לגמור את המשכת השכינה

להקראת המאמר
יום שני י׳ ניסן ה׳תשע״ה
נמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא. והעבודה, לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג

החסיד ר' נחום גולדשמידט הי' נוהג לבאר ענייני חסידות בהסברים ובמשלים הלקוחים מן החיים הגשמיים. פעם נתן ר' נחום משל משני אנשים שמגישים לפניהם מטעמים ומעדנים. האחד מהם הוא עשיר, שאוכל בכל יום מעדנים. ואילו חברו עני ואביון, שכמעט אף פעם בחייו לא טעם מטעמים כאלו. העני מתנפל על צלחת המאכל בהתלהבות עצומה, ורואים עליו כי כולו בוער בבולמוס של תאווה היוקד בו. ואילו העשיר יושב ואוכל במתינות ואולי אפילו בקרירות. הוא חותך אט אט את המאכל בסכין לחתיכות קטנות, נועץ בו את המזלג ומכניסו לפיו בשקט ובנימוס, ולא רואים עליו כלל את אש התאווה היוקדת.

מי קשור יותר, שאל ר' נחום, אל המאכלים והמטעמים – העני או העשיר? לכאורה נראה ברור שהעני הרבה יותר קשור, שהרי כל כולו בוער באש של תאווה ואילו העשיר אוכל בשקט ובנימוס. אבל האמת היא להיפך, שדווקא העשיר קשור הרבה יותר אל המאכל. והראי', שאם ינסו לקחת מהם את המאכל – אמנם שניהם ילחמו ויתנגדו, כי שניהם חפצים במאכל ואינם מוכנים לוותר עליו. אולם העני, אם תצליח לנצח אותו ולקחת ממנו את המאכל, הוא אמנם יכעס ויתרגז ויתמרמר, אך בסופו של דבר יירגע ויחזור לשגרת חייו. ואולם העשיר לא יסלח על זאת לעולם. הוא ייטור איבה על כך למי שלקח זאת ממנו כל ימי חייו. מה זאת אומרת, איך העיז הלה לפגוע בו כל כך ולמנוע ממנו את מה שלבו רוצה וחפץ.

מדוע אם כן לא רואים עליו את אש ההתלהבות כאשר הוא אוכל – משום שאש נובעת מחיכוך שבין שני גופים. אש קיימת כאשר מישהו נמשך לדבר מסוים שחוץ ממנו ואין לו אותו, והוא רוצה מאד להגיע אליו. ואז בוערת אצלו אש ההתלהבות והמשיכה אל הדבר. אולם כאשר הוא כבר הגיע אל הדבר והוא כבר נהנה ממנו, אזי אין כאן אש בוערת. כמו מי שהי' צמא מאד למים, הייתה לו באותה שעה תשוקה נפלאה בוערת לכך, "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ צי' ועייף בלי מים". אולם כאשר סוף סוף הגיע אל המעיין הנובע מים והוא שותה ממנו בשקיקה, כאן אין רשפי אש של אהבה, אלא אהבה הרבה יותר עצמותית, אהבה שקטה, אהבה כמים, אהבה בתענוגים של מי שהגיע והתאחד כבר עם הדבר אליו השתוקק. וכך העשיר, שהוא רגיל במטעמים ומעדנים,אינו מתלהב כבר מהם. הוא כבר לגמרי בתוך המאכל, וכאילו התאחד עמו והיו לאחדים ממש.

זהו גם ההבדל בין האהבה לאדם אחר, שהיא גדולה ועצומה ובוערת. ואילו האהבה שהאדם אוהב את עצמו אינה בוערת. היא שקטה וכאילו בקרירות ללא שום התלהבות. אולם מהי האמת, את מי האדם אוהב יותר, את עצמו או את הזולת – לכולם ברור שאת עצמו אוהב האדם יותר מכולם. אלא שכאן לא רואים אש של אהבה, שכן האוהב והאהוב הם כאן דבר אחד.

זה גם ההבדל בין השמן שכלה ונשרף באש בשקט בשקט, ללא רעש והמולה, לבין העצים שבעת שריפתם באש שומעים רעש גדול. שכן העצים הם מציאות יש, וכאשר האש שורפת אותם ומציאותם מתבטלת, הם "צועקים ומרעישים" על כך, לאמר: ראו, אני נשרף!  ואילו השמן נמשך מלכתחילה אחרי הפתילה אל האש בדרך ממילא. הוא אינו מרגיש ש"שורפים אותי", אלא הוא נכלה ונגמר לגמרי בשקט בשקט בתוך האש.

