פרשת תרומה – דבר מלכות

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ט שבט ה׳תשע״ד
לכל אחד ואחד מישראל אנשים נשים וטף יש הציווי והכח לעשות את המשכן לה', שצריך להיות "לשמי" – כי ע"י מתן תורה נעשה יהודי למציאות חדשה, מציאות כזו שבהיותה נשמה בגוף למטה, ומבלי הבט על דרגתו בעבודה (אפילו אם היא שלא לשמה), הרי ה"תוך" והפנימיות שלו הוא "לשמה", לשם ה', מבלי שום טעם וענין אחר, "לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת". ולכן יש בכחו לפעול שגם מציאות העולם (תחתונים) תוכל להעשות קדושה (עליונים), עד – "דירה לו יתברך בתחתונים" , משכן ומקדש לה', עליו אומר הקב"ה "ושכנתי בתוכם".
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
חלון

 

משיחות לילות ד', ה', ו' ושבת קודש פ' תרומה ה'תשנ"ב

– תרגום מאידית –

א.  פותחין בברכה[1]. ובפרט בעמדנו בתחילת ובהכניסה לחודש אדר, כשישנו הציווי והדין[2] ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובחודש זה "בריא מזלי'"[3] דישראל. במילא מובן שבנ"י מתברכים אז במיוחד בברכות.

יתירה מזו: איתא בגמרא[4] "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", "הלכך בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לישתמיט מיני' באב דריע מזלי' ולימצי נפשי' באדר דבריא מזלי'". ולכאורה: מהו תוכן ההשוואה בגמרא "כשם שמשנכנס אב ממעטין כו' כך משנכנס אדר מרבין כו'", לכאורה ה"ז ממעיט את גודל השמחה בחודש אדר!

ויש לומר, דאדרבה: לשון חז"ל "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" בא ללמד, שמיעוט השמחה בחודש אב נכנס באותו תוכן של ריבוי השמחה בחודש אדר ("כשם . . כך"). שכן כוונת ותכלית מיעוט השמחה בחודש אב היא רק בכדי להפכו מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו[5].

וזה נפעל ע"י ה"מרבין בשמחה" וה"בריא מזלי'" בחודש אדר, שמהפך גם את ה"ממעטין בשמחה" ו"ריע מזלי'" בחודש אב. ולכן מובן, שעי"ז מתוספת עוד יותר שמחה באדר – נוסף להשמחה מצ"ע בטוב הנראה והנגלה, גם השמחה מזה שמהפכים אז את הענינים הבלתי רצויים (שגורמים ל"ממעטין בשמחה"), באופן שנעשה "ועשה לי מטעמים"[6] לשון רבים[7], הן "ממאכלים ערבים ומתוקים" (מרבין בשמחה באדר מצ"ע) והן "מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"7(האתהפכא דעניני אב לנהורא ולמיתקו).

[ועפ"ז יומתק זה שהציווי להרבות בשמחה מובא דוקא במס' תענית, בסוגיא המדברת אודות הירידה דחודש אב, כולל מיעוט השמחה שבו].

ועי"ז מתוסף עוד יותר בהפתיחה בברכה – ברכה בכל הענינים, גם בהפיכת כל הענינים של היפך לברכה ושמחה.

עד לברכה הכי עיקרית – בענין שהזמן גרמא – ברכת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כשתהי' שלימות השמחה – "אז ימלא שחוק פינו"[8], ושלימות ד"בריא מזלי'" דבנ"י, ושלימות דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו.

ב.  התחלת חדש אדר חלה (-בכו"כ שנים) בשבוע דפרשת תרומה.

וע"פ הידוע[9] שלמועדי השנה יש שייכות לפרשיות התורה בהן הם חלים, צריך להבין השייכות דחודש אדר – "משנכנס אדר מרבין בשמחה", וכש"בריא מזלי'" של ישראל – לפרשת תרומה.

ונוסף להשייכות לחודש אדר בכלל, צ"ל לזה שייכות גם להחידוש בקביעות דחודש אדר בשנה זו:

(א) להיותה שנה מעוברת ישנם בשנה זו שני אדרים. וכעת – כשקורין פ' תרומה – נמצאים בתחילת חודש אדר ראשון.

(ב) ב' הימים דראש חודש אדר ראשון (שהראש כולל בתוכו ומנהיג את כל ימי החודש[10]) חלו בימי ג' וד' בשבוע.

ג.   ויובן בהקדים דיוק בפרשתנו:

בהתחלת פרשתנו בציווי הקב"ה – "ויקחו לי תרומה גו' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת גו'"[11] – ידועה השאלה: מדוע מתחילה תרומת המשכן דוקא ב"זהב"[12]?

נוסף על השאלה בכלל, שהדברים היו צריכים להכתב בסדר מן הקל אל הכבד[13], לא זו אף זו – הרי בנדו"ד לכאורה מתאים סדר זה עוד יותר: מכיון שכאן מדובר אודות נדבת המשכן – שהיא חיוב על כל בנ"י כל אחד לפי נדבת לבו ("ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו גו'"11), ובפשטות היו אז בבנ"י חילוקים בין דל ועשיר[14], ובנדבת המשכן "לא היתה יד כולם שוה בה"[15] – הרי לכאורה הי' מתאים להתחיל בדברים – כסף או נחושת – שהם מצויים יותר אצל כל בנ"י, דברים שבהם הם משתווים יותר, ולאחר מכן למנות זהב ששייך בעיקר אצל יהודים עשירים יותר.

