הנביא זכריה בהפטרת פרשתנו "פרשת בהעלותך" רואה בחזון נבואתו מנורה שכולה זהב,

ולמנורה שבעה נרות כנגד שבע המידות שבנשמות ישראל לסוגיהן,

יש יהודי, בחינת חסד, עובד ה' מאהבה כמים,

לעומתו, יש יהודי, בחינת גבורה, עובד ה' מאהבה כרשפי אש,

וכנגד אלה יש יהודי בחינת תפארת (קו הממוצע) עובד ה' על ידי תורה,

ויש מי שמידת הנצח גוברת בו והוא עובד את ה' על ידי ניצחון,

ויש יהודי העובד את ה' בהודאה ובביטול על פי מידת ההוד.

ויש על ידי התנשאות או על ידי שפלות – שתי המדרגות שבבחינת המלכות.

[כספירת המלכות למעלה, שבתחילתה היא "שפלות" – סופא דכל דרגין, סוף האצילות,

ואחר כך נעשית "כתר" לבריאה, יצירה, עשיה – בחינת "התנשאות"].

בכל זאת, המנורה כולה מקשה אחת ואהרון הכהן מדליק את כל נרותיה,

הוא עושה מלאכתו נאמנה ומעלה את כל הנרות – את כל סוגי נשמות ישראל.

כי אהרון משבעת הרועים המשפיעים על כל עם ישראל.

ומי כאהרון הכהן שעבודתו עבודה מאהבה!

שהוא ובניו מברכים את עם ישראל באהבה! (כי ברכה בלי אהבה אינה ברכה).

אהרון הכהן מורה דרך לעם ישראל, ולנו חובה וזכות להיות מתלמידיו –

אוהבי שלום ורודפי שלום אוהבי הבריות המקרבים כל יהודי לתורה.

ואכן "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא!" (אין עבודה טובה יותר מעבודת האהבה!),

וזוהי מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, שלא עבד אלא מאהבה.

אברהם אבינו שעמד בעשרה נסיונות עד לנסיון העקידה הגיע לשלימות האהבה,

אותה הנחיל לבניו בירושה והיא מופת לרבים,

אף על פי כן אהבת אברהם אבינו אינה התכלית.

אהבת אברהם היא "אהבת עולם" הנובעת מהתבוננות באלוקות בענייני העולם הזה –

התבוננות ב"מה רבו מעשיך ה'", "מה גדלו מעשיך ה'".

התבוננות באלוקות לפי גדרי העולם, אהבה במדידה והגבלה.

באהבת עולם מתבוננים ב"ממלא כל עלמין" –

באלוקות הנמשכת בגדרי העולם ומוגבלת בכל ענייני העולם.

אמנם אהבת עולם גם כשמה כן היא – "אהבת עולם!" היינו, "אהבה נצחית!"

אם כי גדר הנצחיות שבה אף הוא גבולי כי נתפס בגדרי הזמן.

לעומת זאת, אהבת אהרון היא למעלה מסדר השתלשלות.

אהבה השייכת לבחינת "סובב כל עלמין.

"אהרן" אותיות "נראה" רמז לראיית "עצם הדבר",

לגילוי שלמעלה מהשתלשלות ולמעלה ממדידה והגבלה,

וכמו שכתוב: "עין בעין נראה אתה ה'".

אם כן, בעוד אברהם אבינו בחינת "אהבת עולם", אהרן בחינת אהבה שלמעלה מעולם.

ואיך זכה אהרן הכהן לדרגת אהבה שלמעלה מדרגת "אברהם אוהבי"?

כי לאחר מתן תורה נתבטלה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה.

בדורו של אהרן, דור מתן תורה, נתחברו עליונים ותחתונים.

אהרן כבר חי בעידן חדש שבו אפשר להגיע למעלה מגדרי העולם.

לעומת זאת, אברהם אבינו שחי לפני מתן תורה,

טרם ביטול הגזרה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה,

אף שעבודתו היתה בתכלית השלימות המתאימה לזמנו;

הוא לא יכול לעלות לאהבה שלמעלה מגדרי העולם.

אהבת אהרון מקבילה לשיא האהבה בה אנו מצווים בקריאת שמע,

"ואהבת את ה' אלוקיך… בכל מאודך".

רק לאחר שאנו אומרים בכוונה מלאה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד",

וחשים את אחדות ה' שלמעלה מגדרי העולם (כפי שמבטא פסוק זה).

רק לאחר שהשגת והרגשת אחדות ה' בדרגת "יחודא עילאה",

ניתן לדרוש אהבה שלמעלה ממדידה והגבלה.

