פרשת תזריע מצורע – חידון לשוני

יום שלישי כ״ה ניסן ה׳תשע״ה
חידון לשוני לפרשת תזריע מצורע – כדאי להעמיק בלימוד פרשת השבוע ולהרבות בשאלות וחידות המאמצות אותנו לעיון מדוקדק בפרשה.
מאת אריה פלהיימר

 

 

חידון לשוני לפרשת תזריע מצורע מתוך הספר "שאל בנך ויגדך"

1. יב, ג: וביום השמיני יִמּוֹל בשר ערלתו.

ראב"ע, ד"ה ימול:

מבנין נפעל כמו לא יכון (תהלים קא, ז) ויהיה מגזרת מולים היו (יהושע ה, ה) ויתכן להיותו חסר נו"ן מגזרת ונמלתם (בראשית יז, יא) כמו איש כי ידור נדר (במדבר ל, ג) ויחסר המל כמו אביו או בית דין.

א. נקד את הפועל יכון, וציין את שורשו.

ב. מהו שרש הפועל מולים?

ג. מהו בניינו של ימול ע"פ פירושו השני של ראב"ע?

ד. מהי נקודה התורפה בפירוש השני?

ה. האם דברי ראב"ע "ויחסר המל" וכו' מתייחסים אך ורק לפירושו השני, או גם לפירושו הראשון?

ו. הגמרא (ירושלמי קידושין א, הלכה ז) לומדת "מכאן שהאב מצווה על בנו למולו".

איזה משני פירושיו של ראב"ע תואם את דברי הגמרא הנ"ל?

2. יג, ג: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו.

יג, כז: וראהו הכהן ביום השביעי אם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אתו נגע צרעת היא.

כיצד תסביר את מה שנראה כחוסר עיקביות באשר לשימוש השונה במינו של הכינוי (הוא ־ היא)?.

3. יג, ה: וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגירו הכהן שבעת ימים שנית. מה פשר כפילות הטעם פשטא במלה הנגע?

4. יג, ו: וראה הכהן אתו ביום השביעי שנית והנה כֵּהָה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר.

כיצד תסביר את חוסר ההתאמה לכאורה במין בין הנשוא (כֵּהָה – נקבה) לבין הנושא (הנגע ־ זכר)?

5. יג, מה: והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא.

ראב"ע, ד"ה ועל שפם: למעלה מהשפה והמ"ם מהשרש והעד לא עשה שפמו (שמו"ב יט, כה).

א. לולא היתה המ"ם מהשורש, איך ניתן היה אולי להבין מלה זו מפסוקנו?

ב. מה מוכיח הפסוק משמו"ב?

6. יג, מט: והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד או בעור או בשתי או בערב או בכל כלי עור נגע צרעת הוא והראה את הכהן. ראב"ע, ד"ה ירקרק: מגזרת ירק כי העין כמוהו וזה כפול לחיסרון וכן שחרחרת (שה"ש א, ו) וי"א היפך הדבר.

א. מהי משמעות המלים: "מגזרת" (ירק), "עין", "לחיסרון".

ב. מיהו "וזה"?

ג. לאילו משני הפירושים זהה המשמעות בעברית המחודשת שבפינו?

7. יג, נה: וראה הכהן אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו פחתת היא בקרחתו או בגבחתו.

מהו בניינו של הפועל הֻכַּבֵּס?

8. יג, נט: זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור לטהרו או לטמאו.

ראב"ע, ד"ה זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר: ארבע סמוכים ויש במקרא חמש גבורי חיל מלאכת עבודת בית (דהי"א ט, יג) וכלם סמוכים אל השם שהוא סומך לכל הנופלים.

א. מהו פירוש המונח סמוכים?

ב. לאיזו מלה הן סמוכות?

ג. מהו הגרעין החסר, שאותו מלווה שם המספר "חמש"?

ד. על סמך עיון בדבהי"א, איזו מלה מייצגת את "השם"?

ה. מהו דו המשמעות בסיפא של דברי ראב"ע?

9. יד, יג: ושחט את הכבש בִּמְקוֹם אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא.

א. האם המלה במקום היא נסמך (כמו למשל "במקום־קדשו")?

ב. מה היא משמעותה?

10. יד, מט: ולקח לְחַטֵּא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזב.

מהי הוראת הבניין של לְחַטֵּא? התוכל להדגים על פי שורשים אחרים?

11. טו, ב: דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא.

מדרש רבה פרשה יח, ב: דבר אחר איש איש כי יהיה זב מבשרו זהו שאמר הכתוב (חבקוק א, ז) איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא וכו'.

א. התוכל להסביר את הרעיון הגלום במדרש זה?

ב. מהו מעמדן התחבירי של המלים "מבשרו" ו"ממנו", לפי הפשט מחד גיסא, ולפי המדרש, מאידך גיסא?