ע"ד שמצינו בסדר הנדבות שלאח"ז – שכל הענינים (מלבד זהב בתחלה) הם בהתאם למצב המנדבים: בתחילה באים זהב כסף ונחושת, ששלשתם היו אצל (רוב[16]) בנ"י, וכל בנ"י ("כל איש") נדבו מזה למשכן. לאחר מכן בא "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים"[17] – שע"ז כתוב[18] שרק "כל איש אשר נמצא אתו תכלת . . הביאו" – "כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם"[19]. לאחר מכן[20] – "עצי שטים" ("כל איש אשר נמצא אתו") – "כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים"[21]. והדברים האחרונים – "שמן למאור וגו'", ו"אבני שוהם ואבני מילואים"[22] – שרק "הנשיאים הביאו"[23] (כי ליהודים אחרים לא הי' זאת). [ובפרט לפי הפירוש[24] ב"והנשיאים הביאו את אבני שוהם" – עננים הביאום].

ועפ"ז – הי' צריך זהב לבוא לאחר כסף ונחושת שכן מספר מועט יותר מבנ"י הביאו זהב מאשר כסף ונחושת.

דהגם שלבנ"י היה ריבוי זהב וכסף[25] מביזת מצרים וביזת הים – כמאחז"ל[26] "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים" – הרי בפשטות הי' אצל (המצריים, ובמילא אצל) בנ"י יותר כסף (ונחושת) מזהב, כי דבר יקר יותר (זהב) ישנו מעט בכמות (ואדרבה: משום כך הוא יקר). ובזה גופא – בעשירות היו חילוקים בבנ"י גופא, כנ"ל.

יתירה מזו: נוסף לכך שלבנ"י הי' יותר נחושת מכסף ויותר כסף מזהב – הרי גם למשכן נדבו בנ"י כסף ונחושת יותר מזהב, כמפורש ברמב"ן[27] "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לא היו רבים כמרימי הכסף והנחושת ולא היתה הרמת הזהב מרובה ככסף והנחושת". והטעם לכך בפשטות הוא גם, כי לעשיית המשכן וכליו הוצרכו ליותר כסף ונחושת מזהב (כמסופר בפרטיות בפ' פקודי[28]).

ועפ"ז מתחזקת השאלה הנ"ל: מדוע תרומת המשכן מתחילה דוקא ב"זהב"?

אאפ"ל שהתורה מונה את י"ג[29] (ט"ו[30]) הדברים לפי סדר חשיבותם, וזהב הוא החשוב ביניהם (חשוב יותר מכסף ונחושת) – כי (א) "אבני שוהם ואבני מילואים" שהם דברים יותר חשובים מהדברים הכתובים לפנ"ז, נמנים רק בסוף[31]. (ב) ועיקר[32]: בציווי לנדבת המשכן ע"י ישראל הרי לא נוגע חשיבות הדבר, אלא המצב בפועל של בנ"י המנדבים והצורך במשכן, ובב' הענינים הי' כסף ונחושת יותר מזהב, כנ"ל.

גם צריך להבין: מהי ההוראה לדורות הנלמדת מכך ש"זהב" הוא הראשון מנדבות המשכן?

ד.  ויש לומר הביאור בזה, ובהקדים שאלה בנוגע לכללות המשכן:

עשיית והקמת המשכן לה' היתה תלוי' בכל בנ"י – הן הציווי על נדבת המשכן הי' לכאו"א מישראל ("ויקחו לי תרומה גו' מאת כל איש"), גם לנשים ("ויבואו האנשים על הנשים"27), עד שגם טף השתתפו בנדבת המשכן[33]; וגם הציווי לעשיית המשכן ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[34]) הוא חיוב על כאו"א מישראל – כמ"ש הרמב"ם[35]: "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר".

וצריך להבין:

ע"י המשכן נפעל חידוש נפלא – שעד אז לא הי' – שבבית גשמי למטה יהי' "ושכנתי בתוכם". כפי שהנביא מפליא[36] – "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", ודוקא ב"בית הזה" היא השראת השכינה, "ונועדתי שמה לבני ישראל גו'"[37]!

לפ"ז הי' צ"ל לכאורה, שבכדי לבנות משכן לה' (בו יהי' "ושכנתי בתוכם") זקוקים דוקא לאנשים נעלים ביותר בין בנ"י, שיש בכחם לעשות בית כזה שהשכינה תשרה ותתגלה בו,

[כפי שהי' זה בנוגע לעצם עשיית המשכן, שנעשה ע"י בצלאל "וימלא אותו רוח אלקים גו'"[38], ע"פ הוראות משה רבינו ששמע מהקב"ה עצמו, ועוד יותר – "ככל אשר אני מראה אותך גו' כן תעשו"[39]].

אעפ"כ אומרת התורה, שהמשכן תלוי דוקא בנדבתו ופעולתו של כאו"א מישראל – הן אנשים והן נשים, וגם טף! והיאך יש לאיש פשוט, אשה פשוטה, ואפילו ילד קטן, את הכח לפעול חידוש כזה שהשכינה תשרה בבית גשמי בעולם הזה הגשמי (עד לאופן ד"ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחת מישראל[40]) – דבר שלא יכול להיות אפילו ב"שמים ושמי השמים"?!

ובפרט שה"ויקחו לי תרומה" צריך להיות "לי לשמי"[41], כשם שה"ועשו לי מקדש" צריך להיות "לשמי"41, היינו שנוסף להנתינה ועשי' בפועל, צריכה להיות גם כוונה לשמה[42]. אשר עבודה לשמה (ובפרט בתכלית השלימות) איננה בכל בנ"י, אנשים נשים וטף, כמ"ש הרמב"ם (בהל' תשובה)[43], עד ששלימות העבודה לשמה מתוך אהבה ("לא מפני דבר בעולם כו' אלא עושה האמת מפני שהוא אמת") "היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה"[44].