אמנם הפסוק: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד",

המפסיק בין "שמע ישראל" ל"ואהבת",

שייך לעולמות: בריאה יצירה עשיה.

פסוק זה מבטא את דרגת אחדות ה' השייכת לעולם – "יחודא תתאה!"

אלא שאת זה אנו אומרים בלחש דוקא,

כדי להישאר בהרגשת אחדות ה' העליונה של "שמע ישראל" כשאומרים: "ואהבת"…

ועוד שבעולמות: בריאה יצירה עשיה נכללים ג' ראשי ראשים שלמעלה מאצילות,

דוגמת י"ג מידות הרחמים שיש בהן ג' מידות נוסף על עשר הספירות.

שמצד אחד, רומזים לג' העולמות: בריאה יצירה עשיה, שלמטה מעולם האצילות;

ומצד שני, רומזים לג' ראשי ראשים שלמעלה מעשר ספירות של עולם האצילות.

ושני הפירושים קשורים זה בזה.

לכן במשך השנה אנו אומרים את הפסוק: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בלחש,

רמז לעולמות: בריאה יצירה עשיה.

וביום הכיפורים שבו אנו עולים לדרגה נעלית ביותר, אנו אומרים פסוק זה בקול רם,

רמז לג' ראשי ראשים.

מכאן ברור למה ענה יעקב לבניו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (יחודא תתאה),

לאחר שאמרו לו בניו את הפסוק: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (יחודא עילאה).

והרי דרגת יעקב (עולם האצילות) גבוהה משל השבטים (עולמות: בריאה יצירה עשיה);

אלא שאמרו לו: "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד".

"כשם" (בכף הדמיון), למה?

כי הם עצמם שייכים לעולמות: בריאה יצירה עשיה שלמטה מאצילות,

אצלם בחינת "אחד" הוא למטה מבחינת "אחד" של יעקב השייך לעולם האצילות.

אולם לאידך, יש כאן גם "כף הדמיון למעליותא",

שבחינת "אחד" שבעולמות: בריאה יצירה עשיה, הוא למעלה יותר,

משום שדוקא בהם מתגלה בחינת ג' ראשי ראשים.

כלומר, אף שדרגת השבטים נמוכה משל יעקב,

הם יכולים להגיע לדרגה גבוהה משל יעקב ממקומם הנמוך יותר.

כך אהרן "שושבינא דמטרוניתא" מעלה את נשמות ישראל ("בהעלותך את הנרות"),

בעליה אחר עליה עד שהם עולים מעצמם כשלהבת העולה מאליה – "ילכו מחיל אל חיל!"…

וכשהם עולים בדרגת אהבת ה' הם עולים מדרגת "בכל לבבך" ל"בכל נפשך" ו"לבכל מאדך",

עד לבחינת "בכל מאדך" שלמעלה מה"מאד" שלך,

עד ל"מאד האמיתי" שלמעלה מכל העניינים.

ועד לבחינה נעלית אף מזה שנשארת בבחינת "מקיף".

העלאת נשמות ישראל הוא דבר הקיים לא רק בבית המקדש אלא גם בזמן הגלות,

וכמו שאומר הנביא זכריה בהפטרה – "ראיתי והנה מנורת זהב כולה",

הפטרה שנאמרה בזמן הגלות.

כפי שמעיד בפסוק: "ויאמר אלי, זה דבר ה' אל זרובבל" –

ישראל נקראים זרובבל על שם "וזרעתיה לי בארץ" – שנזרעו בגלות בבל.

וכיון ש"גלו לבבל שכינה עמהם", וכך בכל הגלויות (כולל גלות אדום).

זהו החידוש שמחדשת לנו הפטרה זו של "פרשת בהעלותך",

שגם בזמן הגלות נשמות ישראל הם מקשה אחת של מנורת זהב כולה,

שכל ישראל אנשים נשים וטף מאוחדים באחדות פשוטה כמו בזמן המקדש,

והירידה לגלות היא צורך עליה בלבד.

עד לתכלית העליה של "תשואות חן חן לה" (כאמור בסוף ההפטרה).

לא רק "חן" באופן של כפליים, אלא באופן של גאולה כפי שמורות אותיות כפולות.

אילו זכינו היתה הגאולה מבבל גאולה נצחית,

בכל אופן ברור שאחרי כל מה שעברנו הגיע זמן הגאולה.

וכולנו נזכה לה בארצנו הקדושה בירושלים עיר הקודש בבית המקדש ובקודש הקודשים,

בהדלקת המנורה על ידי אהרן כהן גדול – "בהעלותך את המנורה" מיד ממש,

לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה'.

(על פי מאמר הרבי ש"פ בהעלותך תשמ"ח)