זהו גם הפירוש במה שאנו אומרים בתפילה בברכת יוצר אור. שהשרפים "פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה בשירה ובזמרה, ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים … להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה קדושה, כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה: קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו". אך כל זה ללא "רעש גדול". ואילו "והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול, מתנשאים לעומת השרפים, לעומתם משבחים ואומרים: ברוך כבוד ה' ממקומו" – שכן השרפים הם בעולם הבריאה, שם מאירות חכמתו ובינתו של הקב"ה (תניא פרק לט). הם נקראים "שרפים" לפי שהם לא מרגישים כל כך את מציאותם, אלא הם "נשרפים בביטול שלהם", כמו השמן הנמשך מלכתחילה אחרי הפתילה אל האש בדרך ממילא. הם אינם ברעש גדול, כי אינם מרגישים ש"שורפים אותי", אלא הם מתרוממים ומתעלים וכלים ונגמרים לגמרי בשקט בשקט באלקות באומרם קדוש. ואילו האופנים וחיות הקודש נמצאים בעולם היצירה (חיות הקודש) ובעולם העשי' (האופנים), ששם אין האלקות מאירה כל כך בתוקף כמו בבריאה. הם מרגישים את עצמם מציאות יש, ולכן הביטול שלהם הוא ברעש גדול.

וזו גם הסיבה שהם לא צועקים "קדוש" שפירושו העלאה והתרוממות והתבטלות. כי הם לא מבקשים להתעלות ולהיכלל ולהתבטל. אלא הם מתנשאים לעומת השרפים, לעומתם משבחים ואומרים "ברוך", שפירושו המשכה והורדת האלקות אל תוך המציאות הנמוכה למטה. אולם דווקא בגלל זה, הם מקבלים לא רק את "כבודו" שפירושו (רק) "זיו יקרי'," אלא את "כבוד הוי' (שהוא נעלה הרבה יותר מ"כבודו". ואותו ממשיכים) ממקומו (משורשו ומקורו)". שכן דווקא ההמשכה למטה היא "מגיעה" הרבה יותר למעלה מעלה, כיוון שזהו חפצו האמיתי של הקב"ה – "כי חסד חפצתי ולא זבח": הכוונה האלוקית אינה בזבח ובקורבנות שעניינם העלאה והתכללות למעלה, אלא דווקא בחסד, שהוא ההמשכה למטה. דווקא שם נמצאת הכוונה האלוקית, ולכן דווקא שם נמצא הקב"ה כמות שהוא ולא רק זיו והארה ממנו יתברך.

בשבוע זה של ז"ך אדר ראשון, אחרי עשרים ושלוש שנים. כאשר מחד עולה עד לב השמים הזעקה והצעקה הבוקעת מקרב ולב עמוק של כל אחד ואחד ממש, זעקה ששום דבר בעולם לא יוכל להשקיט אותה, מלבד ההתגלות בפועל ממש תיכף ומיד ממש – "עד מתי, עד מתי, עד מתי?!" אי אפשר להסכים ח"ו בשום אופן עם מצב נורא זה, בו לא רואים את הרבי שליט"א בעיני בשר ולא שומעים את קולו החוצב להבות אש בגלוי ובפשטות. אנו רוצים – חסרים וזקוקים ומתחננים ודורשים ותובעים בכל התוקף – משיח עכשיו! ומאידך למרות כל זה רואים דווקא עכשיו את ההתקשרות המופלאה והעצמותית בין הרבי מלך המשיח שליט"א לבין החסידים. דווקא כאשר כאילו "לקחו מאתנו" את הזכות לראות בעיני בשר ולשמוע דברי אלוקים חיים מאירים ולוהטים מפי מלכנו משיחנו, רואים במוחש עד כמה חסידים קשורים אל הרבי שליט"א בכל נימי נפשם. וגם אלו ובמיוחד אלו שלא זכו לראות את הרבי שליט"א בגלוי ובפשטות בעיני בשר אף פעם, מקושרים עוד הרבה יותר מאלה שראו ושמעו. נוסעים לרבי כל הזמן, יוצאים לשליחות כל הזמן, ומדגישים את מציאותו של הרבי שליט"א בכל תוקף עוז, בניגוד גמור לכל המצופה בדרך הטבע.

