לקבל את השונה – זו הדרך!

מספרת הגב' נ.ר.[1]: היא הכירה את היהדות בדרכים שונות, וכך שבה בתשובה. בעלה באותו זמן היה בדרך קצת שונה, אך זה לא הפריע לשלום הבית שלהם. במשך השנים נולדו להם מספר ילדים, והגיע הזמן לשלוח אותם ללמוד בתלמוד תורה, על מנת שיוסיפו ויתחנכו כראוי. אך נוצרה בעיה: "אתם משפחה שונה מהסטנדרטים המקובלים, כך שאין מקומכם עמנו במוסדותינו", כך נאמר לה.

שבוע הלכה האם קדורנית, ולא יכלה לתת מנוח לעצמה. 'זה נכון שאנחנו שונים', חשבה לעצמה, 'אך האם לא מקבלים את השונה'? 'ומה יהיה על לימוד ילדינו'? המחשבות לא פסקו, והיא לא ידעה מה לעשות. בצר לה, פנתה לבית חב"ד הקרוב, אל הרב טל ניר, ושטחה לפניו את בעיותיה. הוא, כמובן, פעל על פי הנחיות המצביא העליון, קבל אותם בזרועות פתוחות, כיוון אותה אל מוסדות חב"ד, וכך התקרבה אל חב"ד, והתוודעה אל לימוד החסידות. "הרגשתי", היא מספרת, "שחזרתי בתשובה פעם נוספת"…

כל הקרוב אל מקדש ה' – קרוב יותר

כל קהילה משתדלת לתת לבני קהילתה את תחושת ה"שייכות". להיות שייך זה חלק מההוויה של האדם, שאינו זאב בודד, אלא יצור חברתי.

בד בבד עם תחושת השייכות, משתדלים לתת גם תחושת עליונות – אנו קבוצה נבחרת… ניתן לראות זאת בבני הקיבוצים, בפלוגות בצבא, בחסידויות שונות ואולי גם אצל חלק מבני המשפחות.

האם ניתן לומר שהגאווה החסידית החב"דית היא גם כן פרי הסכמתם של החסידים, ליצור תחושה של "ליגת־על" על־ מנת שניתן יהיה לדרוש מהחסידים שימצו וינצלו את כוחותיהם? או שמא זוהי אכן המציאות, שכל הקרוב אל "מקדש ה'" קרוב יותר?!

שאלה זו שואל הרבי בסגנון אחר, כמובן, לגבי האושפיזין החסידיים בסוכות, וזה לשונו[2]:

"הענין דאושפיזין חסידיים נתגלה ונתפרסם על ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (הרבי הריי"צ), בשם אביו (הרבי הרש"ב), שאמר שיש גם אושפיזין חסידיים, ולא עוד אלא שהורה באצבע ואמר: כאן יושב הבעל שם טוב, כאן יושב המגיד וכו' – כפי ששמעו אלו שהיו נוכחים באותו מעמד, ונתפרסם על ידי ה"חוזרים" גם לאלו שלא היו נוכחים באותו מעמד, עד לפרסום בדפוס כו'.

ולכאורה, כיצד יכולים לפרסם בכל העולם כולו, ששבעת האושפיזין החסידיים הם: הבעל שם טוב, הרב המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, אדמו"ר מהר"ש – רבי שמואל ואדמו"ר מהורש"ב נ"ע – רבי שלום בער, בה בשעה שישנם עוד ריבוי צדיקים בישראל?!"

פרסום בכל העולם משמעו – שהאושפיזין החסידיים מגיעים לכל סוכות ישראל! והרבי ממשיך להקשות, שהרי יודעים אנו שלבעל שם טוב – מייסד תנועת החסידות – היו שישים תלמידים[3] וביניהם ענקי הכוח, כמו "בעל התולדות" ובנו של הבעל שם טוב[4] שמילא את מקומו שנה אחת, ובכל אופן אנו אומרים שמכל תלמידי הבעש"ט ישנו רק "אושפיזא" אחד – הרב המגיד?

ומכל ק"כ התלמידים שהיו לרב המגיד[5], כולל הרב הקדוש ר' מנחם מענדל מהורודוק שבתקופה הראשונה מילא את מקומו של המגיד בנשיאות, עד שנסע לארץ ישראל, שאז התמנה אדמו"ר הזקן, יש רק "אושפיזא" אחד – רבנו הזקן? האם ניתן לומר זאת?!

הבעל שם טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן

על גדולתו של "בעל התולדות" ועל שקבל את הרב המגיד ואדמו"ר הזקן כממשיכי דרכו של הבעל שם טוב מסופר[6]:

"בעל התולדות" רצה לתהות על קנקנו של הרב המגיד ויצא למזריטש. המגיד ציווה להכין סעודה גדולה לכבוד ה"תולדות", בבגדי שבת ובנרות דולקים יצאו לקראתו ופגע טורא בטורא באהבה רבה. בין שתי שורות התלמידים הניצבים צעדו השניים לחדרו של המגיד ונסתגרו לשיחה.

מן החרכים הטו התלמידים אוזניהם לקלוט שמץ מה משיחת הצדיקים, ושמעו שמיד שאל "התולדות" את הרב המגיד מה יתרונו עליו, ומה קבל מהבעל שם טוב יותר ממנו. כי ברי לו שלרב המגיד סודות נעלמים, ומבקש הוא ממנו שלא יעלימם מפניו.

