בְּפָרָשָׁתֵנוּ פָּרָשַׁת נֹחַ מֵכִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ אֶת נֹחַ לַמַּבּוּל וּמְצַוֶּה עָלָיו לִבְנוֹת תֵּבָה, וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹר בְּתוֹךְ הַתֵּבָה הַשֵּׁם אוֹמֵר לְנֹחַ: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה". "צֹהַר" – יֵשׁ מְפָרְשִׁים "חַלּוֹן", וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים "אֶבֶן טוֹבָה".

יכולים לעבוד קשה מאוד, לעמול בפרוייקטים אדירים ונשגבים, לבנות תיבה אדירה במשך 120 שנה, אך אם מצב הזולת אינו נוגע באמת וכל העמל הוא רק לצאת ידי חובה – ההצלחה תהיה מינמלית; אבל כשיש דאגה וכאב הנובע מאהבה אמיתית לזולת, אז ההצלחה תהיה הרבה יותר חזקה ומובטחת.

מדוע לא הצליח נח להשפיע על בני דורו? 120 שנות מבצעים של נח בלי שום הצלחה! למה ומדוע?! כי כדי להצליח בהשפעה על הזולת צריך להאמין באמת האלוקית בכל לבנו ונפשנו! ורק כך אפשר להצליח להשפיע ולקרב את הזולת. אולם נח שהיה מקטני אמונה ולא האמין באמונה שלימה שיהיה מבול בעולם לא יכול להשפיע על העולם לשוב בתשובה ולבטל את גזירת המבול.

איך עושים צהר לתבה? בשלב ראשון בונים "חלון" – עושים נקב וחור במחיצת הטבע הגשמי המסתירה את אור האמת האלוקית. אחר-כך מתעלים לדרגה עליונה יותר לדרגת עשיית "אבן טובה", שהופכים את העולם עצמו למקור של אור, כמו אבן טובה; שהאבן הגשמית עצמה הופכת לדבר מאיר, עד שהעולם הגשמי עצמו יכול להאיר וכאילו לזעוק מתוך עצמו: יש אלוקים, הכל זה אלוקות ואלקות זה הכל.