שניהם יהודים באים בימים, נרדמו. בינתיים סיים הגביר את ענייניו והי' צריך לנסוע. רצה לדבר עמם, אך מצא אותם ישנים. הוא יצא לדרכו והשאיר עבורם אצל המזכירה שיק מכובד לצדקה. כשהתעוררו וקיבלו את השיק, אמר ר' מענדל לר' שמואל דוד: נו, לאן עוד נלך "חאפן א דרעמל" (לחטוף תנומה)…

ר' שמואל דוד נהג להיות כל שנה בתשרי אצל הרבי הריי"צ. הוא שאל את הרבי האם הוא יכול לבוא, והתשובה שקיבל הייתה בדרך כלל שזה תלוי בהסכמת זוגתו. כיוון שהיא תמיד הסכימה, הי' יכול תמיד לבוא. הי' יוצא מביתו באלול וחוזר בערב י"ט כסלו. בתשרי של שנת תש"ט קיבל, כרגיל, את הרשות מהרבי הריי"צ, ובא כרגיל אל הרבי לתשרי. אולם הרבי שליט"א תמה על כך שעוזב את ביתו לכל כך הרבה זמן, ואמר לו שאילו הי' הדבר תלוי בי, היית צריך להימצא בביתך. כיוון שהייתה לו הסכמה מהרבי הריי"צ להישאר, והרי הרבי שליט"א לא קיבל עדיין את הנשיאות, לפיכך הרשה לעצמו ר' שמואל דוד להישאר בכל זאת אצל הרבי הריי"צ בתשרי. אחרי יו"ד שבט תש"י, כשהרבי שליט"א קיבל את הנשיאות והגיע חודש תשרי, חשש ר' שמואל דוד שמא אסור לו להישאר בתשרי אחרי מה שהרבי שליט"א אמר לו אז, ושאל את המשפיע הרה"ח ר' שמואל לויטין. אמר לו ר' שמואל: אם הרבי רואה אותך ואינו אומר לך מאומה, יכול אתה להישאר, וכך אמנם עשה. כך הי' בתשרי תשי"א, לפני קבלת הנשיאות הרשמית. אולם בתשרי תשי"ב, אחרי יום הכיפורים, פנה אליו הרבי שליט"א ואמר: הרי סיכמנו משהו… ואז כבר לא הייתה לו ברירה והוכרח לחזור לחג הסוכות לביתו בלוס אנג'לס. בשמחת תורה רקד בבית הכנסת המקומי, אולם הבעלי-בתים המקומיים הלכו כולם הביתה עשר דקות אחרי גמר התפילה, והוא נשאר לבדו, כשאין לו עם מי לרקוד ועם מי להתוועד. כשראה כי גם אחרון המתפללים, שנשאר בבית הכנסת קצת יותר מחבריו, עומד גם הוא ללכת – ביקש ממנו בתחנונים שיישאר עמו. אולם הלה טען שעליו לחזור הביתה כי אשתו מחכה לו. [איך אמר הצדיק ר' נפתלי מרופשיץ: זהו שאמר הכתוב "כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה" – בגלל שהוא מר, הנו מאשים את אשתו שהיא מרה…]. אולם, הוסיף אותו יהודי, אם יבטיח לו ר' שמואל דוד בן זכר – היו לו כבר שלוש בנות והוא רצה מאד בבן זכר – יסכים להישאר עמו. ר' שמואל דוד ניסה להתווכח, וטען שאינו רבי ואינו יכול להבטיח כזה דבר. אולם הלה אמר לו שזהו התנאי היחיד שבגללו יסכים להישאר. כשראה ר' שמואל דוד כי אין לו ברירה, ומכיוון שלהישאר בשמחת תורה לבדו בבית הכנסת מאד לא רצה – הבטיח. בחודשים הבאים נכנסה אשתו של אותו יהודי להריון, ובפורים הוא בא לביתנו להזכיר לר' שמואל דוד על הבטחתו, אלא שר' שמואל דוד הי' אז אצל הרבי. לבסוף נולד אכן בן זכר.

מספר בנו ר' יוסף יצחק: שאלתי אותו, אבא, איך העזת לקחת על עצמך הבטחה כזו? בתחילה התחמק ולא רצה לענות, אך לבסוף אמר: שכשיהודי רוצה לעשות מצווה, ואי אפשר באופן אחר, נותנים לו כוחות מלמעלה…

כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הכוונה האלוקית של דירה לו יתברך בתחתונים, דירה שצריכה להיעשות על ידי התחתונים ובעבודה של אתכפיא ואתהפכא השייכת למציאותם התחתונה – לפיכך צריכים הדברים אצל משיח לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, "בכח עצמו". ואחד העניינים העיקריים בזה, שאצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים. אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת "יחי המלך", כדלקמן.