ה.  והביאור בזה:

הציווי לעשיית המשכן בא דוקא לאחר מתן תורה, וכהמשך למתן תורה – שאז נפעל ה"ובנו בחרת מכל עם ולשון"[45], בחירת הקב"ה בכאו"א מישראל, ודוקא בגוף היהודי[46], שגם בהיותו נשמה בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי יהי' הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[47].

וכידוע[48] שעד מתן תורה היתה הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ובמתן תורה נעשה ביטול הגזירה, ובנ"י, כפי שנמצאים בתחתונים – הם (באמת) תמיד ב(מצב ד)עליונים, מצד ה"חלק אלוקה ממעל ממש"[49] שלהם, שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו[50], "ישראל וקוב"ה כולא חד"[51].

ממתן תורה ואילך – מציאותו של כאו"א מישראל היא כזו, שמבלי הבט על חיצוניותו, הרי "אע"פ שחטא ישראל הוא"[52], יש לו את "נקודת היהדות", שמצד זה איננו רוצה ואיננו יכול להתנתק ח"ו מאלקות[53], וכפס"ד הרמב"ם[54] – שרצונו האמיתי של כאו"א מישראל הוא לקיים את רצון ה', ומה שלפעמים נראה אחרת, ה"ז רק בחיצוניות מצד זה ש"יצרו הוא שתקפו".

יתירה מזו: אפילו יהודי כזה שאוחז עדיין בעבודה שלא לשמה – מביא הרמב"ם[55] (מחז"ל[56]), ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואומר "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", והטעם ע"ז הוא – כי "מתוך שלא לשמה", התוך והפנימיות[57] של ה(עבודה של יהודי אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) הוא – "לשמה" (עליונים).

עפ"ז מובן היאך יש לכאו"א מישראל – אנשים נשים וטף – את הציווי והכח לעשות את המשכן לה', שצריך להיות "לשמי" – כי ע"י מתן תורה נעשה יהודי למציאות חדשה, מציאות כזו שבהיותה נשמה בגוף למטה, ומבלי הבט על דרגתו בעבודה (אפילו אם היא שלא לשמה), הרי ה"תוך" והפנימיות שלו הוא "לשמה", לשם ה', מבלי שום טעם וענין אחר, "לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת". ולכן יש בכחו לפעול שגם מציאות העולם (תחתונים) תוכל להעשות קדושה (עליונים), עד – "דירה לו יתברך בתחתונים"[58], משכן ומקדש לה', עליו אומר הקב"ה "ושכנתי בתוכם".

ו.  עפ"ז יש לומר הטעם לכך ש"זהב" הוא הראשון מנדבות המשכן:

כשהקב"ה (בתורה) מונה את הנדבות שיהודי צריך להביא – הוא מתחיל ב"זהב" כי בזה מתבטאת (לא חשיבותו של הזהב מצ"ע (בלי כל שייכות לנדבת המשכן ע"י ישראל), אלא זה מבטא את) חשיבותו ומעלתו של יהודי, שהראשון – ראשון במעלה – מנכסיו (ובמילא מנדבותיו) הוא "זהב", הדבר היקר והחשוב ביותר.

שכן מציאותו של יהודי – לאחר מתן תורה – היא כזו, שאפילו בהיותו למטה בגשמיות העולם, שבו זקוקים (בבניית המשכן) גם לכסף ונחושת וכו' (ובכמות – יותר מזהב), אזי לכל לראש הוא עשיר בעצם[59], "בן מלך"[60], ויתירה מזו – "מלך" עצמו[61], שמציאותו היא (ואליו שייך) הדבר הכי יקר – "זהב", ר"ת "זה הנותן בריא"[62] – הנותן (היהודי) גם כפי שנמצא למטה, הוא בתכלית השלימות דבריאות, בגשמיות וברוחניות.

יתירה מזו: נוסף לכך שהקדמת הזהב מבטאת את מעלתו וחשיבותו של יהודי בכלל – ה"ז נוגע במיוחד להענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" גופא, שכן הכח לפעול "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בא ע"י יהודי, שגם בהיותו למטה הוא "עליונים", בדרגת "זהב".

כשמדובר רק ביחס למשכן ולאופן שבו בנ"י נדבו למשכן – אז יש לכסף ונחושת קדימה לגבי זהב (כי הם מצויים יותר אצל בנ"י, והיו בריבוי יותר במשכן, כנ"ל); אבל כשמדובר אודות בנ"י, שעושים את כל המשכן – לכל לראש בא ענין הזהב, מכיון שיהודי, גם בהיותו מציאות למטה, הוא שייך לכל לראש ל"זהב", ולכן בכחו לעשות את המשכן לה'.

ויש לומר, שזהו גם הטעם לכך שלבנ"י הי' אז ריבוי זהב וכסף גם בפשטות – כי זה משתלשל ממעלתם, שמצד עצם ענינם הם עשירים (ברוחניות) בדרגת "זהב", ובמילא משתלשלת מזה גם עשירות בגשמיות, ריבוי זהב.

ועפ"ז יומתק גם זה שבפ' ויקהל (בה מדובר אודות נדבת ישראל בפועל) מחלקת התורה את נדבת הזהב ונדבת הכסף ונחושת בב' פסוקים נפרדים: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח גו' כל כלי זהב, וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'"27, וב' פסוקים לאח"ז (בהפסק הנדבות של תכלת גו') – "כל מרים תרומת כסף ונחושת גו'", כפי שהרמב"ן מבאר19"בעבור שהזכיר שם הנשים ואין להם כסף ונחושת רק הזהב בתכשיטין גו'" – כי זהב הוא סוג אחר באיכות מכסף ונחושת ושאר הנדבות – זהב מורה על שלימותו של כאו"א מישראל, אנשים ונשים (וי"ל שלכן הי' הזהב אצל שניהם, אפילו אצל אלה (נשים) שלא הי' להם כסף ונחושת).