האם נתתם לבכם לכל דרכי הבעל שם טוב? ־ שאל הרב המגיד.

־ כמדומני שמאומה לא נעלם מעיני השיב ר' יעקב יוסף.

־ הידעתם גם למה שימשו שתי האלונטיות (מגבות) התלויות בחדר הבעל שם טוב? ומדוע האחת תפורה בשתי קצותיה?

נכח הרב הקדוש רבי יעקב יוסף לדעת שלא שת לבו לזאת, ושאל את הרב המגיד לפשר הדבר.

וכאן סיפר המגיד כי נפשו חשקה לדעת מהן אותן אלונטיות, וחשב מתי במשך היום משתמש בהן הבעל שם טוב. עד שעלה בדעתו לשייך זאת לאותן השעות שבהן מסתגר הבעל שם טוב בחדרו אחר הטבילה בערב שבת קודש, ועד קבלת שבת. בזמן זה החדר סגור ומסוגר וגם החלונות מכוסים מבלתי יכולת להביט למעשיו.

הרב המגיד החליט שעליו להתגנב לחדר קודם כניסת הבעל שם טוב. הוא המתין עד לרגע בו גמר המשרת לנקות את החדר לכבוד שבת, וכשפנה לסלק את האשפה אל מחוץ לבית, נטמן המגיד בחדר, והמשרת לא ידע מאומה מכניסתו, וסגר הדלת מבחוץ.

כשחזר הבעל שם טוב מהטבילה, נגש מיד למקום האלונטיות, לפת בידיו את התפורה שבהן ומיד נרתע והביט לצדדים כאילו מחפש דבר מה. שוב תפס באותה אלונטית ומיד קרא ושאל מיהו המתחבא בחדרו.

"יצאתי ממחבואי בהכנעה רבה – המשיך הרב המגיד – והתחננתי לפני הבעל שם טוב לסלוח לי ופניתי לצאת מהחדר".

"עתה כבר אי אפשר לצאת – הגיב הבעש"ט – החדר מוכשר ומתוקן ואין אפשרות לפתוח שוב את הדלת".

"אך אמור לי, הטבלת כבר במקווה"? שאל. "משהשבתי בחיוב, גחן הבעל שם טוב ולחש באזני כוונה מסוימת בה עלי לתקוע את מחשבותי, ציווני לאחוז באותה אלונטית, ויחדיו התעלינו בהיכלות. יותר אינני רשאי לגלות", סיים המגיד דבריו.

הרב הקדוש רבי יעקב יוסף הסתפק בתשובה זו, ושוב לא הוסיף להרהר בדבר גדלותו של המגיד.

יצאו השניים מהחדר ופנו לשולחן שנערך לכבוד האורח הדגול. הם ישבו בצוותא בראש השולחן, ותלמידי המגיד מימינם ומשמאלם ורבנו הזקן – צעיר התלמידים – בקצה השולחן לנגדם.

באמצע הסעודה הבחין "התולדות" בשינוי שחל בסדר הישיבה, ושאל מהרב המגיד, מדוע זה קם ה"ליטוואק" (כינויו של אדמו"ר הזקן), ופינה את מקומו ליהודי צהוב זקן.

"האם איננו מוכר לכם"?! התפלא הרב המגיד, "הלא הוא רבינו האר"י ז"ל (שנפטר שנים רבות לפני כן)".

כך הבין הענק רבי יעקב יוסף בעל התולדות, שהרב המגיד ואדמו"ר הזקן הם בדרגה מיוחדת שונה מכולם. הם ממשיכי הדרך.

על פי תורה – אחד הוא ממשיך הדרך

בכל אופן, אומר הרבי – אם יש ספק יש לחפש בתורה, שבה מוצאים פתרון לכל העניינים, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[7] – הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם.

בנוגע לסדר השתלשלות התורה נאמר בריש מסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" ובהקדמת הרמב"ם יש פירוט של כל סדר ההשתלשלות של תורה שבעל פה מדור לדור – ארבעים דורות ממשה רבינו ועד לחיבור הגמרא על ידי רב אשי.

וכאן רואים שלמרות שהתורה נתנה לרבים, כמו שבעים הזקנים ועוד תלמידים שבכל דור, יחד עם זאת נזכר רק המקבל העיקרי שקיבל הכל.

כך גם בסדר השתלשלות פנימיות התורה – תורת החסידות. אמנם יש תלמידים רבים, אך אחד הוא היורש וממלא המקום.

כשיש דעות שונות – ההלכה היא אחת

אך אולי עדיין יש להקשות – ממשיך הרבי – שמא כלל זה – שאחד הוא הממשיך – נכון, כאשר כולם בדעה שווה. אך אין זה נכון לגבי החסידויות השונות, שלכל חסידות יש את נקודת העניין שלה?

מדוע אם כן הקביעה היא שהרב המגיד הוא ממלא מקום הבעל שם טוב, ואדמו"ר הזקן, וכל הנשיאים ממלאי מקומו הם ממשיכי הדרך, והם האושפיזין הבאים לבקר את כל הסוכות?