ג. במה שונה מבנה המשפט של פסוקנו (איש, איש וכו'), לפי המדרש?

12. טו, כב: וכל הנגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הָעָרב.

א. מהי ההתניה, שעל פיה יהיה פה"פ הגוי בקמץ ולא בסגול (עָרב – עֶרב)?

ב. על פי ההתנייה הנ"ל, מדוע אין התופעה הזאת קבועה בנסיבות זהות [כגון במלים: תֶּבֶן (ולא *תָּבן), מֶלֶךְ (ולא *מָלך), צֶדֶק (ולא *צָדק) ועוד].

13. טו, לא: וְהִזַּרְתֶּם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם. שורשה של וְהִזַּרְתֶּם הוא:

א.נזר.   ב. הזר.   ג. זהר. ד.  זרת.              ה. זרה.

14. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתובים. מצא אותם!

א. נשאר במצבו הקודם, לא השתנה (עין).

ב. נגע בנקודה רגישה ביותר (בשר).

ג. לא היה ביכולתו (יד).

ד. טיפל ועמל בדבר זמן ממושך, טרח ויגע הרבה (7).

 

התשובות

1. א. יִכּוֹן, השורש – כון.

ב. שורש הפועל מוּלִים הוא מול.

ג. על פי פירושו השני של ראב"ע, בניינו של יִמּוֹל הוא קל,

ד. נקודת התורפה בפירושו השני הנ"ל היא הניקוד המלא של הפועל יִמּוֹל, שאינו אופייני לצורת העתיד של בניין קל (השווה: יִזְכֹּר, יִסְגֹּר, תִקֹּם וביו"ב).

ה. דבריו מתייחסים אך ורק לפירושו השני, שכן, על פי פירושו הראשון, יִמּוֹל הוא סביל, נסיבה, שבה טבעי ביותר היעדר עושה הפעולה.

ו. רק פירושו הראשון – יִמּוֹל = סביל – תואם את דברי הגמרא, שכן המצווה היא שהתינוק יהיה נימול, ומסיבות ברורות אין מטלה זו חלה על האחרון. על כרחך נמצאת אומר, שהמצווה היא על אביו.

2. (אזהרה: תשובה זו בפרט עליך לקרוא עד הסוף!).

אין לפנינו – חס וחלילה – חוסר עיקביות באשר לשימוש שונה בכינוי הוא – היא: בפסוקנו מתייחסת המלה הוא לנסמך נֶגַע הזכרי, בעוד שבפסוק השני – כז – המלה היא קשורה לסומך הנקבי צרעת, עובדות המסבירות את פשר השינוי (בדומה ל"ספר התורה הזה" מחד גיסא, ול"ספר התורה הזאת", מאידך גיסא). ועתה, קורא יקר, אם השתכנעת מתשובה זו, להווי ידוע לך, שנתפסת לטעות אופטית, שהרי לתשובה הנ"ל אין על מה שתסמוך – לפחות לא על פי טעמי המקרא, הזהים בשני המבעים (נגע צרעת הוא – נגע צרעת היא), בניגוד ל"ספר התורה הזה" לעומת "ספר התורה הזאת". התשובה לשאלת היעדר העקביות כביכול, יסודה בנושא המשפט בכל היקרות בפסוקנו. בפסוק ג מוסבת המלה הוא לנאמר לפני כן, דהיינו ל"ומראה הנגע עמק מעור בשרו", ועל כן בדין, שתהיה התאמה בין המין של "מַרְאֶה" לבין מינו של כינוי הגוף שלו – הוּא.

בפסוק כז, לעומת זאת, הנושא הכללי הוא המלה הנקבית בהרת (ראה בפסוקים כד-כו וכן בפס' כז… אם פשה תפשה בעור) ואליה מופנה כינוי הגוף היא – בנקבה.

3. כפילות הטעם פשטא במלה הנגע נובעת מהכלל הקבוע, שהטעם פשטא ממוקם בדרך קבע אחרי האות האחרונה של המלה, וזאת כדי להבדילו מהטעם קדמא, השוכן תדיר מעל להברה המוטעמת. כאשר הטעם פשטא בא במלה מלרעית, הכל טוב ויפה, אבל, אם "איתרע מזלו" להתלוות למלה מלעילית, ישנו חשש, שבגלל מיקומו יטעים הקורא את המלה בסופה, ולכן יש המוסיפים במקרים אלו טעם נוסף ("תרין פשטין") ואזי אין הטעם לפגם….

