סיפורו המדהים של הרב דוד אהרון ניומן

יום שני ט״ז כסלו ה׳תשע״ה
מדהים! גאון בסדר גודל שכזה, היה עסוק באותו זמן ממש בהאכלת ילדים יתומים בעצמו. הוא מעולם לא שכח שהצלת ילדים קודמת לכל. ואני לעולם אהיה אסיר תודה על שהציל את חיי, ובזכותו יש לי היום ילדים נכדים ונינים.
מאת הרב דוד אהרון ניומן

 

נולדתי בשנת 1934 בעיירה ויז'ניץ שבאוקראינה. כשהייתי ילד קטן היגרו הורי לאנטוורפן שבבלגיה, שם חיה קהילה יהודי גדולה שמנתה כחמישים אלף יהודים. הורי קיוו ששם חייהם יהיו טובים יותר.

 

לרוע המזל שהייתנו בבלגיה לא ארכה זמן רב. ב1940 הגרמנים פלשו לבלגיה ומיד החלו במשלוח יהודים למחנות ההריגה. ואנו עם עוד יהודים רבים נאלצנו לברוח מבלגיה. חצינו את הגבול ועברנו לצרפת השכנה. הייתי אז רק בן שש שנים, אולם הייתי בוגר למדי להבין שאנו נמלטים על נפשנו.

הגענו למרסיי, שם חיו סבתי – אם אמי ובתה – אחות אמי. קבוצה של חסידי חב"ד התגוררה שם והתקבלנו בחמימות, אולם הבעיה היתה שלא היה שם דבר עבורנו. המלחמה נמשכה, ולא היה אוכל מספיק ואף לא מקום מקלט לכל שטף הפליטים שהגיעו לשם. נדדנו מבית לבית וממקום למקום, חודשים ספורים לאחר מכן פלשו הנאצים לפאריס והמצב החמיר שבעתיים.

 

בעיצומה של ההתלקחות והתוהו ובוהו ששררו אז, נאלצה משפחתי להתפצל. רק לאחר המלחמה שבתי לראות אותם. בינתיים נשלחתי לבית יתומים במרסיי. בבית היתומים גרו כחמישים ילדים. רבים מהם היו בני שלוש או ארבע שנים. חלק מהילדים ידעו שהוריהם נהרגו. אחרים לא ידעו מה עלה בגורל הוריהם. לעיתים קרובות הייתי שומע קולות בכי של ילדים הקוראים להוריהם, שלא היו שם כדי לענות להם…

 

המלחמה התעצמה, והמצב הלך והחמיר. אוכל נעשה מצרך נדיר. ימים רבים עברו עלינו כשאנחנו רעבים.

 

ואז בתחילת הקיץ של 1941 הגיע המושיע שלנו. לא ידענו את שמו; קראנו לו "מסייה" – אדון בצרפתית. מסייה היה מגיע עם סלים מלאים באגטים צרפתיים ארוכים, וטונה או סרדינים, לפעמים גם היה מביא תפוחי אדמה. הוא נשאר איתנו בכל יום לוודא שכל הילדים אכלו. חלק מהילדים היו במצב קשה כל כך, שלא רצו לאכול. את אותם הילדים היה מושיב על ברכיו, מספר להם סיפורים, שר להם ומאכיל אותם במו ידיו. הוא היה יושב על הרצפה ליד כמה מהילדים, משדל אותם לאכול ואפילו מאכיל בכפית. ולא היה עוזב לפני שוידא שכולם אכלו.

 

הוא היה כמו אבא לאותם ילדים קטנים עצובים.

 

הוא הכיר כל ילד בשמו, אף שאנו לא ידענו מה שמו. אהבנו אותו וציפינו תמיד בדריכות לבואו. אני זוכר ילד שקינא בחבריו שישבו על ברכיו של מסייה וושמעו את שיריו וסיפוריו. הוא העמיד פנים שאינו רוצה לאכול כדי למשוך את תשומת ליבו, כדי לזכות לשבת על ברכיו.

 

מסייה הגיע יום אחר יום במשך כמה שבועות. ולדעתי, רבים מהילדים שהיו אז בבית היתומים חבים לו את חייהם. אם לא הוא, אני בודאי לא הייתי כאן.

המלחמה הסתיימה. ואני שבתי והתאחדתי עם משפחתי. עזבנו את אירופה והתחלנו את החיים מחדש. ב1957 הגעתי לגור בניו יורק. דודי הציע לי ללכת ולפגוש את הרבי מליובאוויטש. כמובן שהסכמתי, ונקבע לנו מועד ליחידות.

 

כשהגיע היום, הגעתי ל770 וישבתי להמתין לתורי, קראתי קצת תהילים והתבוננתי בתהלוכת האנשים , נשים ואנשים מכל הזרמים שהגיעו לראות את הרבי. בסופו של דבר הגיע תורי לראות את הרבי.

 

הרבי חייך אלי ובירך אותי לשלום: דאס איז דוידלה! זהו דוידלה!

 

חשבתי לעצמי, כיצד הוא מכיר אותי בשמי. ולפתע עמדתי להתעלף. אני עמדתי מול מסייה, הרבי היה המסייה שלנו. והוא זיהה אותי עוד לפני שזיהיתי אותו. לא יאמן! אחר כך נודע לי איך הגיע למרסיי. הוא והרבנית חיה מושקא ניסו להימלט מאירופה הנאצית. וכדי לארגן את המסמכים הנדרשים הוא נסע הלוך ושוב בין ניס למרסיי. בודאי שמע על קיומו של בית היתומים ועל קבוצת הילדים המסכנים שהיתה בו, והוא נחלץ לעזרתנו.

 

מדהים! גאון בסדר גודל שכזה, היה עסוק באותו זמן ממש בהאכלת ילדים יתומים בעצמו. הוא מעולם לא שכח שהצלת ילדים קודמת לכל. ואני לעולם אהיה אסיר תודה על שהציל את חיי, ובזכותו יש לי היום ילדים נכדים ונינים.

 

הרב דוד אהרון ניומן חי עם משפחתו ברובע וויליאמסבורג שבברוקלין. 

פרסום תגובה חדשה

test email