הרבי ממשיך שניתן לבדוק גם עניין זה בתורה[8]:

"מצינו שישנו חילוק בין קודם שנפסקה ההלכה ולאחרי שנפסקה ההלכה – קודם שנפסקה הלכה היו יכולים לנהוג כך או כך, באתרא דרב הלכה כרב ובאתרא דשמואל הלכה כשמואל וכיוצא בזה, אבל לאחרי שנפסקה הלכה כאחד מהם, הרי זה פסק דין לכל ישראל".

לאר"י ז"ל היו תלמידים רבים ענקי הכוח, שנקראו "גורי האריז"ל", ואעפ"כ אין לסמוך על קבלת האריז"ל אלא כפי שנמסרה ע"י תלמידו הרב חיים ויטאל ז"ל. וכך גם בנוגע לתורת החסידות:

"כאשר המגיד הוצרך "לחפוש בחפש מחופש בתלמידיו למצוא איש אשר רוח אלקים בו להבין ולהורות הלכה ברורה" בחר ברבנו הזקן, ואמר לו: "אין נבון וחכם כמוך לירד לעומקה של הלכה כו'", ולאחרי שהתחיל במלאכת חיבור השולחן ערוך, והובאו כתביו בפני "הני תרי צנתרי דדהבא שבת אחים גם יחד הגאונים המפורסמים קדושי עליון עמודי עולם, הרב מהור"ר שמעלקא ואחיו הרב מ"ו פנחס נ"ע… קלסוהו ושבחוהו עד למאוד מאוד".

ור' לוי יצחק מברדיטשוב אמר[9]: כולנו אכלנו מאותה צלחת, אך ה'ליטאי', כך כונה אדמו"ר הזקן, לקח את ה'געדיכטע' (את החלק הסמיך)".

ומכיוון שמכל תלמידי המגיד נבחר רבנו הזקן – על ידי המגיד – "להבין ולהורות הלכה ברורה", הרי זה פסק דין על ידי המגיד, כולל גם תלמידי המגיד – שבנוגע להלכה למעשה צריכים להתנהג כולם על פי הוראות רבנו הזקן, כולל גם בנוגע לענייני החסידות.

הרבי מוסיף, שאין בכך חס ושלום פגיעה בכבודם של הצדיקים של שאר החוגים, ואדרבא, ישנם סיפורים שרבותינו נשיאינו הפנו אנשים מסוימים לצדיקים אחרים, מצד שייכות נשמתם. ממילא, אומר הרבי, אם יש מישהו שרוצה למנות אושפיזין חסידיים בשייכות לשאר הצדיקים, יכול לעשות זאת, ובלבד שהדבר יהיה מיוסד על פי תורה.

על כל פנים יש לדעת, שבנוגע להלכה למעשה סדר ההשתלשלות הוא כאמור: הבעל שם טוב, הרב המגיד, רבנו הזקן והרביים הנשיאים ממלאי מקומו.

הרבי הוא ממשיך הדרך – ראש בני ישראל

אמנם יש צדיקים רבים, וקדושי עליון, ובכל אופן יש צדיק אחד שהוא בבחינת "ראש בני ישראל" – הרבי, נשיא הדור.

ניתן לספר סיפורים רבים בכדי להמחיש את הנושא, ונבחר בסיפורו של ר' אלי גרוסמן שהרבי הצילו מעמק הבכא, וכפי שסופר על ידי הרב משה קוטלרסקי[10]:

בשנת תשמ"ב, באחד הימים, קרא לי הרבי שאבוא אליו בדחיפות. הגעתי מיד לחדרו של הרבי, והוא פנה אלי בבקשה: "אבקשך שתשתדל לנסוע במהירות הגבוהה ביותר לאי קוראסאו, תאסוף שם את כל היהודים המקומיים לאיזה אולם גדול ותדבר לפניהם דברי חיזוק".

במסגרת פעילותי עם מערך שלוחי חב"ד בעולם אני נוסע לכל העולם, הגעתי למקומות נדחים, ובכל זאת על המקום הזה מעולם לא שמעתי. תיכף ומיד נכנסתי לסוכן הנסיעות שלי, ושאלתי אותו אם הוא יודע על המקום הזה. "בודאי", ענה הסוכן, "מדובר על אי קטן ליד האיים הקריביים בסמיכות לדרום אמריקה. מידי יום יוצאת מנמל התעופה קנדי בניו יורק טיסה אחת לשם. את הטיסה היומית כבר הפסדת. אם אתה רוצה לטוס מחר, אני יכול להזמין לך כרטיס".

למחרת טסתי לקוראסאו. כחסיד נאמן אני מבצע את השליחות בלי לשאול שאלות. ללא אובדן זמן התחלתי לברר האם יש כאן יהודים. המקומיים אמרו לי שיש במקום כשבעים משפחות יהודיות. 'התנחלתי' על הטלפון עם רשימת שמות ומספרי טלפון שסיפק לי אחד מחברי הקהילה והתחלתי להזמין את כולם בשרשרת טלפונים ממושכת. פניתי מאחד לשני עד שכל משפחה מקומית ידעה כי עליה להגיע לאולם פלוני בשעה מסוימת.

