כשם שהקב"ה צמצם עצמו בין בדי הארון להשראת השכינה, כך הקב"ה מצמצם את עצמו לשכון בנפשו של כל אחד מישראל. וכמו שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרא למשה, כך קורא הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל בשוה. במיוחד שבכל אחד מישראל יש מבחינת משה, בחינת הדעת הממשיך את בחינת יחוד אור אין סוף למטה, עד שהוא שורה ומתגלה בנפש האדם.

קרבת יהודי לה' צריכה להיות נצחית דוגמת מלח שקיים לעולם, לכן מצווים אנו במצות עשה "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", ובמצות לא תעשה "ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך". שעל ידי המלחת הקורבן נוצרת בינינו לבין הקב"ה כריתת "ברית מלח עולם". אין דבר המסמל יצירת קשר בל יינתק יותר ממלח – "מלח שאינו מסריח לעולם".