ז.  עפ"ז תובן ג"כ השייכות לחודש אדר (שבתחילת החודש קורין פ' תרומה). ובהקדים:

על דברי הגמרא שבחודש אדר "בריא מזלי'" של יהודי – נשאלת השאלה: חז"ל הרי אומרים[63] "אין מזל לישראל"[64]?

לכאורה הי' אפ"ל ע"פ דברי רש"י על "אין מזל לישראל" – "דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה"[65]. היינו, שלבנ"י יש מזל, אך ע"י כח חזק יותר (תפלה וזכות) יכול מזלם להשתנות לטובה. אבל אי"ז ביאור מספיק בנוגע לחודש אדר – כי "בריא מזלי'" פירושו בפשטות הוא לא שע"י כח שני (תפלה וזכות) משתנה המזל, אלא שהמזל מצד עצמו (בחודש אדר) הוא "בריא".

ויש לומר הביאור בזה:

בעצם, מצד שרשם למעלה, בנ"י אינם כלל תחת שליטת המזלות ח"ו, כמ"ש[66] "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה".

חידושו של יהודי הוא יותר מזה, שאפילו כפי שהוא יורד למטה כנשמה בגוף בעולם הטבע, וגופו "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"46(שמונהגים ע"י מזלות), גם כאן הוא במצב ד"אין מזל לישראל". ולכן אמנם יש בכחו – על ידי תפלה וזכות – לשנות את מזלו לטובה. אבל כ"ז עדיין מצד כח עליון יותר (תפלה וזכות), לא המזל מצ"ע.

החידוש דחודש אדר הוא יותר מזה: אפילו כפי שיהודי, יחיד[67], כאן למטה קשור לענין המזל, ונמצא בעולם בו "אית לי' דינא בהדי נכרי" (עד שבחודש אב עליו להשתמט מכך כי "ריע מזלי'") – בחודש אדר "בריא מזלי'", מיד בכניסה לחודש (אפילו בלי שום עבודה מצדו), המזל מצ"ע הוא "בריא", עד שאפילו אינו יהודי רואה ומרגיש זאת.

ויש להוסיף ע"פ הפירוש הפנימי[68] ד"אין מזל לישראל", ש"מזל ישראל" הוא בחי' אין (ביטול). והחידוש בדבר הוא, שכך הוא לא רק למעלה, אלא המזל (בחי' אין) הוא נוזל[69] ונמשך למטה, שגם כפי שיהודי נמצא למטה בעולם המזלות, ו"אית לי' דינא בהדי נכרי", הרי מזלו – הוא בחי' אין (ביטול לה'), כמדובר לעיל (ס"ה) שרצונו הפנימי של יהודי הוא לקיים את רצון ה', עד שזה מתבטא בכך ש"בריא מזלי'", מזלו הוא בריא וחזק גם לעיני בשר (אפילו לאוה"ע).

ח.  עפ"ז מובנת השייכות דחודש אדר לפ' תרומה:

בנדבת ועשיית המשכן בא לידי ביטוי בגלוי (הכח שקיבלו במ"ת) שיהודי כפי שהוא למעלה (בעליונים) כמו"כ נמצא הוא למטה בתחתונים, שמציאותו (גם בעולם בו נכסים תופסים מקום) הוא בדרגת "זהב", "זה הנותן בריא". וזה נותן את הכח שבחודש אדר – בו נסתיימה עשיית המשכן (ולאח"ז – הקמת המשכן בז' ימי המילואים – בסיום חודש אדר, כ"ג אדר עד ר"ח ניסן) – יהי' "בריא מזלי'" של יהודי, שגם כפי שהוא קשור עם דרגת ה"מזל" (תחתונים), הוא נמצא באופן "בריא", "זה הנותן בריא".

ט.  ויש לומר שזוהי גם השייכות לכך ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (שבא בגמרא בהמשך אחד ל"בריא מזלי'"):

השמחה הכי גדולה שיכולה להיות אצל יהודי היא, כאשר הוא יודע שבכל מצב בו הוא נמצא – אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה[70], שכן אפילו כפי שנמצא למטה נשמה בגוף, הוא "בן יחיד" של מלך מלכי המלכים הקב"ה, והקב"ה אומר שראשון נכסיו של יהודי הוא – "זהב", היינו, שגם בעולם בו נכסים גשמיים תופסים מקום, כאו"א מישראל הוא עשיר, ברוחניות ובגשמיות!

לפ"ז מובנת עוד יותר השוואת הגמרא "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ל"משנכנס אב ממעטין בשמחה" – כי החידוש בזה הוא, שאפילו בדרגת החושך למטה (שלכן "ממעטין בשמחה"), יש בכח חודש אדר להפוך זאת, כנ"ל (ס"א).

וכאשר יהודי מתבונן בכך ה"ז מביא אותו לשמחה גדולה ביותר, ושמחה כזו שמשנה את חייו הגשמיים, שחי בעולם הזה בהתאם לגדרי טבע העולם:

תכונת השמחה היא, שפועלת וחודרת בכל עניני האדם. כשאדם שמח – הוא חי חיים שמחים, שמחה שפועלת על כל מעשיו, ועל דבר שבא איתו במגע, והוא משמח גם אחרים בסביבתו. ושמחה זו מכניסה יותר הצלחה בכל פעולותיו וכל חייו – כנראה במוחש.