ובאמת לכל לראש אכן נדרשת מאתנו בשעה זו עבודה זו, כמו אצל משה רבינו, להאמין ללא פקפוק במשה רבינו של דורנו, ללכת אחריו ולקיים את הוראותיו בכל התוקף בלי להתפעל מהעולם. וגם זו עבודה קשה ודורשת מאמץ גדול ועצום: משה רבינו בא לעם אחרי כל כך הרבה שנות שעבוד ומכריז "פקד פקדתי", "הגיע זמן גאולתכם". והפסוק מספר "ויעש האותות לעיני העם. ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את עמו, ויקדו וישתחוו … ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה, כה אמר ה' אלוקי ישראל, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. ויאמר פרעה, מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". ודווקא אז פרעה מגביר את השעבוד וגוזר גזרות חדשות קשות יותר. וכאשר באים אליו בטענות, הוא עונה "נרפים אתם נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לאלוקינו … ויפגעו את משה ואהרן בצאתם מאת פרעה, ויאמרו להם, ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו. וישב משה אל ה' ויאמר, ה', למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך".

ואם לא די בזה, מספרים חז"ל (במדרש רבה במקום, הובא גם ברמב"ן, ב"מעם לועז" ועוד) שבדיוק אז, כשהמצב כל כך בלתי מובן, כאשר דווקא כשמשה רבינו מכריז על הגאולה נדמה שהשעבוד גובר – דווקא אז משה רבינו נעלם מהשטח. הוא הולך שוב לארץ מדין למשך כמה חודשים (ישנן דעות שונות במדרש כמה זמן זה הי': יש אומרים שלושה חודשים. יש אומרים ששה חודשים. ויש אומרים שנה וחצי), ומשאיר את ישראל במצב בלתי מובן כאשר כל מה שהאמינו מתנפץ לכאורה לסלע המציאות בשטח.

למה קורה כל זה, אומרים חז"ל – "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". כדי לצאת ממצרים היו בני ישראל זקוקים שתהי' בידם זכות האמונה. ומתי מתגלית האמונה – לא כאשר רואים ומבינים ומרגישים שהכל הולך לפי התוכנית האלוקית. אז לא זקוקים דווקא לאמונה, ואז אין האמונה מתגלית כל כך, שהרי הכל מובן בשכל מורגש בלב ונראה בשטח.

דווקא כאשר לא מבינים כלל מה קורה כאן, לא רואים ולא מרגישים מאומה. אדרבה, נדמה שהכל הולך הפוך לגמרי מכל מה שהובטחנו. דווקא בשעה זו זקוקים ללכת באמונה שלמה ובביטחון מלא אחרי דבר ה' אשר בפי משה רבינו, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכפי שאומר הקב"ה למשה לפני קריעת ים סוף: "דבר אל בני ישראל ויסעו" – "אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם את הים". כך, "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים".

וכך בדיוק היום, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כאשר הרבי מלך המשיח שליט"א מכריז ומודיע שנמצאים אנו "בשעה שמלך המשיח בא והוא משמיע ואומר להם לישראל הגיע זמן גאולתכם". הוא מצווה עלינו להכריז ולפרסם בכל מקום ולכל אחד שהקב"ה אומר זאת על ידי עבדיו הנביאים. והרבי אף נותן לדברים תוקף הלכתי של נבואה לטובה ששום דבר לא יוכל לעכב בעדה. תוך שהוא מאריך להסביר שנשיא דורנו – "כ"ק מו"ח אדמו"ר, ונמשך בדור שאחריו על ידי תלמידיו" – הוא נביא על פי גדרי ההלכה ברמב"ם. מאחר שגם עשה אותות ומופתים, "כפי שראינו ורואים בקיום ברכותיו אצל נשיא דורנו", גם אמר דברים העתידים להיות ונתקיימו כל דבריו, וגם העיד לו נביא אחר (הרבי שלפניו) שהוא נביא. ואחרי שהתברר לנו ללא ספק כי הוא נביא, מביא הרבי את פסק ההלכה, שאז "אסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת .. שנאמר לא תנסו את ה' אלוקיכם .. כיוון שמאמינים בדברי הנביא לא משום שאלו דבריו של הנביא אלא משום שאלו דברי הקב"ה על ידי נביא זה." ולכן "ישנה ההוראה כנ"ל, שצריך להכריז ולפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו והקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור, שיהי' ה"שופטיך" ו"יועציך" ונביא הדור … עד הנבואה העיקרית – הנבואה ["לא (רק) בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות" (ומציין למאמרי רבינו הזקן הקצרים, ששם מבואר ש"מכיוון שבא הדבר לפיו של נביא בוודאי יקוים בלי ספק")] ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא". "וביחד עם זכות זו, יש לכל אחד מאנשי דורנו האחריות לקבל על עצמו את ה"שופטיך" ו"יועציך" ולציית להוראות ועצות טובות שלו".

