בראיון שהעניקה מרת מוסיא קצנלבויגן בחייה לספר "סוערות בדממה", סיפרה:

בשנת תרצ"ב השתדכתי בברכת הרבי עם התמים שמעון קצנלבויגן בנם של ר' מיכאל ושרה [ה"מומע"] קצנלבויגן, משפחה חסידית ידועה.

לאחר החתונה התגוררנו במשך כשנתיים בסטארי-רוסיה ואז עברנו לגור במלחובקה, פרבר של מוסקבה. 

סבל רב סבלו בני משפחתי – משפחת גורליק – ומשפחת בעלי – משפחת קצנלבויגן – מרדיפות השלטון הקומוניסטי.

בליל שבת אחד של שנת תרצ"ה, נעצרו אבי, הרב חיים אלעזר, ואחי מענדל. בבוקר שלמחרת, כשהגעתי לבקר את ההורים, מצאתי את אמא מודאגת מאוד. היא סיפרה לי על מעצרם. 

אבא הואשם בלימוד תורה לילדים, ואחי הואשם בלימוד תורה. במשך שבועות ארוכים עונו במרתפי החקירות במטרה להוציא מהם שמות של מארגני ה'חדרים' והישיבות, שמות המלמדים וההורים ששלחו את ילדיהם.

בכתב האשמה המתפרס על ששה עמודים (התגלה בשנים האחרונות בארכיוני הק.ג.ב) נכתב באריכות על התעסקותם במעשים נגד השלטונות: הקמת ישיבות וחדרים מחתרתיים. על כך נגזר עליהם שלוש שנות גלות בכפר   צ'ימקנט שבקזחסטן.

היה זה עונש חמור, אבל באותן שנים, כאשר רבים הוצאו להורג בגין "עבירות" כאלו, היה זה נס גדול, ועל כך הודינו לה'.

לפני שאבא נסע לקזחסטן, נסענו בני המשפחה להפגש עמו. עמדנו מאחורי סורגים ושוחחנו במשך מספר דקות. הדמעות זרמו כמים. המראה של אבא באותם רגעים לא ישכח ממני לעולם – על ראשו היתה מגבת. ברגע הראשון לא ירדתי לסוף דעתו, כשלפתע הבנתי כי בכלא אסור לחבוש כיפה כיון שזוהי מצווה דתית, לכן אבא מניח מגבת לראשו.

בהיותו בגלות, חלה אבא, ולכן אחותי מריישא נסעה לסייע לו. יותר מאוחר נסעה גם אמא עם נכדה מוטל (קוזלינר) שהיה כבן חמש. הוריו חפצו שימשיך ללמוד תורה אצל אבא.

מדי פעם קיבלנו מכתבים מאבא, אבל מהם לא ידענו הרבה, כיון שידע שהכל עובר צנזורה ובדיקה חיצונית.

על מנת להבטיח את שהותם של הגולים בעיר גלותם, היה עליהם לבוא מידי בוקר לתחנת המשטרה ולחתום נוכחות. הגלות הארוכה היתה קשה – הרחק רחוק מהמשפחה ומהחסידים, תוך מעקב בלתי פוסק. כל העת ייחלנו לסוף זמן הגלות, אולם האכזבה היתה קשה.

גם כשהסתיימו שלוש שנות הגלות, אבא ומענדל לא שוחררו. מסמכי השחרור שלהם אבדו, ומשום כך נאלצו להישאר בגלות עד שימצאו המסמכים.

* * *

עוד אבי ואחי שהו בגלות, נאסר גם חמי הרה"ח מיכאל קצנלבויגן. היה זה במוצאי שמחת תורה. הוא נעצר והוגלה – אך עד היום הזה לא נודעו עקבותיו, הי"ד.

בשנת תרצ"ח הגיע אלי הרב נחום זלמן גורביץ בשליחות הרבי, שאסדר לו פטור אצל הרופא בעיר סטארי רוסיה, אותו רופא שסידר את הפטור לאחי מענדל.

כשהגיע אלי עם סיפורו, לא ידעתי במה אוכל לעזור לו, היות וצו הגיוס שקיבל היה ממוסקבה, וצריך היה להיבדק דווקא אצל הרופאים בעיר זו, ולא אצל הרופא בסטארי-רוסיה הרחוקה. אבל הבנתי שאם הרבי שולח – בוודאי יש סיבה.

הצעתי לו אפוא שישאר בינתיים בביתנו עד שאחשוב מה לעשות. לפתע צץ רעיון בראשי: אמרתי לו שייסע בחזרה למוסקבה ויבקש מרופאו האישי אישור לנסוע לעיר סטארי רוסיה, כדי להינפש ממחלה שכמובן לא היה בה ולא כלום.  העיר סטארי רוסיה נחשבה אז לעיר נופש, ולכן שיערתי כי הרופא יסכים.

כפי ששיערתי, הרופא אכן אישר את הנסיעה לסטארי רוסיה. יצאנו יחד לעיר זו, והלכנו מיד לביתו של הרופא. הלה התפלא לראות אותי, שכן כבר מזמן לא גרנו בעיר. כשאמרתי לשם מה הגעתי, סירב לסייע לי, בטענה שכבר עשה מספיק למען היהודים והוא אינו רוצה לסכן עצמו שוב. לאחר שלחצתי עליו הסכים, באומרו כי זו פעם האחרונה שהוא נותן מסמכים כאלו.

לאחר שהפטור סודר, נסענו בחזרה לביתי ומשם כתב ר' נחום זלמן לרבי עם בשורת 'מזל טוב'. לא חלף זמן רב, וקיבלתי מענה מהרבי: "מזל טוב על שחרור נחום זלמן גורביץ מהצבא, וכל מה שלא טוב יעבור; ולך – ה' יעזור במה שאין לך, כתבי לי מכתב בשפה שקל לך, ותישלחי בו את תמונתך".

התבוננתי בדבריו של הרבי, והבנתי אותם כך: "כל מה שלא טוב" – דהיינו המסמכים שאבדו לאבא – "יעבור", העניין יסתדר. הרבי גם הוסיף: "וה' יעזור במה שאין לך", הבנתי שהכוונה לכך שעדיין לא היו לי ילדים, שש שנים לאחר נישואנו.

במשך השנים הלכנו לטובי הרופאים שקבעו כי הכול תקין ואין סיבה טבעית שלא יהיו לנו ילדים. לא כתבנו על כך לרבי, כיון שלא ראינו שיש בעיה רפואית. בעת שקיבלתי מענה כה ברור מהרבי, התמלאתי בביטחון גמור כי דברי הרבי יתקיימו במילואם.

הברכות הגיעו מהר ובצוותא – – –

בשנת תרצ"ט ילדתי את בתי פייגא, ובדיוק באותם ימים שבו אבא אמא ומענדל מגלות קזחסטן. כשיצאתי מבית הרפואה הביתה, נפגשנו לראשונה. השמחה היתה כפולה. אבא בירך "שהחיינו" בשם ובמלכות ובדמעות רבות…

(מתוך הספר "סוערות בדממה" – סיפור גבורתן של נשים חסידיות מאחורי מסך הברזל)