פעולת המלך המשיח בישראל ובעולם היא לא (רק) שהוא מלמד את העם ופועל בהם דברים שמחוצה להם, אלא פעולתו היא באופן של "שלהבת עולה מאליה". הוא מביא את התחתונים להכרה באלקות גם מצד עצמם, לדעת להכיר ולהרגיש שבעצם זוהי מציאותם שלהם. שכל מציאותם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. וממילא נרגש בהם שאלקות זוהי עצם המציאות שלהם, ולא דבר הנוסף להם.

"יפוצו מעיינותיך חוצה" הוא ההכנה וה"כלי" לביאת המשיח. וכפי שהרבי שליט"א מדגיש פעמים רבות שאין פירושו של דבר שהפצת המעיינות היא "סגולה" בלבד לביאת המשיח, אלא שזה עצמו הוא עניינו של משיח – להכניס ולהחדיר את האלקות, ועד את עצמותו יתברך ממש, בתוך תוכו של ה"חוצה", של התחתון והנידח ביותר. עד כי "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו (גם הבשר הגשמי מצד עצמו) כי פי ה' דיבר".

לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. תכלית הבריאה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. לכן ירדו נשמות לעולם הזה הגשמי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.