שזה החיבור בין ז"ך אדר לב' ניסן ולי"א ניסן. כמבואר בדבר-מלכות המוגה האחרון לעת עתה (מלבד התקציר מש"פ ויקהל, שהוגה במוצש"ק) משבת פרשת תצווה, שיצא מהרבי שליט"א בערב שבת פרשת ויקהל (ונדפס בארץ אחרי ז"ך אד"ר, בדבר-מלכות לשבת פקודי). שכל העילוי של חודש אדר הוא רק בגלל יום ההולדת של משה רבינו בו. שכן "הנשיא הוא הכל", ויום הולדתו היא יום ההולדת של כלל ישראל ושל כל אחד ואחת מישראל. וכיוון שביום ההולדת גובר מזלו של האדם, הרי בכל חודש ההולדת של משה רבינו גובר מזלם של ישראל. ולכן מאיר אז העצם של משה רבינו, "ואתה תצווה", ה"אתה" של משה רבינו, שהוא דבר אחד עם ה"אתה" האמיתי, עצמותו יתברך. וזה פועל ומגלה בכל יהודי את הביטול והמסירות נפש. אלא שאת כל זה צריך להוריד דווקא למטה, להאיר את העולם. שלכן משנולד משה נתמלא הבית כולו אור, ועיקר עבודתו של משה הייתה להקים את המשכן ולהשרות את השכינה למטה. וכאשר מגיע השבוע האחרון של חודש אדר, כשרואים את משה מתחיל להקים את המשכן בשבעת ימי המילואים, ולפתע הוא עצמו מפרק אותו. "והיו ישראל יראים", "שהיו ישראל אומרים הרי עשינו המשכן, מתי תבוא השכינה ותשרה בתוך מעשה ידינו". "שלח להם הקב"ה ע"י משה: מה אתם יראים, כבר באתי לגני אחותי כלה … לגני, לגנוני, למקום שהי' עיקרי מתחילה. וכי עיקר שכינה אינה בתחתונים הייתה?! (בתמיהה) … משה (שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין) הורידה מן העליונים לתחתונים". ומוסיף (בהערה 81) "ובשיר השירים רבה שם: אמר ר' מנחם חתני' … – דיש לומר, שרומז על שלימות הענין דהשראת השכינה למטה ע"י גואל (ראשון הוא גואל) אחרון ש"מנחם שמו".". וממשיך שבחודש אדר הענין נשאר עדיין למעלה, "אדר" מלשון "אדיר במרום ה'." ועיקר ושלימות ההמשכה למטה שייכת לחודש ניסן, שאז הוקם המשכן בשלימות. ובפרט אחרי י"א ניסן, בי"ב ניסן, כאשר נסתיימו כל קרבנות הנשיאים. ובסיום השיחה שיהי רצון שכבר בי"א אדר יהי' לנו כבר את הענין של י"א ניסן (שבו הקריב נשיא אשר, עליו נאמר "וטובל בשמן רגלו" – "בשמן קדשי משחתיו") – "המשיחה של ראש בני ישראל (משה רבינו, גואל ראשון הוא גואל אחרון) למלך המשיח, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש"!

ולכן מז"ך אדר מגיעים מיד לשיחת ב' ניסן תשמ"ח, בה מבאר הרבי שליט"א את הנחיצות וההכרח בכך שהכרזת "יחי המלך" בקשר למלך המשיח – תבוא מהעם דווקא. והרבי אומר בשיחה זו כמה מילים כמעט בהבלעה, שבשטחיות לא שמים לב כלל מה טמון כאן: הרבי אומר שכל ה"שטורעם" שהוא עושה בשנים האחרונות אודות הצורך וההכרח בהכרזת "עד מתי?!" הוא בעיקר בגלל הצורך בהכרזת "יחי המלך" בקשר למלך המשיח. ולכן מדברים כל כך הרבה על הצורך בהכרזת "עד מתי", כיוון שהיא כוללת את הכרזת "יחי המלך". עד כאן תוכן דברי הרב.

