כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְהַחֲכָמִים הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יִהְיֶה צַדִּיק הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, וְהוּא יִתְגַּלֶּה עוֹד בִּזְמַן הַגָּלוּת, לְאַחַר מִכֵּן יִתְכַּסֶּה לִזְמַן מַה, לְצֹרֶךְ מְסֻיָּם בְּעִנְיַן הַגְּאֻלָּה, כִּסּוּי לְשֵׁם גִּלּוּי, עַל דֶּרֶךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהִתְעַלֵּם בְּהַר סִינִי כְּדֵי לְהָבִיא תּוֹרָה (לוּחוֹת) לְיִשְׂרָאֵל.

כל יהודי – המקושר למלך ומקבל עליו את תורתו ואת הוראותיו, (ומדהים שזה כולל יהודים רבים, שלא זכו לראות ואף לא לשמוע את המלך, ואף על פי כן קשורים בקשר אמיץ עם המלך) – מאמין באמונה שלימה, שהרבי המלך המשיח חי וקיים ופועל את פעולותיו ביתר שאת וביתר עז. ואכן לתופעה זו אין אח ורע בכל תולדות ישראל. עדה שלימה מקבלת בפשיטות את דברי הרבי, שאין כאן הסתלקות של צדיק, ואף לא שינוי דגניזה, אלא מצב של נסיון, ונסיון אינו מציאות אלא דמיון.