4. מניסוח השאלה משתמע, שהמלה כֵּהָה הינה שם תואר בנקבה (כֵּהֶה ־ כֵּהָה) ולא היא:

מלה זו מתפקדת בפסוקנו כְּ פֹּעַל (בניין פיעל בעבר, על דרך כִּסָּה וכד׳) בזכר ועל כן הכל על מקומו בא בשלום. יצוין, שרש"י בפירושו כֵּהָה = "הוכהה ממראיתו" רצה, כפי הנראה, להוציא מליבם של טועים את הטעות הנ"ל, ועל כן הוא מציין את הפועל הוכהה. במאמר מוסגר, לא נכחד ולא נסתיר את הבעייתיות המתלווה להצעתנו הנ"ל – נדירות תשלום הדגש לפני ה בבניין פיעל-טִהֵר, כִּהה, מִהֵר, לעומת נֵהַלְתָּ (שמות טו, יג).

5. א. היה ניתן אולי להבין, ששָׂפָם = השפה שלהם.

ב. הציטוט משמו"ב – שפמו – מוכיח, שאכן שורש המלה הוא שפם, שאם לא כן היה הכתוב נוקט שפתו.

6. א. "מגזרת" = ממשמעות, "עין" = צבע, גוון, "לחיסרון" = בגלל בהירות (הגוון).

ב. "וזה" ־ ירקרק.

ג. המשמעות בימינו זהה לפירושו הראשון של ראב"ע.

7. לדברי ראב"ע ("שם הפועל שלא נקרא שם פועלו מהבניין הכבד הנוסף"), בבניין הופעל קא עסקינן, אלא שקשה לקבל דעה זו, שכן לו כדבריו, היתה המלה צריכה להיות נטולת דגש חזק –ובשינוי תנועות – *הֻכְבֵּס (כמו למשל וְהָפְדֵּה לא נפדתה). בהסתמך על הנתונים הללו, ישנה דעה, הסוברת, שזוהי צורה נדירה של הֻתְפַּעֵל: *הֻתְכַּבֵּס>הֻכַּבֵּס.

8. א. סמוכים = נסמכים.

ב. כולן סמוכות למלה הצמר.

ג. הנושא של "חמש" הוא סמוכים.

ד. "האלקים".

ה. המלה "סמוכים" היא דו־משמעית – כמונח דקדוקי מחד גיסא, ולפי המשמעות המילונית של מלה זו, מאידן גיסא (=נתמך, נעזר).

9. אכן, בִּמְקוֹם משמשת כנסמך, ולכן היא נקודה בשווא, שאם לא כן, היתה מנוקדת בקמץ (בְּמָקוֹם). יושם לב, שפסוק הזיקה "אשר ישחט את החטאת וכו׳" נחשב מיודע, נסיבה המצריכה את היחטפות הקמץ במלה בְּמָקוֹם>בִּמְקוֹם. (השווה לבראשית לט, כ: …ויתנהו אל בית הסהר מְקוֹם אשר אסורי (אסירי קרי) המלך אסורים….

ב. מובן, שפירוש המלה הוא כמשמעה – בְּמָקוֹם, ולא בהוראת "תמורת", "תחת".

10. הוראת הבניין של לְחַטֵּא היא סילוק והרחקה ־ לסלק את החטא (=הלכלוך). דוגמאות נוספות: לְדַשֵּׁן את המזבח = לסלק את הדשן ממנו. לְשָׁרֵשׁ = לסלק את השורש, וכיו"ב.

11. א. הרעיון הגלום במדרש הוא, שמחלה או שאר מרעין בישין, הבאים על האדם, נגרמים בגינו: איש כי יהיה זב ־ מִבְּשָׂרוֹ!

ב. לפי הפשט, מִבְּשָׂרוֹ = תיאור מקום, וממנו = מושא עקיף.

לפי המדרש, מִבְּשָׂרוֹ ומִמֶּנּוּ = תיאור סיבה.

ג. לפי הפשט,מסתיימת הרישא של משפט התנאי במלה מִבְּשָׂרוֹ, ואילו, לפי המדרש, היא מסתיימת במלה שלפני כן – זב, בעוד שמִבְּשָׂרוֹ הוא חלק מהסיפא של משפט התנאי.

12. א. במלים הסגוליות – ובאלה שהן על דרך הסגוליות – תהיה בדרך כלל תנועת פה"פ קמוצה, בתנאי שהמלה "המארחת" נמצאת בהפסק (כגון יָלֶד, גָּרֶם, שָׁמֶשׁ וכיו"ב).

ב. כל היודע להשיב על שאלה זו, מתבקש להודיע על כך למחבר! למיטב ידיעתו, אין עד עתה תשובה לשאלה זו.

13. א – השורש של וְהִזַּרְתֶּם הוא נזר, במשמעות של הפרשה, הרחקה.

14. א. עמד בעינו. יג, ה.

ב. פגע בבשר החי. יג, י.

ג. לא השיגה ידו. יד, בא.

ד. ישב שבעה נקיים. טו, כח.

 

פרסום תגובה חדשה

test email