כלומר, נוסף לכך שע"י שמחה נעשים "בן עולם הבא" (כמאחז"ל[71] "הנך בדחי – ששמחים ומשמחים בני אדם – בני עלמא דאתי נינהו") – הוא נעשה גם "בן עולם הזה" אמיתי, שחייו בעולם הזה הם חיים אמיתיים שמחים ומוצלחים.

י.  ענין זה נמצא בהדגשה יתירה בקביעות ראש חודש אדר בשנה זו – בימים ג' וד':

איתא בגמרא[72] "גימ"ל דל"ת – גמול דלים". היינו, שאפילו כפי שנמצאים במצב ד"דלים", נמשך גמול והשפעה מלמעלה, כך שנעשה חיבור דג' וד' יחד – "גד", שפירושו הוא מזל[73] – "בריא מזלי'", עד לאופן ד"זהב", "זה הנותן בריא".

ובפרטיות יותר יש לומר – שגם הענין ד"(גמול) דלים" מורה על העילוי של בנ"י, שנפעל במתן תורה.

ובהקדים דיוק הלשון "גמול דלים" דוקא ולא "גמול רשים"[74]. דלכאורה: "רשים" זקוקים ל"גמול" יותר מ"דלים" – כידוע[75] שאע"פ שדלי"ת ורי"ש שניהם קשורים לענין הדלות ועניות, הרי"ש (ולרש אין כל[76]) הוא ענין דדלי דלות, למטה מדלות?

ויש לומר הביאור בזה[77]: החילוק בין דלי"ת לרי"ש מרומז גם בצורת האות: צורת אות דלי"ת דומה לצורת אות רי"ש (רגל ימיני וגג מעליו), אבל – בהוספת העוקץ (נקודה) מאחורי הגג. שהנקודה – מורה על ענין הביטול, שמקשרת את המקבל (מלכות, דלית לה מגרמה כלום[78]) למשפיע (יסוד), כך שיהי' "גמול דלים".

ובעבודה – הנקודה היא נקודת היהדות שישנה בכאו"א מישראל, בכל מצב שהוא, שמקשרת אותו ל"גמול" (השפעה) מלמעלה.

ויש לומר שהענין ד"(גמול) דלים" – שאפילו כפי שיהודי נמצא במצב ד"דל", יש לו את הנקודה מאחוריו בתכלית השלימות – נפעל במתן תורה, כמדובר לעיל שאז נתבטלה הגזירה בין עליונים ותחתונים, והי' ה"ובנו בחרת" בבנ"י כנשמות בגופים למטה, ומאז ואילך לא שייך בבנ"י הענין דרי"ש, "רשים"[79].

כלומר: גם קודם מתן תורה הי' הענין דהמשכת אלקות למטה, אבל אז הי' זה באופן ד"גמול רשים", שהתחתונים (רשים) נשארו דבר נפרד מהעליונים (גמול), משא"כ במ"ת נפעל הענין ד"גמול דלים", חיבור עליונים ותחתונים.

ויש לומר שזה מרומז גם בתיבת "גר" ר"ת "גמול רשים": קודם מתן תורה אמר משה[80] "גר הייתי בארץ נכרי'". היינו, שהי' שם רק "גר" (אדם זר) בגלל הקשר שלו להקב"ה, אבל – "הייתי בארץ נכרי'". משא"כ לאחר מ"ת לא שייך כל המציאות ד"הייתי בארץ נכרי'", שתהי' לו שייכות (אפילו כגר) אל (ארץ מלשון) רצון של נכרי ח"ו, כפס"ד הרמב"ם הנ"ל שרצונו האמיתי של יהודי הוא לקיים את רצון ה' ("רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות") – כי יש אצלו את נקודת היהדות (הנקודה מאחורי הדלי"ת) בשלימות.

יא.  הלימוד מכל האמור:

לכל לראש נלמד מכך – שהקב"ה פוסק בתורתו הקדושה, התורה הנצחית לכל הדורות ובכל המקומות – שכאו"א מישראל שייך לכל לראש ל"זהב". ובפשטות – שלכאו"א מישראל צ"ל עשירות, הן ברוחניות והן בגשמיות – עשירות בפשטות ממש!

יתירה מזו: לא זו בלבד שזה צריך להיות לו – אלא שלכאו"א מישראל ישנה עשירות בפועל. ואפילו אם זה לא נמצא בגלוי ובגשמיות – אי"ז משום שהיא לא קיימת ח"ו, אלא משום שיהודי צריך לגלות זאת ע"י עבודתו. ואדרבה: ע"י שמגלים זאת מתוך החושך – ה"ז נעשה באופן דיתרון האור מן החושך[81], תוספת ריבוי של שפע רב דגשמי ברכה, באופן של תגבורת החיות[82], שנעשה שטפון של גשמי ברכה אך ורק למעליותא, עד שזה מהפך גם את השטפונות שלא למעליותא לשטפונות דטוב וקדושה (ועד כהכנה ל"מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים"[83]).

ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון בגאולה – לאחרי שכבר סיימו הכל, וצריכה להיות רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל – הרי בודאי שהקב"ה מברך כאו"א מישראל בעשירות בזהב בגשמיות וברוחניות, עד לאופן (כשם שהי' ב"ימי צאתך מארץ מצרים" כך גם עתה "אראנו נפלאות"[84]) – ש"אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים[85] חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".

מכך ישנה מיד ההוראה – שיהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל בכל הענינים, החל מעשירות ברוחניות, אין עשיר אלא בדעת[86], להיות עשיר בתורה ומצוות, ועד גם – עשירות בגשמיות, בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם[87]), ויוכל להרבות בנתינת הצדקה וקיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – לנצל את העשירות ("זהב כסף ונחושת וגו'") כדי לעשות מביתו הפרטי משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – גם ע"י נתינה לצדקה לבניית בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט"[88].