ונשאלת מאלי' השאלה: אם כל ה"שטורעם" שהרבי עושה בקשר ל"עד מתי", הוא בעיקר בגלל הצורך בהכרזת "יחי המלך" – מדוע הרבי לא מדבר כמעט מאומה (מלבד בשיחה זו ובעוד מקומות בודדים) במפורש על "יחי המלך", אלא מקדיש עשרות ומאות שעות ב"שטורעם" עצום (נלקטו בספר עב כרס של הרב חיים ששון "עד מתי", וגם זה לא הכל) רק בקשר ל"עד מתי"?

התשובה מובנת מאלי' מכל הביאור בשיחה זו: כל העניין של הכרזת "יחי המלך" היא כדי שהעם יפעל אצל המלך את התגלות מלכותו. כי המלך הוא לא רק "ראש" אלא גם "לב", "לבו הוא לב כלל ישראל" – כמו הלב, שלא זו בלבד שהוא משפיע ומזרים חיים לכל האברים, אלא הוא גם מקבל מכל האברים את הדם. וכך גם המלך מקבל מן העם את מלכותו, ואפילו כביכול את ההוספה בחייו, שכן "אין מלך בלא עם".

וכמבואר בארוכה בחסידות (ספר המאמרים תש"א ותש"ג בתחילתו ועוד) שכח המלוכה (כמו ספירת המלכות אצל הקב"ה) הוא נטוע ומושרש עמוק עמוק בתוך עצם הנפש של המלך ואינו שייך כלל לגילוי. ולכן מצד עצמו אין המלך רוצה כלל להתגלות. רוצה הוא להישאר מובדל לעצמו, כפי שהוא למעלה מעלה, קשור ומאוחד ודבוק בו יתברך, ללא כל שייכות אל העם. והתגלות המלוכה נעשית רק על ידי ההתבטלות של העם אליו "בשמחה גדולה ובביטול עצום". כאשר העם מכריז כי הם מכירים במלכותו, קובעים עובדה כי הוא המלך ואנחנו עמו, ומקבלים עליהם-עלינו את עול מלכותו וקיום פקודותיו והוראותיו. ועל ידי זה פועלים אצל המלך את התגלותו להיות בפועל מלך על העם. ומוסיף ומדגיש שעניין זה צריך להיות גם ובמיוחד במלך המשיח. כי למרות שלא העם הוא הממנה אותו אלא הקב"ה בוחר בו וממנה אותו, הרי העניין של "אין מלך בלא עם" ישנו גם ובמיוחד במלך המשיח. שכן גם לאחר בחירת הקב"ה בו, עדיין נמצא בו כח המלוכה בהעלם לגמרי, וזקוק הוא כביכול אל העם שיפעלו בו את התגלות המלוכה לעיני כל. ואפילו את ה"הוספה בעניין החיים", על ידי ההכרזה וקבלת מלכותו בפועל, בהכרזת "יחי המלך". שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ועד דהקיצו ורננו (ובדיוק: לא "שוכני עפר"!) דוד מלכא משיחא!". ומסיים: "והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את "מעשינו ועבודתינו" – כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי", וההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות … שעל ידי זה פועלים כביכול ה"אחישנה" דהזריזות אצל הקב"ה – "אלקיכם כהן הוא" ו"כהנים זריזין הם" – לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן המקום כהרף עין"."

כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הכוונה האלוקית של דירה לו יתברך בתחתונים, דירה שצריכה להיעשות על ידי התחתונים ובעבודה של אתכפיא ואתהפכא השייכת למציאותם התחתונה – לפיכך צריכים הדברים אצל משיח לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, "בכח עצמו". ואחד העניינים העיקריים בזה, שאצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים. אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת "יחי המלך", כדלקמן.