בתחילה מראה לנו הרבי ריבוי אותות ומופתים שקורים בעולם כעדות לכך שאנו נמצאים בזמן של נפלאות הגאולה – פירוק המשטר בברית המועצות ממשטר של כפירה למשטר שמכריז על אמונה בה', יציאת היהודים משם והאפשרות להקים שם בתי ספר ובתי כנסת וחיים יהודיים תוססים, פירוק הנשק והפסק המלחמה הקרה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי, הניסים הגדולים במלחמת המפרץ ועוד.

ומאידך נדמה לפתע, ובפרט אחרי ז"ך באדר וג' בתמוז, כאילו הכל הולך הפוך ומשה רבינו לא נראה בשטח. ועד שישנם האומרים ח"ו (כפי שאמרו לפני חטא העגל) "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה הי' לו" –

דווקא בתקופה זו נדרשת מאתנו ביתר שאת האמונה הפשוטה והמוחלטת בדברי ה' ומשה עבדו, ללכת אחריו ולהאמין בו ובדבר ה' אשר בפיו, שהרי כבר נודע לנו בוודאות כי דבר ה' בפיו ושכינה מדברת מתוך גרונו.

וכשם שאז "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים", כך בדיוק היום, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בזכות האמונה ניגאל.

אלא שכאמור, בגלל שמשיח הוא המסיים את העבודה ומביא את השלימות של דירה לו יתברך בתחתונים, לפיכך בנדון דידן רוצים מאתנו גם יותר מזה – שלא נסתפק גם באמונה מוחלטת בו והליכה בהוראותיו, שזהו רק בחינת מקבל של מה שמשה רבינו משפיע מלמעלה למטה.

אלא, אחרי שהקב"ה בחר ומינה את המלך המשיח, צריכים העם ליטול יוזמה, מלמטה למעלה, לבוא אל המלך המשיח ולבקש ממנו שיבוא וימלוך עלינו. ובכך יפעלו הם דווקא, אנו, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

כדברי הרבי שליט"א (סוף שיחת ש"פ משפטים תנש"א) "והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר הי', כמו שכתוב "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו". צריכה רק להיות קבלת מלכותו על ידי העם וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי – בגאולה האמיתית והשלימה". ולהעיר שזה הי' הפרק של הרבי שליט"א באותה שנה, ע"פ המנהג המקובל מהבעש"ט לומר את פרק התהילים האישי.

וכמו שכתוב (הושע ג, ה ובמצודות שם)  "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם" – "וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם". שבני ישראל יבקשו מן המלך המשיח שימלוך עליהם, ובכך יפעלו הם דווקא, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

ועוד נאמר (הושע ב, ב ובמצודות שם) "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד" – "זהו מלך המשיח". היינו שהם, בני ישראל, התחתונים מצד עצמם, ישימו ויקבלו על עצמם את המלך המשיח, "ראש אחד".

והסיבה לכך, כאמור, שמשה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך. כי מתן תורה, שהי' על ידי משה רבינו, הי' בעיקר נתינת הכח מלמעלה לישראל להתחיל בעבודה זו של דירה בתחתונים. ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים (שלכן מודגש אצלו במיוחד שהוא נמצא דווקא בגוף גשמי ועמוק בתוך העולם הגשמי). ולכן אצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם.

ולכן דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים – אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת "יחי המלך".

