כשהגיעה השעה – עמדו המגיד ורבי לוי יצחק על הבימה. פני המגיד רציניות עד אימה. הוא בירך את הברכות, וכשנתן רבי לוי יצחק את השופר בפיו, נפל על מקומו מתעלף, אחוז פחד נורא. במשך שעה ארוכה עמלו חבריו להקיצו עד שהחזירוהו למקומו.

האורחים זוהרים משמחה, מוכנים ממש לצאת במחול – – – בעל הבית עומד ותוהה: לשמחה מה זו עושה? האם עד כדי כך חדלה האחווה היהודית, שאין מרגישים כבר בצער יהודי שנהפך עליו הגלגל? ואולם תימהונו גבר עוד כאשר אלו לא הרפו ממנו והאיצו בו לגשת אתם מיד לצדיק ממזריטש.

באותו הלילה שוב עשה הרב המגיד עליית נשמה, והגיע אל היכלות טוהר שמימיים, ושאל את מי ששאל, האם עליו להעביר את מנהיגות עדת החסידים לידי רבי שניאור זלמן תלמידו? נענו ואמרו לו כי גם שאלה זו עליו לשאול את זלמנ'יו עצמו, והוא אשר יענה לו כדת.