ובאמת לכל לראש אכן נדרשת מאתנו בשעה זו עבודה זו, כמו אצל משה רבינו, להאמין ללא פקפוק במשה רבינו של דורנו, ללכת אחריו ולקיים את הוראותיו בכל התוקף בלי להתפעל מהעולם. וגם זו עבודה קשה ודורשת מאמץ גדול ועצום: משה רבינו בא לעם אחרי כל כך הרבה שנות שעבוד ומכריז "פקד פקדתי", "הגיע זמן גאולתכם". והפסוק מספר "ויעש האותות לעיני העם. ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את עמו, ויקדו וישתחוו … ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה, כה אמר ה' אלוקי ישראל, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. ויאמר פרעה, מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". ודווקא אז פרעה מגביר את השעבוד וגוזר גזרות חדשות קשות יותר. וכאשר באים אליו בטענות, הוא עונה "נרפים אתם נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לאלוקינו … ויפגעו את משה ואהרן בצאתם מאת פרעה, ויאמרו להם, ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו. וישב משה אל ה' ויאמר, ה', למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך".

ואם לא די בזה, מספרים חז"ל (מדרש רבה במקום, הובא גם ברמב"ן, ב"מעם לועז" ועוד) שבדיוק אז, כשהמצב כל כך בלתי מובן וכל כך זקוקים למשה רבינו, כאשר דווקא כשמשה רבינו מכריז על הגאולה נדמה שהשעבוד גובר – דווקא אז משה רבינו נעלם מהשטח. הוא הולך שוב לארץ מדיין למשך כמה חודשים (ישנן דעות שונות במדרש כמה זמן זה הי': יש אומרים שלושה חודשים. יש אומרים ששה חודשים. ויש אומרים שנה וחצי), ומשאיר את ישראל במצב בלתי מובן כאשר כל מה שהאמינו מתנפץ לכאורה לסלע המציאות בשטח.

למה קורה כל זה, אומרים חז"ל – "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". כדי לצאת ממצרים היו בני ישראל זקוקים שתהי' בידם זכות האמונה. ומתי מתגלית האמונה – לא כאשר רואים ומבינים ומרגישים שהכל הולך לפי התוכנית האלוקית. אז לא זקוקים דווקא לאמונה, ואז אין האמונה מתגלית כל כך, שהרי הכל מובן בשכל מורגש בלב ונראה בשטח. דווקא כאשר לא מבינים כלל מה קורה כאן, לא רואים ולא מרגישים מאומה. אדרבה, נדמה שהכל הולך הפוך לגמרי מכל מה שהובטחנו. דווקא בשעה זו זקוקים ללכת באמונה שלמה ובביטחון מלא אחרי דבר ה' אשר בפי משה רבינו, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכפי שאומר הקב"ה למשה לפני קריעת ים סוף: "דבר אל בני ישראל ויסעו" – "אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם את הים". כך "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים".

וכך בדיוק היום, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כאשר הרבי מלך המשיח שליט"א מכריז ומודיע שנמצאים אנו "בשעה שמלך המשיח בא והוא משמיע ואומר להם לישראל הגיע זמן גאולתכם". הוא מצווה עלינו (בש"פ שופטים תנש"א) להכריז ולפרסם בכל מקום ולכל אחד שהקב"ה אומר זאת על ידי עבדיו הנביאים. והרבי אף נותן לדברים תוקף הלכתי של נבואה לטובה ששום דבר לא יוכל לעכב בעדה. תוך שהוא מאריך להסביר שנשיא דורנו – "כ"ק מו"ח אדמו"ר, ונמשך בדור שאחריו על ידי תלמידיו" – הוא נביא על פי גדרי ההלכה ברמב"ם. מאחר שגם עשה אותות ומופתים, "כפי שראינו ורואים בקיום ברכותיו אצל נשיא דורנו", גם אמר דברים העתידים להיות ונתקיימו כל דבריו, וגם העיד לו נביא אחר (הרבי שלפניו) שהוא נביא. ואחרי שהתברר לנו ללא ספק כי הוא נביא, מביא הרבי את פסק ההלכה, שאז "אסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת .. שנאמר לא תנסו את ה' אלוקיכם" .. כיוון שמאמינים בדברי הנביא לא משום שאלו דבריו של הנביא אלא משום שאלו דברי הקב"ה על ידי נביא זה." ולכן "ישנה ההוראה כנ"ל, שצריך להכריז ולפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו והקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור, שיהי' ה"שופטיך" ו"יועציך" ונביא הדור … עד הנבואה העיקרית – הנבואה ["לא (רק) בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות" (ומציין למאמרי רבינו הזקן הקצרים, ששם מבואר ש"מכיוון שבא הדבר לפיו של נביא בוודאי יקוים בלי ספק")] ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא". "וביחד עם זכות זו, יש לכל אחד מאנשי דורנו האחריות לקבל על עצמו את ה"שופטיך" ו"יועציך" ולציית להוראות ועצות טובות שלו".