יב.  ועוד והוא העיקר – בענין שהזמן גרמא – בניית בית המקדש השלישי בפשטות ממש:

לאחרי כל הפירושים בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כולל הפירוש "בתוך כל א' וא'" – הרי אין מקרא יוצא מדי פשוטו[89], לכל לראש הפירוש בזה בנוגע להלכה למעשה הוא – שעל בנ"י מוטל החיוב לבנות את בית המקדש.

ובנוגע אלינו הכוונה – לבנות את בית המקדש השלישי, בפשטות ממש, כפס"ד הרמב"ם[90] שיבנה ע"י משיח צדקנו, "ובנה מקדש במקומו"[91], וע"פ דברי הרמב"ם "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר" (כנ"ל), מובן שכך הוא גם בנוגע לבית השלישי, שכאו"א מישראל ישתתף בזה ע"י נדבותיו, אנשים ונשים, ויש לומר – גם טף (כפי שהי' בנדבת המשכן).

ובפרט שבדורנו זה כבר חינכו והרגילו – וממשיכים בזה – את ילדי ישראל הקטנים לתת צדקה: נוסף לכך שעושים אותם שלוחים לתת לצדקה, נותנים להם גם כסף שנעשה ממונם הפרטי, בכדי שהם יתנו מכספם הפרטי לצדקה.

יג.  נוסף לכך ישנו הלימוד בפשטות מכך ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (שבא בהוספה על הציווי והחיוב הכללי בכל ימי השנה ד"עבדו את ה' בשמחה"[92], "עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב"[93], ופס"ד הרמ"א (בסוף חלק או"ח): "טוב לב משתה תמיד"):

בעמדנו בפתיחה דחודש אדר, ובשנה זו – דב' חדשי אדר, אדר ראשון ושני – וע"פ הידוע[94] שלפתיחת הדבר כח מיוחד, הפותח את הצינור לשמחה במשך כל ימי חדשי אדר בשנה זו – צריך מיד לשאוב כחות מהפתיחה והכניסה ("משנכנס אדר") להרבות בכל עניני שמחה,

עי"ז שכל אחד ואחת מקבל תיכף החלטות טובות ומביאם מיד לפועל – להשתדל בכל האופנים להוסיף ולהרבות בדברים המשמחים, החל עוד ביום זה באופן המותר בשבת [ובפרט ש"וביום שמחתכם אלו השבתות"[95]], ולאח"ז – באופן דמוסיף והולך ואור ושמח בכל יום ויום מב' חדשי אדר, להוסיף יותר בכל יום בעניני שמחה [כידוע[96] שבשמחה צ"ל חידוש בכל יום – "פנים חדשות"].

וע"פ הכלל בכל עניני טוב וקדושה, שכל המקדים ה"ז משובח וכל המרבה ה"ז משובח – עאכו"כ שכן צ"ל בנוגע לעניני שמחה, שמצ"ע הם באופן דפורץ גדר[97], ועאכו"כ "מרבין בשמחה" בחודש אדר, ועאכו"כ – באופן שבכל יום מתוספת יותר בשמחה לגבי הימים שלפנ"ז.

ובפשטות:

שכאו"א מישראל יוסיף בכל עניני שמחה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לשמח את הזולת (כידוע[98] ששלימות ענין השמחה היא דוקא ביחד עם הזולת),

ולכל לראש – ע"י ההוספה ב"פקודי ה' ישרים משמחי לב"[99], לימוד התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות התורה, ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה[100] – קיום המצוות בהידור.

ועוד וג"ז עיקר – שע"י מרבין בשמחה בתומ"צ יתבטא הדבר גם במרבין בשמחה בפשטות, גם בענינים גשמיים ועל ידם [כמדובר לעיל, שהחידוש דאדר הוא שגם בעולם יהי' "בריא מזלי'"] – כהוראת השולחן ערוך. וגם בזה יהי' זה הן בנוגע לשמח את עצמו, והן את הזולת, החל מבני ביתו – הבעל יוסיף בלשמח את אשתו, והורים יוסיפו בלשמח את ילדיהם, בענינים המשמחים אותם (בטבעם), כפס"ד השו"ע[101],

[ובפרט שהאב ישמח את ילדיו, כפי שרואים בפועל שעי"ז שמשמח את ילדיו, מתוספת אצלם לפעמים שמחה יתירה, מכיון שרואים שלפעמים אומר "מלה קשה" (בגלל חינוך), אבל באופן שלאחר מכן זה מביא להוספה יתירה בחביבותו אליהם].

וכן – להוסיף בלשמח יהודים נוספים בסביבתו (כמדובר לעיל, שעי"ז נעשה בן עוה"ב ובן עוה"ז).

יד.  ויהי רצון, שההוספה וריבוי בשמחה – תפרוץ כבר את כל הגדרים, החל מהגדרים האחרונים שנותרו מהגלות, ותהפוך אותם לטוב וקדושה,

ובעיקר – תפרוץ את הגדרים של הרגע האחרון בגלות, שזה ייעשה הרגע הראשון של הגאולה, שבאה ע"י מעשינו ועבודתינו בכלל, ובפרט מתוך שמחה, ובמיוחד – ע"י עבודתם של נשים צדקניות בישראל, שבזכותן תבוא הגאולה (כשם שהי' בגאולת מצרים)[102],

ובפרט הנשים הצדקניות שנספו – ל"ע – על קידוש השם, רח"ל… ויהי רצון שזה יהי' המקרה האחרון של ענינים כאלו, ושל ענין הפטירה בכלל. ומכאן ולהבא יהי' רק אריכות ימים ושנים טובות לכאו"א מישראל ולכלל ישראל אנשים נשים וטף, מתוך בריאות – ובפרט ש"בריא מזלי'" בחודש אדר – בריאות בגשמיות וברוחניות,

עד שעוברים, בלי הפסק כלל, לחיים נצחיים, בגאולה האמיתית והשלימה.

