פרשת ויקרא – ברית מלח עולם

יום רביעי ג׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד
קרבת יהודי לה' צריכה להיות נצחית דוגמת מלח שקיים לעולם, לכן מצווים אנו במצות עשה "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", ובמצות לא תעשה "ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך". שעל ידי המלחת הקורבן נוצרת בינינו לבין הקב"ה כריתת "ברית מלח עולם". אין דבר המסמל יצירת קשר בל יינתק יותר ממלח – "מלח שאינו מסריח לעולם".
מאת שולמית שמידע

 

שם הספר ושם הפרשה "ויקרא" מעיד על תוכן הספר כולו.

הקב"ה האוהב את עמו ישראל נותן להם תורה ומרבה להם מצוות,

וקורא תדיר לכל יהודי בלשון חיבה להתקרב אליו ולהתקשר איתו.

*   *   *

"ויקרא אל משה" – אשרי משה שחיבה יתירה נודעת לו,

שלכל דיבור אמירה או ציווי ה' פונה אליו בקריאה של חיבה,

(דוגמת מלאכי השרת הקוראים זה אל זה).

בניגוד לנביאי אומות העולם שאליהם ה' נגלה בלשון עראי וטומאה –

"ויקר אלוקים אל בלעם".

*   *   *

הקב"ה קורא בלשון חיבה לא רק למשה

אלא לכל אחד מישראל (שבכל יהודי יש בחינת משה),

וחיבתו של הקב"ה לכל אחד מישראל,

מוסיפה באהבת ישראל ואחדות ישראל,

עד שבאהבת ישראל אין קנאה ותחרות בדומה למלאכי השרת.

*   *   *

לכאורה, רק אל"ף זעירא… מבדילה בין "ויקרא אל משה" לבין "ויקר אל בלעם"?

אולם אל"ף זו היא הרומזת ל"אלופו של עולם".

שצורת האות אל"ף מעידה על הקשר של ה' לישראל –

יו"ד למעלה (הקב"ה) ויו"ד למטה (יהודי),

וו"ו אות אמת המחברת אותם למציאות אחת.

ולא בכדי אל"ף משמעה "אחד" שמאחדת כל יהודי עם "ה' אחד",

ובמילא כל ישראל מתאחדים זה עם זה.

*   *   *

אחדות ישראל אפשרית רק בהתקשרות ל"ה' אחד".

וכיצד מתקשר יהודי ל"ה' אחד"?

על ידי שמקריב מבשרו ומעצמו לפני ה' – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'".

לא רק בבית המקדש הכללי של כל עם ישראל הקריבו קורבנות,

גם בבית המקדש הפרטי יהודי מקריב קורבנות.

וכמו בבית המקדש שהעיקר אינו להקריב את הבהמה (רכוש),

אלא אדם צריך להקריב מעצמו מגופו ומרצונותיו,

כך בבית המקדש הפרטי של כל אחד מאתנו.

כשאדם מקריב מעצמו לה' הוא עושה חשבון נפש ומפשפש במעשיו,

ומשתדל להיות שלם בנפשו בלי מום.

הוא צריך לשחוט את יצרו עד שישאר ללא דם – ללא רתיחת דמים,

ללא התלהבות הנפש הבהמית לעניינים הגשמיים,

עד שיהיה לרצון לפני ה'.

ובעת רצון של אתערותא דלעילא כשהוא שומע את קריאת ה' מלמעלה,

ורואה הארה אלוקית בצורת אש היורדת משמים לאכול את הקורבן שעל המזבח,

הוא מקריב את נפשו הבהמית ואת יצרו הרע – "הבהמה הבקר והצאן",

וכופה את מידותיו הרעות והופכם לטובה.

עד שכל כוחותיו השכליים והרגשיים מתכללים באש האלוקית שירדה משמים,

והוא מרגיש שאוהב את ה' אהבה כרשפי אש.

*   *   *

רק כשמקריבים את ה"בהמיות" וזובחים את היצר,

רק כשמגבירים את הנפש על הגוף ואת הנפש האלוקית על הנפש הבהמית.

מגיעים לתכלית עבודת הקרבנות – קרבה לה' בהתקשרות חזקה

ובאהבה רבה ונפלאה למעלה מן השכל.

זוהי הדרך להגיע לאהבת ה' וליראתו…

זוהי הדרך להגיע לאהבת ישראל…

בעצם זוהי כל התורה כולה!…

*   *   *

קרבת יהודי לה' צריכה להיות נצחית דוגמת מלח שקיים לעולם,

לכן מצווים אנו במצות עשה "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח",

ובמצות לא תעשה "ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך".