בתחילה מראה לנו הרבי ריבוי אותות ומופתים שקורים בעולם כעדות לכך שאנו נמצאים בזמן של נפלאות הגאולה – פירוק המשטר בברית המועצות ממשטר של כפירה למשטר שמכריז על אמונה בה', יציאת היהודים משם והאפשרות להקים שם בתי ספר ובתי כנסת וחיים יהודיים תוססים, פירוק הנשק והפסק המלחמה הקרה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי, הניסים הגדולים במלחמת המפרץ ועוד.

ומאידך נדמה לפתע, ובפרט אחרי ז"ך באדר וג' בתמוז, כאילו הכל הולך הפוך ומשה רבינו לא נראה בשטח. ועד שישנם האומרים ח"ו (כפי שאמרו לפני חטא העגל) "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה הי' לו" –

דווקא בתקופה זו נדרשת מאתנו ביתר שאת האמונה הפשוטה והמוחלטת בדברי ה' ומשה עבדו, ללכת אחריו ולהאמין בו ובדבר ה' אשר בפיו. שהרי כבר נודע לנו בוודאות כי דבר ה' בפיו ושכינה מדברת מתוך גרונו. וכשם שאז "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים", כך בדיוק היום, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בזכות האמונה ניגאל.

אלא שכאמור, בגלל שמשיח הוא המסיים את העבודה ומביא את השלמות של דירה לו יתברך בתחתונים, לפיכך בנדון דידן רוצים מאתנו גם יותר מזה – שלא נסתפק גם באמונה מוחלטת בו והליכה בהוראותיו, שזהו רק בחינת מקבל של מה שמשה רבינו משפיע מלמעלה למטה. אלא, אחרי שהקב"ה בחר ומינה את המלך המשיח, צריכים העם ליטול יוזמה, מלמטה למעלה, לבוא אל המלך המשיח ולבקש ממנו שיבוא וימלוך עלינו. ובכך יפעלו הם דווקא, אנו, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

כדברי הרבי שליט"א (סוף שיחת ש"פ משפטים תנש"א) "והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר הי', כמו שכתוב "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו". צריכה רק להיות קבלת מלכותו על ידי העם וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי – בגאולה האמיתית והשלימה" [שזה הי' הפרק של הרבי שליט"א באותה שנה, ע"פ המנהג המקובל מהבעש"ט לומר את פרק התהילים האישי. וכנראה זו הכוונה שמינוי זה כבר הי' – לא בשעה שדוד המלך אמר אז את הפרק, אלא עכשיו, בשעה שהרבי שליט"א אומר פרק זה].

וכמו שכתוב (הושע ג, ה ובמצודות שם)  "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם" – "וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם". שבני ישראל יבקשו מן המלך המשיח שימלוך עליהם, ובכך יפעלו הם דווקא, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

וכל ה"שטורעם" המופלא שעושה הרבי שליט"א אודות "קידוש לבנה" (בשבת פרשת נח תשנ"ב) שזה מה שנחוץ להבאת הגאולה, אחרי ההדגשה בכל השיחה כי הכל כבר נגמר ו"אין הדבר תלוי אלא במשיח עצמו" – לכאורה פירושו משום שבסיום וחותם קידוש לבנה אומרים (והרבי מדגיש זאת בשיחה פעמיים) "ויקוים בנו מקרא שכתוב וביקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם. אמן". והיינו שמכיוון שהדבר תלוי אך ורק במשיח עצמו, הרי מה שצריך עכשיו הוא לבקש ממנו כדי לפעול אצלו את המלוכה וההתגלות, כנ"ל בארוכה.

ועוד נאמר (הושע ב, ב ובמצודות שם) "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד" – "זהו מלך המשיח". היינו שהם, בני ישראל, התחתונים מצד עצמם, ישימו ויקבלו על עצמם את המלך המשיח, "ראש אחד". הרי מפורש בפשוטו של מקרא שלבני ישראל יש תפקיד ושליחות ומשימה לבקש ממלך המשיח שימלוך עליהם ו"לשים" (למנות) אותו לראש עליהם.