וזכותה תעמוד לכאו"א מישראל, ובודאי לה בעצמה, החל מכך שכבר יהי' "הקיצו ורננו שוכני עפר"[103], וצדיקים וצדקניות קמים מיד[104].

ובמקום כל זה – "ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" – ובפרט עי"ז שעשו הכנה וכלי לזה ע"י השמחה בזמן הזה מעין ד"ימלא שחוק פינו" [ע"י קיום המצוות בכלל, ובפרט ע"י מצות תפילין, שעי"ז[105] נעשים "בדח טובא"[106] מעין ד"ימלא שחוק פינו"[107]], ובפרט בהיותנו בדורו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ששמו "יוסף יצחק" מרמז על הוספה ב(יצחק מלשון) צחוק ושחוק ושמחה.

וכל בנ"י, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו[108], יחד עם כספם וזהבם אתם[109], יחד עם כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ[110] – הולכים לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי והמשולש, ותיכף ומיד ממש.

הערות

[1]ע"פ פתיחת אגרת הראשונה באגה"ק שבתניא. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 641 בהערה.

[2]תענית כט, סע"א. הובא להלכה במג"א או"ח סו"ס תרפו (וראה לקו"ש חי"א ע' 338 בהערה. סה"ש תנש"א ח"א ע' 339 הערה 2. וש"נ).

[3]תענית שם, ריש ע"ב.

[4]שם, א-ב.

[5]ראה זח"א ד, א.

[6]תולדות כז, ז.

[7]תניא פכ"ז.

[8]תהלים קכו, ב. וראה ברכות לא, א.

[9]של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב(רצז, א).

[10]ראה לקו"ת דרושים לר"ה נח, סע"א. ובכ"מ.

[11]פרשתנו כה, ב-ג.

[12]ראה בחיי וראב"ע ריש פרשתנו. ועוד.

[13]ראה דברי שאול עה"ת כאן.

[14]כמפורש בר"פ תשא בהציווי דתרומת שקלים (שנאמר ביחד עם הציווי (בר"פ תרומה) "ויקחו לי תרומה גו'", "ג' תרומות נאמרו כאן כו'" (פרש"י שם, ב)) – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וראה גם כלי יקר פרשתנו כה, ג, שבתרומת המשכן לא היו כולם שוים בה כי אם איש לפי עשרו.

ולהעיר ממכילתא ופרש"י עה"פ בר"פ משפטים "כי תקנה עבד עברי" – "מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר אם אין לו ונמכר בגניבתו". אבל ראה לקו"ש חט"ז ע' 253.

[15]פרש"י תשא ל, טו.

[16]ראה ראב"ע שם: "ברוב הקהל נמצא".

[17]פרשתנו שם, ד.

[18]ויקהל לה, כג.

[19]רמב"ן עה"פ שם, כב.

[20]פרשתנו שם, ה.

[21]רמב"ן ויקהל שם.

[22]פרשתנו שם, ו-ז.

[23]ויקהל שם, כז.

[24]תנחומא, ת"י ותיב"ע עה"פ.

[25]כל כסף וזהב שבעולם (פסחים קיט, א).

[26]בכורות ה, ב. וכ"ה בתנחומא בשלח כה. הובא בפרש"י בא יג, יג (וראה לקו"ש חט"ז ע' 253 הערה *20).

[27]ויקהל שם, כב.

[28]לח, כד ואילך.

[29]תנחומא פרשתנו ה. שהש"ר פ"ד, יג. פרש"י ודעת זקנים מבעה"ת ריש פרשתנו. זח"ב קמח, א.

[30]בחיי פרשתנו כה, ז. כלי יקר שם, ג. וראה זח"ב קלב, ב.

[31]כ"כ בדברי דוד (להט"ז) ריש פרשתנו.

[32]כי שאלה הא' אפשר לתרץ כמ"ש בראב"ע ריש פרשתנו "והתחיל בתחלה הנדבה הנכבד שהוא הזהב והשלים בנכבד אבני שוהם ואבני מילואים כי לא נמצאו רק אצל הנשיאים ולא כן הזהב כי ברוב הקהל נמצא".

[33]אדר"נ פי"א, א. וראה צפע"נ מהד"ת ג, ג.

[34]פרשתנו כה, ח.

[35]הל' ביהב"ח פ"א הי"ב.

[36]מ"א ח, כז. וראה המשך תרס"ו ע' תקלה. ובכ"מ.

[37]תצוה כט, מג.

[38]ויקהל לה, לא.

[39]פרשתנו כה, ט.

[40]אלשיך עה"פ קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). ר"ח שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו. של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ובכ"מ.

[41]פרש"י עה"פ.

[42]ראה לקו"ש חט"ז ע' 287.

[43]פ"י ה"א.

[44]רמב"ם שם ה"ב.

[45]נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת שחרית. וקאי על מ"ת – ראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"ס ס"ד.

[46]תניא פמ"ט (סט, סע"ב ואילך).

[47]יתרו יט, ו.

[48]תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

[49]תניא רפ"ב.

[50]כש"ט בהוספות סקט"ז. וש"נ.

[51]ראה זח"ג עג, א.

[52]סנהדרין מד, רע"א.