ההצלחה הייתה מלאה. בשעה הידועה הגיעה למקום כל האוכלוסייה היהודית של קוראסאו. הרגשתי צער עמוק. הם היו יהודים, אבל רובם המוחץ נראה כמו גויים גמורים. כעת עמדתי בפני דילמה חדשה: מה לומר להם? לכל הדרשנים בעולם יש כלל ותיק, 'אם אין לך מהיכן לפתוח את הדרשה תפתח בפרשת השבוע'…

התחלתי לדבר על פרשת השבוע. הרחבתי את דברי ובמהלך הדרשה הזכרתי את המילים 'הרבי מליובאוויטש', כשאני מסביר שהוא האדם ששלח אותי אליהם להביא להם אות חיים. מיד ראיתי תזוזה בקהל. אחד הנוכחים נרעד כולו לשמע המילים. הוא התרומם ממקומו, פיו נפתח ונסגר. הוא רצה לומר משהו, אבל הכירו בו שהוא נבוך ומתבייש לדבר בנוכחות כולם.

סיימתי את הדרשה. לא עברה דקה ואותו יהודי בא אלי ולחש לי באוזן: "יש לי דבר חשוב לדבר אתך. האם נוכל לדבר באיזו פינה שקטה"? הסכמתי בחפץ לב, וכך היה סיפורו:

"אני בא ממשפחת חסידי חב"ד. בשנת 1942, תש"ב, התגוררנו עדיין בעיר קאפוסט אשר ברוסיה, וכבר גדלנו בדור של השתלטות הקומוניזם ולא ידענו כלום מיהדות, אבל הייתה לנו סבתא צדקת גדולה. ביום מותה קראה לכל ילדיה ואמרה להם דברי צוואה: 'מיינע קינדערלאך, ילדי היקרים, אני הולכת לעולם האמת, אבל אתם נשארים כאן. אם תהיה לכם בעיה ומצוקה שתצטרכו ישועה, אני מבקשת מכם שתתייעצו עם הרבי מליובאוויטש ומה שהוא יגיד לכם – כך תעשו'.

"זאת אמרה הסבתא בשנת תש"ב.

"עד לאחרונה ־ המשיך וספר היהודי מקוראסאו – לא נתקלתי בשום בעיה מיוחדת, אבל כעת השתנה משהו.

"המקום הזה, האי קוראסאו, שייך להולנד. החינוך המקומי, שפת הדיבור וכל העניינים, הכל מתנהל כמו בהולנד. וכשם שבני העם ההולנדי הם נוצרים אדוקים מאוד, כך גם הנוצרים תושבי קוראסאו.

"הילדים המקומיים היהודים חייבים בלית ברירה ללמוד בבית הספר הכללי, שהוא כמובן נוצרי פרוטסטנטי.

"מידי יום בשעה אחת עשרה לפני הצהריים חייבים כל התלמידים להיכנס לבית התיפלה שלהם שבשטח בית הספר לתפילה היומית. אלא שעד היום הילדים היהודיים, אשר כמובן יודעים שהם יהודים, היו מדירים את רגליהם מן המקום הנמצא בתוך שטח בית הספר. המנהל היה ליברלי־סלחן ונתן להם חופש דת. כך נוצר מצב שהילדים היהודים היו פטורים מעולה של התפילה בכנסיה.

"אלא, שלאחרונה התחלף המנהל. הקודם פרש ובמקומו הגיע מנהל חדש מהולנד, הוא נוצרי אדוק ביותר. כששמע על המצב הקיים קצף מאוד ואמר שלא תהיינה יותר שום הפליות. גם הילדים היהודים אמורים להיכנס לתפילה הנוצרית מידי יום.

"לילדים היהודים נעשה חושך בעיניים. הם הבינו שברירות רבות לא נותרו להם והחליטו להיכנס לתפילה כאשר אוזניהם פקוקות בשעווה, כדי שלא יצטרכו לשמוע את דברי הטומאה.

"אבל הבן שלי, אלי", – ממשיך ומספר האב, וכאן נגלה ששמו היהודי הוא חיים יוסף גרוסמן – "התנגד בכל תוקף וצעק: מה פתאום? הרגליים שלי ידרכו על סף בית הטומאה הנוצרי?! חס וחלילה. אפילו אם ינתחו את גופי לנתחים לא אכנס לכנסיה, יהרגו אותי ואני לא אדרוך שם. לא רוצה שעווה באוזניים ולא שום פטור בתירוצים של אונס.

"הגיע עת התפילה. כל הילדים נכנסו פנימה, חוץ מהבן שלי, אלי. המנהל התעניין האם כולם נכנסו ואמרו לו שכולם נכנסו חוץ מאלי גרוסמן. ניגש אליו המנהל, ובכעסו כי רב חבט באגרוף רשע בפרצופו עד שכמעט סדק את גולגלתו. רק בנס נשאר חי. המשיך המנהל הרשע והכריז שכל היהודים יירקו בפניו של אלי. ופיקח באופן אישי על כך, וצחק בלעג עת שפניו של אלי החבול הפכו למסכה של רוק. ועדיין לא נתקררה דעתו עד שפנה אל עורך העיתון המקומי וציווה עליו לכתוב שכל התושבים צריכים לנדות ולהחרים את משפחת גרוסמן. נעשה לנו שחור בעיניים. זה אי קטן ומבודד. אין לנו אף נפש בעולם. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שאני נחנק!

"יצאתי בלילה לפארק כלשהו, התבודדתי בין העצים והתחלתי לצעוק מנהמת ליבי אל ה': "ריבונו של עולם – רחם עלי, הצל אותי מהגוי הרשע. שלח מישהו שיציל אותי, אין לי אף אחד בעולם!