והסיבה לכך, כאמור, שמשה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך.  מתן תורה, שהי' על ידי משה רבינו, הי' בעיקר נתינת הכח מלמעלה לישראל להתחיל בעבודה זו של דירה בתחתונים. ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים (שלכן מודגש אצלו במיוחד שהוא נמצא דווקא בגוף גשמי ועמוק בתוך העולם הגשמי). ולכן אצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם.

ולכן דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים – אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת "יחי המלך".

ומכיוון שכל העניין הוא שהדבר יבוא מלמטה, מהעם, שיבקשו ויפעלו זאת אצל המלך, הרי מובן מעצמו שלא שייך ולא מתאים שהמלך ידבר ויעורר וירעיש על כך מעצמו, לפני שהעם מבקש ומתחנן אליו להסכים להיות מלך. אדרבה. הוא מצד עצמו למעלה מזה ואינו שייך לזה, כנ"ל, והדבר נפעל דווקא על ידי בקשת והכרזת העם. ולכן הרבי שליט"א לא דיבר כמעט על הצורך וההכרח בהכרזת "יחי המלך" לפני כן, אלא על הצורך וההכרח לצעוק "עד מתי" ולבקש ולהתחנן להקב"ה שיביא את הגאולה.

אבל כששמענו במשך כמה שנים את כל ה"שטורעם" שהרבי מרעיש עולמות, ודורש גם מאתנו "קער א וועלט היינט", אודות הצורך וההכרח לזעוק ללא הרף "עד מתי", ולא תפסנו מה רוצים כאן מאתנו – עושה הרבי דבר שכביכול אין הוא צריך ויכול כלל לעשותו, ומגלה לנו שהמלך המשיח זקוק כביכול לפעולתנו אנו, בהכרזת "יחי המלך" מתוך שמחה וחיות. ומזה מובן ופשוט שבהכרזה זו נוגע ונחוץ לדעת מיהו אותו מלך אותו אנו מקבלים – כי בלי זה אין כלל משמעות להכרזה שאנו מקבלים מלכותו של מי שאיננו יודעים מי הוא. ולכן אמנם בכל הפעמים בתנ"ך שמדובר על הכרזת "יחי המלך" מפורש שמו של המלך אליו קוראים "יחי המלך".

הרבי כאילו אומר לנו כאן: דעו לכם שכל מה שאני מרעיש כל כך הרבה אודות ההכרח לצעוק "עד מתי", שהיא הזעקה והבקשה מהקב"ה על הגאולה, זהו משום שנחוצה הבקשה והדרישה כביכול מן המלך המשיח עצמו, שהעם מקבלים עלינו את מלכותו ומבקשים ותובעים שיבוא וימלוך עלינו ויגאלנו. אך כיוון שזה צריך לבוא מכם ולא ממני, לכן אני מדבר בעיקר על הבקשה מהקב"ה "עד מתי" – אך דעו לכם שזהו בעיקר כדי שתבינו את גודל החשיבות וההכרח בבקשת והכרזת "יחי המלך". וממילא מובן שעיקר ההדגשה אצלנו צריכה להיות דווקא על הכרזת "יחי המלך". וזוהי עיקר התביעה והדרישה מאתנו "עשו כל אשר ביכולתכם" – מה שאני כביכול אינני יכול לעשות, משום שזה צריך לבוא דווקא מכם.

ובלשון המאמר של קבלת הנשיאות, ד"ה באתי לגני תשי"א: "וזה תובעים מכל אחד ואחד מאתנו, דור השביעי, דכל השביעין חביבין. דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו, ולא על ידי עבודתנו, ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין. שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא. והעבודה, לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא … וכיוון אז מ'איז שוין אלע עניינים דורכגעגאנגען (=שכבר עברנו את כל העניינים), הנה עכשיו אין הדבר תלוי אלא בנו, דור השביעי. ונזכה זעהן זיך מיט'ן רבי'ן דא למטה אין א גוף ולמטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו". ונכריז לפניו כולנו כאחד עם כל העולם כולו: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

פרסום תגובה חדשה

test email