[53]"היום יום" כ"ה תמוז.

[54]הל' גירושין ספ"ב.

[55]הל' תשובה שם ה"ה. וכן בהל' ת"ת פ"ג ה"ה. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"כ. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג.

[56]פסחים נ, ב. וש"נ. ירוש' חגיגה פ"א ה"ז.

[57]ראה גם לקו"ש ח"ח ע' 167. ועוד.

[58]ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

[59]להעיר ממ"ש (מלאכי ג, יב) "כי תהיו אתם ארץ חפץ גו'", וידועה תורת הבעש"ט ("היום יום" יז אייר): כמו שהחכמים הגדולים ביותר לא יגיעו אף פעם לאוצרות הטבעיים הגדולים, שהטביע השי"ת בארץ, שהכל הי' מן העפר (קהלת ג, כ), כמו"כ לא יכול אף אחד להגיע לאוצרות הגדולים שנמצאים בבנ"י, שהם ארץ חפץ של הקב"ה.

[60]ראה שבת סז, א.

[61]ראה תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב).

[62]ראה רבותינו בעה"ת ריש פרשתנו. פי' הרא"ש שם. אגרת הטיול (לאחיו של המהר"ל) חלק הרמז אות ז. תורה שלימה עה"פ פרשתנו כה, ג (אות לח).

[63]שבת קנו, סע"א.

[64]בחדא"ג מהרש"א "גם שאמרו אין מזל לישראל, מ"מ מגלגלין זכות ליום זכאי כו'" (ולכן "בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי כו' לימצי נפשי' באדר"). אבל בגמרא מפורש הלשון ש"בריא מזלי'".

[65]ובתוס' שם (ד"ה אין מזל): על ידי זכות גדול משתנה, אבל פעמים שאין המזל משתנה, כדאמר ביבמות פרק החולץ (נ, א) זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו.

[66]ירמי' יו"ד, ב.

[67]ראה חדא"ג מהרש"א שבת שם, שהפלוגתא בגמרא (באם יש מזל לישראל או אין מזל ישראל) הוא בנוגע ליחיד בישראל (ולא בנוגע לכלל ישראל).

[68]או"ת להה"מ מט, ג. סב, ב. חנוך לנער ע' 48.

[69]"מזל" מלשון נוזל (לקו"ת האזינו עא, ד. ובכ"מ).

[70]ראה תניא ספל"ג: ישמח ישראל בעושיו פי' שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתוני' שהם בחי' עשי' גשמיית ממש.

[71]תענית כב, א.

[72]שבת קד, א.

[73]פרש"י ויצא ל, יא.

[74]דאף ש"גמול דלים" הוא פירוש הגמרא בר"ת של אותיות ג' ד' (הסמוכות זל"ז), הרי מכיון שכל ענין בתורה הוא בתכלית הדיוק, מובן, שסמיכות ג' וד' אינו באקראי ח"ו, אלא היא מפני הענין ד"גמול דלים" דוקא (ולא "רשים").

[75]תו"א מג"א קיח, סע"א (מפרדס שער כז פ"ג). ובכ"מ.

[76]ש"ב יב, ג.

[77]בהבא לקמן – ראה תו"א שם. וראה בארוכה ספר הערכים-חב"ד מערכת אותיות – אות ד' (ע' תיז ואילך), ואות ר' (ע' שסא ואילך). וש"נ.

[78]ראה זח"א לג, ב. רמט, ב. ח"ב רטו, א. ועוד.

[79]ואף שמצינו קרבן במצב של דלי דלות (ויקרא ה, יא. וראה תו"א שם) – אולי י"ל, כי זהו קרבן על חטא, ש"יצרו הוא שתקפו".

[80]שמות ב, כב.

[81]קהלת ב, יג.

[82]ולהעיר מהשייכות לאדר (שהוא בתקופת גשמים) – "אדר פירושו תוקף וגבורה, כמו אדיר במרום ה', ובביצה פ"ב דט"ו ע"ב הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר אדיר במרום ה' כו'" (לקוטי לוי"צ על פסוקי תנ"ך ומארז"ל ריש ע' צט).

[83]ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.

[84]מיכה ז, טו.

[85]ולהעיר מהשייכות לשנת הצדי"ק. וראה עיון יעקב לע"י בכורות ה, ב.

[86]ראה כתובות סח, א. וראה נדריםמא, א.

[87]הל' תשובה רפ"ט.

[88]יחזקאל יא, טז. מגילה כט, א.

[89]שבת סג, א. וש"נ.

[90]הל' מלכים רפי"א ובסופו. וראה לקו"ש חי"ח ע' 418 ואילך. וש"נ.

[91]ל' הרמב"ם שם ספי"א.

[92]תהלים ק, ב.

[93]תבוא כח, מז.

[94]ראה לקו"ש ח"כ ס"ע 74 ואילך. וש"נ.

[95]ספרי בהעלותך י, י.

[96]כתובות ז, סע"ב. טושו"ע אה"ע סס"ב ס"ז ואילך.

[97]ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

[98]ראה רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח.

[99]תהלים יט, ט.

[100]מגילה כז, א. קידושין מ, ב.

[101]פסחים קט, א. רמב"ם שם. טושו"ע או"ח סתקכ"ט ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ז.

[102]סוטה יא, ב.

[103]ישעי' כו, יט.

[104]ראה זח"א קמ, א.

[105]ראה לקו"ש שבהערה 2. וש"נ.

[106]ברכות ל, סע"ב.

[107]ראה שם לא, א.

[108]בא י, ט.

[109]ישעי' ס, ט.

[110]ראה מגילה כט, א.

 

פרסום תגובה חדשה

test email