"זה קרה ממש בימים אלה. כעת כשאתה דברת והזכרת את המילים 'הרבי מליובאויטש', נזכרתי בצוואתה של הסבתא לפני ארבעים שנה, ולכן אני מבקש ממך, אולי אתה יכול לעשות לי טובה ולדבר עם הרבי".

ברגע זה הבנתי מדוע הרבי אמר לי לנסוע לכאן בדחיפות כזאת. יש כאן יהודי השרוי במצוקה נוראה.

היהודי המקומי הביט בו בתקווה, כאומר, 'תושיע אותי'. נעניתי בהתלהבות – "יש לי פתרון מצוין עבור בנך אלי. יש לנו בניו יורק מוסד מתאים במיוחד עבורו. הוא אינו צריך ללמוד כאן ולסבול את נחת זרועו של המנהל הרשע. אם תרצה – אקח אותו איתי לניו יורק, וכל דאגותיו עלי ועל צווארי".

חיים גרוסמן עמד המום ולא האמין למשמע אוזניו. ואילו בנו אלי הגדיל לעשות. לקראת סוף השיחה התקרב אליהם ועמד יחד עם אביו. כאשר שמע את הצעתי, יצא מן המקום בריצה. לא ידענו להיכן רץ, אבל כעבור חצי שעה קיבלנו את התשובה. אלי הגיע בחזרה ובידו מזוודה שהכילה את כל חפציו. הוא כבר היה מוכן לנסיעה לניו יורק… ואמנם, הוא עבר לישיבת חב"ד בניו יורק ושם נעשה תלמיד מן המניין.

הרבי הוא נשיא הדור, הוא ראש בני ישראל, וכאשר כואבת האצבע הראש חש ומרגיש ושולח סיוע ועזר. כחסידי הרבי מליובאוויטש יש לנו זכויות מרובות, אך יש לזכור שכל זכות היא גם חובה, ועלינו להתנהג בהתאם בכל אורח־חיינו, לדאוג כי ההשפעה על העולם כולו היא מרבית.

"סדר השתלשלות נאה"

בקשו מה"חפץ חיים" להוריד שעה מסדר לימודו, בעקבות מצבו הגופני הזקוק למנוחה. אך הוא טען שאיננו יכול להרשות לעצמו לעשות זאת, כי על ידי כך בת הרוקח תשתמד!

אם הוא יוריד שעה, תלמידיו הקרובים יורידו שלוש שעות, התלמידים הרחוקים יותר יורידו שעות נוספות, אלו שיש להם שיעורים יומיים יורידו לשיעורים שבועיים, הקובע עיתים פעם בשבוע יוריד את לימודו לחלוטין. עד שבת הרוקח שאין לה עם יהדות כמעט מאומה, תשתמד לא עלינו.

אמר על כך הרבי הרש"ב: "סדר השתלשלות נאה"!

ההשפעה בעולם דומה לפירמידה, ולכן העומדים סמוכים אל הראש, להם ההשפעה המרובה ביותר. כל מעשה שלהם, אפילו נעשה בחדרי חדרים, וכל שכן ברבים, משפיע על העולם. זו היא זכות עצומה, אך יחד עם זאת זו גם חובה ואחריות! אחריות לא פשוטה לממש את המשימה של להכין להקב"ה דירה בתחתונים ועל ידי כך לקרב את ביאת משיח צדקנו!

המבחן המכריע

מספר ר' מענדל פוטרפאס[11]:

"הקוזאקים של הצאר פטר היו גיבורים ועזי נפש, הם חרפו נפשם למען הנצחון ללא כל חשבון, הם בכרו למות מאשר להפסיד בקרב. כך נפלה לפניהם מדינה אחר מדינה, עד שרוסיה הפכה למעצמה גדולה בעלת משקל רב בכל העולם.

גם סוסי הקוזקים היו מיוחדים. נבחרו רק סוסים חזקים, אמיצים ועזי נפש שהפקירו את עצמם למען אדוניהם. משהגיעו הקוזקים רכובים על סוסיהם לנהר עמוק, לא נרתעו הסוסים, אלא דהרו אל תוך הנהר. כשהקוזקים רכובים עליהם, צלחו את הנהר האדיר ושחו במהירות אל גדתו השנייה, ומיד שעטו קדימה אל הנצחון המלא!

סוסים אלו היו יקרים מאד. בזמן שמחירו של סוס רגיל היה בין עשר לעשרים רובל, מחירם של סוסים אלו היה מגיע עד לחמש מאות רובלים ויותר! מגיל צעיר ביותר היו מצמידים לילדי הקוזקים סייח מגזע הסוסים האבירים הללו. הילד הלך עם הסייח לכל מקום, תמיד היו שניהם יחדיו וגדלו ביחד, עד שהתמסרו זה לזה.

כאשר יצאו לאחר מכן הקוזקים עם סוסיהם למלחמה, לא היה הסוס בורח מפני החיצים והחניתות המתעופפים, אלא היה מרים את ראשו כנגד המוות, למען יפגעו החיצים בו ולא בקוזק הרכוב עליו. ואף הקוזק השיב אהבה לסוס, הסוס היה יקר בעיניו כמו בן יחיד.