שעל ידי המלחת הקורבן נוצרת בינינו לבין הקב"ה כריתת "ברית מלח עולם".

אין דבר המסמל יצירת קשר בל יינתק יותר ממלח –

"מלח שאינו מסריח לעולם",

מלח שמקיים כל דבר ומציל אותו מן הריקבון,

מלח שהוא דבר בריא ומבריא אחרים ומחזקם,

מתכלל עם הקורבן ומביא אותו לתכלית שלימותו.

*   *   *

לכאורה, מלח יכול גם לשרוף ולהכרית,

כי במלח שני יסודות הפכיים אש ומים –

המלח ביסודו הוא "מים" שבכח השמש נעשה "מלח".

מים בטבעם מולידים ומצמיחים אך כשנהפכים למלח הם שורפים ומכריתים,

והראיה, שבמקום שיש מלח אין זריעה ואין צמיחה.

אולם כשהמלח ממשיך משורש ועיקר הגבורות דקדושה,

ששם מתאחדות המידות חסד (מים) וגבורה (אש) ומתכללות זו בזו,

הוא מכרית ומכלה דברים בלתי רצויים וממתיק הדינים,

שנעשים גבורות ממותקות.

*   *   *

המלח בבית המקדש מבחינת גבורה דקדושה "ברית אלוקיך",

הופך "נסתרות" ל"נגלות" בגילוי ממש.

עד שיהיה בחינת "אלוקיך" ממש, בבחינת גילוי בפנימיות.

לא רק בנפש האלוקית אלא גם בנפש הבהמית,

כי על ידי המלח מתבטל הרע שבנפש הבהמית ונהפך לקדושה,

מתרפאים הנגעים ומתמתקות הגבורות,

ומתעוררת נקודת היהדות האמונה ומסירות הנפש שלמעלה מטעם ודעת.

*   *   *

ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שמסירות נפשו לה' מתגלה בכל דור,

וכבכל דור ודור ולמעלה מזה גדלה מסירות נפשו בימי מרדכי ואסתר,

שעל כן זכינו לחג פורים שלא יתבטל לעולם.

במיוחד שאז היתה שלימות קבלת התורה,

כשקיימו וקיבלו את אשר החלו לעשות במעמד הר סיני.

ועם מרדכי אשר "לא יכרע ולא ישתחוה"

גילה אמונה ומסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת,

ובעם המפוזר ומפורד בין העמים התעוררה הנקודה היהודית,

שעל ידי זה נעשה עם ישראל לעם אחד בפועל ובגלוי.

*   *   *

ואכן, גם בזמן הגלות כשאין לנו בית מקדש וקורבנות,

ובפרט בדורנו דור עקבתא דמשיחא יש מסירות נפש.

עם ישראל דבוק בה' ומקושר אליו בכל רמ"ח אבריו.

גם בזמן הגלות הקב"ה לא עזב את צאן מרעיתו ובריתו עומדת לעד.

והוא קורא לעמו בקריאה נצחית קריאה של חיבה להתקרב אליו,

ובזכות קריאה נצחית זו שיש בה נתינת כח,

ובזכות הברית הנצחית – "ברית מלח עולם",

אנו מחזיקים מעמד בגלות הקשה הזו.

אמנם אין לנו בית מקדש לראות ולהיראות

אין לנו מזבח שיכפר על עוונותינו.

אולם באין מזבח שולחנו של אדם מכפר על עוונותיו.

וכשיהודי בסעודתו מטביל את הפת במלח,

הוא נזכר בברית הנצחית בינו לבין ה'.

ויודע כשם שהמלח אינו מתקלקל בשום מצב,

כך הברית שלנו עם הקב"ה לא תופר לעולם!…

*   *   *

אולם אנו איננו מסתפקים בזה,

כולנו מצפים לקיום דברי הברית בשלימותם,

כפי שהבטיחתנו תורתנו הקדושה.

יהי רצון שעל ידי ההוספה בשמחה בחודש אדר נפרוץ את כל גדרי הגלות,

ומשמחת אדר נגיע ל"שמחת עולם על ראשם"

בגאולה האמיתית והשלימה.

(על פי שיחת הרבי לפרשת ויקרא בספר התוועדויות תשמ"ט ח"ב)

פרסום תגובה חדשה

test email