וכפי שהרבי מבאר ומפרט יותר את הדברים (בשיחת ב' ניסן תשמ"ח): "שמציאותו של המלך תלוי' בהעם, "אין מלך בלא עם". כלומר, אף על פי שנקראים "עם מלשון עוממות … רחוקים ממעלת המלך", הרי ביחד עם זה (ואדרבה – בגלל זה) פועלים הם את המלכות – המלך. וכמודגש גם בהכתרת המלך, שהעם מכריזים "יחי המלך" (כפי שמצינו גם במלכות בית דוד) – שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך – חיים של מלך … צריכה להיות הוספה עיקרית בענין החיים (גם) על ידי פעולת העם שמכריזים "יחי המלך". שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו ועד דהקיצו ורננו דוד מלכא משיחא. וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא על-דבר הצורך להכריז "עד מתי", שעל-ידי-זה מקרבים ומזרזים את הגאולה – דיש לומר, שנוסף על הדגשת הצפי' הבקשה והדרישה על הגאולה [שיבוא משיח צדקנו בפועל ממש באופן ד"מראה באצבעו ואומר זה" הנה המלך המשיח, בשר ודם, כפסק דין הרמב"ם "יעמוד מלך מבית דוד כו' ויקבץ נדחי ישראל], יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה – "יחי המלך", שעל-ידי-זה פועלים ביאת דוד מלכא משיחא … ולכן גם הענין ד"אין מלך בלא עם" (תוכן הכרזת העם "יחי המלך") הוא בהדגשה יתירה אצל מלך המשיח … והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את "מעשינו ועבודתינו" – כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי", וההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות. שעל-ידי-זה פועלים כביכול ה"אחישנה" דהזריזות אצל הקב"ה … לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן המקום כהרף עין".

וכאן ישנה נקודה חשובה, שכמדומה לא שמים לב אלי' מספיק.

הרבי מבאר כאן שעיקר הסיבה ש"מרעישים" (מי מרעיש – הרבי עצמו!) על "עד מתי" – היא לא רק בגלל שצריכים לבקש שמשיח יבוא בפועל ממש (זה עדיין לא מספיק סיבה לזה שמרעישים), אלא בעיקר משום שה"עד מתי" כולל בתוכו את הכרזת "יחי המלך" בנוגע למלך המשיח.

נשאלת מיד השאלה, אם העיקר הוא בגלל "יחי המלך", מדוע הרבי מדבר כל כך הרבה על "עד מתי" ורק פעמים ספורות על "יחי המלך"?

והתשובה לכאורה פשוטה על פי הנ"ל: הרבי עצמו אינו מדבר כל כך הרבה על הכרזת "יחי המלך" הנוגעת כל כך להתגלותו של משיח – משום שענין זה צריך לבוא לא מהמלך, אלא דווקא מלמטה, מהעם. שהרי זהו כל תוכנה של הכרזת "יחי המלך", שהעם מקבל עליו את המלך למלך.

[ולכן גם מובן ופשוט שבהכרזה זו נוגע ונחוץ לדעת מיהו אותו מלך אותו אנו מקבלים – כי בלי זה אין כלל משמעות להכרזה שאנו מקבלים מלכותו של מי שאיננו יודעים מי הוא. ולכן אמנם בכל הפעמים בתנ"ך שמדובר על הכרזת "יחי המלך" מפורש שמו של המלך אליו קוראים "יחי המלך"].

ובכל זאת הרבי אומר לנו לפחות פעמים ספורות שהדבר חשוב וחיוני ומוכרח – כי אילולא זאת לא היינו יודעים שאכן הדבר מוטל עלינו ונדרש מאתנו. ועל דרך מאמר רבותינו ז"ל שהקב"ה אומר לישראל "אמרו לפניי מלכיות כדי שתמליכוני עליכם".

אבל תוך כדי כך מוסיף הרבי ואומר כאן דבר נפלא – דעו לכם שכל מה שאני מרעיש כל כך הרבה אודות ההכרח לצעוק "עד מתי", שהיא הזעקה והבקשה מהקב"ה על הגאולה, זהו משום שנחוצה הבקשה והדרישה כביכול מן המלך המשיח עצמו שאנו מקבלים עלינו את מלכותו ומבקשים ותובעים שיבוא ויגאלנו. אך כיוון שזה צריך לבוא מכם ולא ממני, לכן אני מדבר בעיקר על הבקשה מהקב"ה "עד מתי" – אך דעו לכם שזהו בעיקר כדי שתבינו את גודל החשיבות וההכרח בבקשת והכרזת "יחי המלך"! וממילא מובן שעיקר ההדגשה אצלנו צריכה להיות דווקא על הכרזת "יחי המלך". וזוהי עיקר התביעה והדרישה מאתנו "עשו כל אשר ביכולתכם" – מה שאני כביכול אינני יכול לעשות, משום שזה צריך לבוא דווקא מכם.

ולא רק "יחי המלך" סתם – אף כי פשוט וברור לכולם למי הכוונה, אבל ב"בניין המלכות" נוגע במיוחד לפרש ולהדגיש זאת בדיבור מפורש ומפורט דווקא, "מראה באצבעו ואומר זה", במפורש ובהדגשה – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".