סוסים אלו עברו אימונים מפרכים: מסעות קשים וארוכים, קפיצות מעל מכשולים "בלתי עבירים" בדהירה אל תוך אש ועשן במהירות עצומה ובדילוגים אדירים, עד שהיו מפתחים אצלם כוח הסתגלות למצבים קשים מאד.

המבחן האחרון היה לצלוח את נהר הדנייפר, שמימיו היו רבים ושוצפים. רק המובחרים הצליחו לצלוח את הנהר בשלום.

אך המבחן האחרון היה, לאחר שעברו את הנהר יגעים ומותשים והביטו לאחור וראו סוסים חלשים ומותשים אשר כוחם כלה והם עומדים לטבוע. המובחרים לא חשבו הרבה, הם קפצו בחזרה לתוך הנהר, תפסו בשיניהם את עורף חבריהם, וכך סחבו והעלו אותם אל הנהר – סוסים אלו נבחרו להיות סוסי הקוזקים.

בו במקום היו מטביעים עליהם חותם של ברזל מלובן – מספר, "יארליק", ובאותו הרגע חדלו להיות סוסים רגילים, והפכו ל"מיוחסים", הם הפכו להיות חלק מן "החבורה הנכבדה", של סוסי הקוזקים ה"בלתי מנוצחים".

רבות ניתן ללמוד מסוסי הקוזקים הנבחרים! להיות ב"ליגת העל" פירושו, להיות במסירות נפש אמיתית להקב"ה – המטרה של הנצחון על ענייני עולם הזה, תוך התמסרות מוחלטת להוראות של הרבי בכל עת, בכל זמן, בכל מבחן, בכל מצב, והעיקר, לא לשכוח את מי שנשאר מאחור…

זיבורית שלנו ולא עידית שלהם

באחת העיירות ברוסיה התגורר לו רב גדול, שהיה "מתנגד" חריף לחסידות בכלל ולחסידות חב"ד בפרט. אותו יהודי היה למדן גדול, ממש "לא פסיק פומיה מגירסא", ואכן היה אותו רב לגאון גדול, בקי עצום בש"ס ומפרשים.

באותו בית הכנסת בו מסר את שיעור הדף היומי, ישב לו חסיד, תמים ופשוט, שבכל עת מצוא ישב ואמר תהלים.

בכל פעם שהרב עבר לידו היה מסנן מבין שיניו: "בטלן, עם הארץ". יהודי זה לא היה משיב על חירופים אלו, עד שפעם אחת התריס לעומתו, והטיח לעבר הרב בכעס: "אפיקורוס"! והקהל היה כמרקחה!

עברו שנים, התחוללה ברוסיה ה"רבולציה" – המהפכה הקומוניסטית, ואז נדרשו כל העם להיות כ"פועלים" שוויוניים, ולעבוד שבעה ימים בשבוע. מי שלא היה מוכן לעבוד בשבת, חייו היו קשים ביותר.

באותה תקופה קבל אותו רב גאון "עבודה מכובדת". תפקידו היה לגבות את הכספים מנוסעי ה"חשמלית" (הרכבת העירונית), ולהביא את הכסף למשרדי הממשלה. תפקיד זה נדרש להיעשות גם בשבת, והרב מצא היתרים שונים לעניין. בניו של אותו רב, שהיו חברים ב"קומסול", מועדון הנוער הקומוניסטי, ניסו אף הם להניאו מחילול שבת בפרהסיה. אך הוא לא רצה לקבל מתנת חינם כל עוד כוחו בידו. תחילה היה מגיע לאחר עבודתו למסור את השיעור בדף היומי בבית הכנסת, עד שיהודי תמים, בשם קירש, דפק על השולחן, ושאג בקול, שיהודי המחלל שבת בפרהסיה לא ימסור שיעור בבית הכנסת…

סיפור זה סיפר החסיד ר' מענדל פוטרפס, והוסיף: "לי לא יספרו סיפורים. אני ראיתי זאת בעיני ממש. מי שלא אחז ב"קליאמקע" (בידית הדלת) של הרבי, גם אם היה גאון ומתמיד ולמדן יכול היה לרדת לבור שחת. הפשוט שבפשוטים אצלנו, מי שמקושר לרבי מחזיק מעמד בכל המצבים, גם אם הוא יהודי פשוט.

בפועל אכן רואים, שברוסיה, בתקופה של הגזרות הקשות מי שעמד נגד כל הקשיים, היו החסידים הקשורים לרבי!

מקנא בתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים"

בהתוועדות פורים במאמר מוסגר, אמר הרבי את הדברים האלה[12]:

"בהתוועדות חסידית שנערכה בארץ הקודש ביו"ד שבט, הנה "כטוב לב המלך ביין[13]", התבטא אחד המסובים (הרבי הזכיר את שמו, ר' רפאל – פאליע – כהן, וציוה לבנו, הרה"ח ר' יואל שיחי' לומר "לחיים") אודות פלוני בן פלוני, שהוא מקנא בתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים" (ר' פאליע הצביע אז על הילד שמוליק הבר) שזכה ללמוד חסידות. והיינו, שבהיותו ב"עולם האמת" רואה הוא את המעלה של לימוד החסידות, ולכן מקנא הוא בתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים".

