עצם-הנשמה

ה”מודה אני” קאי על ה”יחידה שבנפש”, אבל עוד לפני כן ישנו “כשניעור משנתו”, שזהו התגלות עצם הנשמה שלמעלה גם מ”יחידה”, שזוהי עצם המציאות של יהודי. “מודה אני” הוא כבר תנועה של דיבור (או אפילו מחשבה) שבאה אחרי עצם מציאותו. אך עוד לפני כן ישנה ההתגלות של עצם מציאותו, ורק העצם, בכך שניעור משנתו, וכבר בנשימת האוויר הוא מרגיש מיד, עוד לפני ה”מודה אני”, את עצם הנשמה, שהיהודי הוא דבר אחד עם הקב”ה.

לְכָל יְהוּדִי אֱמוּנָה חֲזָקָה בִּגְלַל הַ”מַּזָּל” שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, וַהֲרֵי “מַזָּלוֹ” רוֹאֶה אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, וּרְאִיָּה הִיא דָּבָר אֲמִתִּי בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין לְהַכְחִישׁוֹ. בְּכָל זֹאת, בִּרְאִיָּה יֵשׁ סִבָּה לָאֱמוּנָה, שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לְעֶצֶם מְצִיאוּת הָאָדָם. לָמָּה אַתָּה מַאֲמִין?… אֲנִי מַאֲמִין מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתִי!… אוּלָם “אֲנִי מַאֲמִין רַק מִשּׁוּם שֶׁרָאִיתִי”, עֲדַיִן אֵין זֶה מַכְרִיחַ אוֹתִי לִמְסֹר נַפְשִׁי בִּגְלַל זֶה. וְאָמְנָם אֱמוּנַת הַיְּהוּדִי עֲמֻקָּה הַרְבֵּה יוֹתֵר.

הרבי אומר שעיקר עניינו של משיח – נוסף למה שמבואר תמיד שמשיח הוא “יחידה הכללית” – הוא עצם הנשמה שלמעלה גם מיחידה. כי יחידה היא כבר תנועה של ביטול ומסירות נפש, אך עוד לפני כן ישנו עצם הנשמה, שהוא עצם נקודת ההתקשרות של יהודי עם הקב”ה, עוד לפני שעשה איזו שהיא תנועה של מחשבה או דיבור כלשהו. וזהו עיקר עניינו של משיח – התגלות עצם הנשמה. אותו “עצם” שלמעלה מכל תואר וגדר.

מחשבה, דבור ומעשה של תרי”ג מצוות התורה הם ה”לבושין דקדושה” של הנפש האלוקית המורכבת מתרי”ג אברים – הם כלי הביטוי והגילוי למהותה המיוחדת. כשאדם (אותיות אדם מרמזות למחשבה דבור ומעשה) מקיים תרי”ג מצוות במעשה, ולומד תורה, שהיא פירוש התרי”ג מצוות והלכותיהן המתפרטות לאין סוף פרטים בדבור, ומשיג עד כמה שאפשר בפרד”ס התורה במחשבה, אז יש שלימות בלבושים.