"כתוצאה מהתבטאות זו, הרוויח הדואר הישראלי סכומים גדולים עבור בולים… מגיעים מכתבים, אחד אחרי השני, בטענות: כיצד אפשר לומר דבר כזה? פלוני בן פלוני היה גדול שבגדולים, פוסק ולמדן, שישב כל ימיו באוהלה של תורה – ואיך יתכן לומר שהוא מקנא בקטן שבקטנים שלומד פרק תניא?

והמענה על זה – שזוהי גמרא מפורשת במסכת בבא בתרא. איתא בגמרא[14]:

"עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק .. כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חברו".

"ובהקדמה – שמהלשון "נכוה מחופתו של חברו", מוכח, שאין מניחים אותו להיכנס לחופתו של חברו, שהרי אילו היו מכניסים אותו, לא היה נכוה. ולכאורה, כיון שאין מכניסים אותו, למה לו לדחוק את עצמו, ולהיות "נכוה"? ועל כן צריך לומר, שבהיותו בעולם הזה לא ידע את היוקר שבזה – כדאי לו להכוות, העיקר, לנסות לדחוק את עצמו, אולי יזכה ליהנות מחופתו של חברו.

"והענין בזה:

"כדי לזכות לשכר ד"חופה" לעתיד לבוא – על זה אמרו חז"ל[15]: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו, שלמד ענינים אלו (פנימיות התורה) בהיותו בעולם הזה הגשמי.

"אבל אם בהיותו בעולם הזה הגשמי לא למד ענינים אלו, והסיבה לכך – לא בגלל שהיה אנוס ולא הייתה לו היכולת ללמדם, אלא, בגלל דעה מכוונת, שדעתו לא הייתה נוחה ("ער האט ניט געהאלטן") מלימוד זה – אזי לעתיד לבוא, בעולם האמת, ששם לא מועילה תשובה (כידוע[16] שתשובה מועילה רק בעולם הזה, שבו נמצא עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא) – הרי הוא "נכוה מחופתו של חברו":

"להכניסו בפנים אי אפשר, כיון שהיה מנגד לכך. ולאידך אין פלא שהנשמה נדחקת להיכנס ל"חופה" זו, מקום שבו לומדים פנימיות התורה – כיון שבעולם האמת רואים את האמת שבזה, ואת הנועם, ערבות ידידות שיכול להיות מזה".

הרבי מסיים דברים מופלאים אלו, שאמנם עכשיו לא ניתן לו להיכנס ל"חופה" זו אף שמעוניין בכך, היות וכאן בעולם הזה התנגד לכך, אך הרבי מסיים בטוב, שבעזרת ה' בזמן תחיית המתים שאז יקוים היעוד "כולם ידעו אותי", וידעו היכן נמצאת האמת – אזי יבקשו כולם ממלך המשיח שילמד אתם פנימיות התורה.

אנחנו, ב"ה שזוכים ללמוד חסידות ולהיות קשורים אל הראש, צריכים להיות בשמחה אמיתית פנימית על הזכות הנפלאה הזאת, ומתוך שמחה, לא לשכוח את התפקיד החשוב שהטיל עלינו הרבי, להביא את משיח בפועל ממש הן בתוך לבנו, הן בסביבתנו הקרובה, והן בסביבתנו הרחוקה.

ללא חסידות – חיי אינם חיים

סבי, ר' מאיר שלום בליז'ינסקי, נולד בעיירה גרבולין בפולניה. בהיותו צעיר לימים חששה אמו, מה יהא על בנה החקרן, שכן באותה תקופה רבים וטובים נפלו ברשת ההשכלה. ב"ה הוא התוודע אל לימוד ה"תניא", ודברי חסידות אלו היו בעבורו כמים קרים על נפש עייפה, וכך היה בין הראשונים, שייסדו את ישיבת תומכי תמימים בוורשה, כשר' בערל שמוטקין ע"ה היה הראשון שלימד את ה"תניא".

לימים שב לביתו, כשהוא חולה אנושות בריאותיו. הוא שמע את הרופא, המתאר לאמו את המצב הנואש בו שרוי בנה. האם רצה אל רבם – הרבי מפורסוב, על מנת לבקש הצלה לבנה. הרבי מפורסוב הסכים לתת את ברכתו, בתנאי שהבן, מאיר שלום, ישוב להיות לחסיד פורסוב.

האם שבה לביתה, כשהיא מתחננת לבנה שיאות למען הצל את חייו, לשוב ולהיות חסיד לרבי מפורסוב. מאירל בקש שהות של עשרים וארבע שעות להרהר בעניין. ההחלטה הייתה קשה, כי מצבו הפיזי היה כמעט אנוש.

אך כשהאם נכנסה לחדרו, לשמוע את אשר בפי בנה, היא לא האמינה לדברים: "ללא לימוד החסידות אינני יכול לחיות"!

לא הועילו התחנונים. הוא שלח מכתב לרבי הריי"צ, וב"ה קבל את ברכתו הקדושה, וכך זכה לאריכות ימים, כשכל חייו הוא לומד חסידות ומקרב יהודים לאביהם שבשמים על ידי לימוד ה"תניא". אמנם תמיד הוא סבל מהריאות, אך ב"ה חי ונשם חסידות, הוא ובני ביתו.

העולם הזה והעולם הבא של החב"דניק

הרבי בשיחה מבהיר את ההבדל בין חסידי פולין לחסידי חב"ד, על פי תיאורו של הרבי הריי"צ[17]:

"כאשר חסיד פולין נוסע לרבו – אזי התורה היא בקיצור, וה"שיריים" ישנם בריבוי בכל הסעודות. ואחר כך יוצאים בריקוד, וכך עובר כל הזמן מתוך עבודה בשמחה. ולפני שחוזר לביתו נכנס אל הרבי להיפרד ממנו, ומבקש ברכתו בכל המצטרך לו בבני חיי ומזוני רויחא, עבור בת בוגרת, עבור פרנסה וכו', והרבי מבטיח לו. וכשחוזר לביתו ומספר לבעלת הבית על הבקשות והברכות שקבל מהרבי. הרי גם היא שמחה מנסיעתו אל הרבי. וכשרוצה ליסע אל רבו עוד הפעם, היא מסייעת בידו, על ידי זה שנותנת לו צידה לדרך, "קלעצלעך מיט הערינג", וכמה פרוטות עבור הנסיעה וכו' – כך שיש לו עולם הזה.

ולאחרי ק"כ שנה, בבואו ל"עולם הבא", ובית דין של מעלה שואלים אודות מעמדו ומצבו, יש לו תשובה מן המוכן, "הייתי חסיד של הרבי שלי, ו"צדיק באמונתו יחיה[18]", אל תקרי יחיה, אלא, יחיה, וכששואלים אותו האם קיים כל מה שהרבי ציווה עליו, משיב: "הרבי שלי נתן לי ברכות, ואמר לי, שאהיה שומר תורה ומצוות, שיהיה לך שיעור בלימוד התורה וכו', וזאת עשיתי. כשממשיכים לשאול אותו אודות "דע את אלקי אביך[19]", "צפית במרכבה?" משיב: "לימדוני שצריך אמונה. כאמור: צדיק באמונתו יחיה, יחיה. אמונה יש לי, ולימדוני גם שאין דורשים במעשה מרכבה ובמעשה בראשית[20], ואכן קיימתי זאת. ובכל מקום שראיתי תיבת "אצילות", ועל אחת כמה וכמה "צמצום" או "קו", ברחתי מזה כמטחווי קשת… שהרי מי אני ומה אני, ובמופלא[21] ממך אל תדרוש"!

ובמילא, כיוון שאמונה יש לו מעל הראש, שהרי כל ישראל הם "מאמינים בני מאמינים" ובפרט עדת החסידים, ואת דברי הרבי קיים הן ב"קום ועשה" והן ב"אל תעשה". הרי כל הגן עדן והעולם הבא אינו מספיק עבורם".

והרבי ממשיך לתאר את הקושי של ה"ליובאוויטשער"! חסיד חב"ד, שנוסע אל הרבי – הרי הוא נדחף (לא על מנת לקבלת שיריים… אלא) לשמיעת המאמר, ולפעמים מרוב הדחיפות קשה לו לשמוע ולהבין את המאמר, וכאשר הוא נכנס אל הרבי ליחידות, חבל לו על הזמן לבקש גשמיות, והוא מבקש רוחניות, הוא מבקש אודות אהבת ה' ויראת ה', קבלת עול, שיוכל להתפלל ללא מחשבות זרות, שיהיה לו הרגש "אין א ווארט חסידות" – במילה או בפתגם חסידי, וכיוצא בזה. אשתו הממתינה לברכות של הרבי אודות פרנסה, ו"נדן" עבור הבת הבוגרת, מתאכזבת, ואינה שולחת את בעלה בשמחה בשנה הבאה…

ולאחרי ק"כ שנה, ממשיך הרבי לתאר את החב"דניק, שואלים אותו איזה חסיד הוא, והוא עונה בגאוות מה, חב"דניק. אך כאן שואלים אותו ודורשים לדעת, האם מימש את מהותו של חסיד חב"ד, שעניינה חכמה, בינה ודעת, ומציעים לו לבחון אותו בנושא של "דע את אלקי אביך"…

ושואל הרבי, מה התועלת בכל הקושי של להיות חב"דניק? והתשובה היא: "שצריך להשתדל לעשות כפי יכולתו, ואז מסייעים לו מלמעלה שסוף סוף יגיע לאמיתת העניין"!

זכות שהיא חובה

כלומר, הזכות העצומה הזו של להיות חסיד מקושר לרבי, דורשת מאתנו עמל, מימוש הכוחות החבויים בתוכנו, הצדקת ירידת הנשמה למטה לעולם הזה, באופן ש"ירידה זו צורך עלייה". ניצול כל רגע למימוש הייעוד, השפעה על העולם כולו "להיות לו יתברך דירה בתחתונים" להכין את העולם לקבלת פני משיח צדקנו.

אמנם אנו רק בני אדם, אך מובטח לנו, שאם נשתדל לעשות כפי יכולתנו, אז "מסייעים לנו מלמעלה שסוף סוף נגיע אל אמיתת העניין"!

השמחה שב"ה זכינו, מביאה אותנו לעמוד במשימה, לפעול ולעשות! כמובן אין הכוונה, שיכולים אנו לשבת על זרי דפנה ולהתמוגג, אלא, לקפל שרוולים (כמובן עד המקום המותר…) ולעבודה!