מספר יהודי שעבר את השואה:

"במשך כל זמן שהותי בגטו שמרתי על כל מצוות התורה בלי לוותר על קוצו של יו"ד. למרות הפחד לבאות, הרעב, הקור והמגיפות המשתוללות לא נחלשה אמונתי בקב"ה. אסור היה בתכלית ללמוד תורה או לקיים מצוות בגטו. מי שנתפס, נענש בעונש החמור ביותר. על אף האיסור שמרתי על הכל. התפללתי את שלוש התפילות היום-יומיות, הנחתי תפילין בכל יום חול, שמרתי שבת, למדתי תורה – אולי לא "כרגיל", כי במציאות האיומה בגטו המושג "כרגיל" אינו קיים. בנסיבות אלה הצלחתי, ברוך ה', די טוב.

כאשר הבניינים התמוטטו תחת ההפגזות הכבדות, ברחנו ממרתף אחד לשני. בשל המצב הבלתי יציב, החבאתי זוג תפילין קטן בתוך שערותיי המגודלות על מנת להיות בטוח שהתפילין יהיו תמיד קרובים אלי.

הנאצים ערכו חיפושים תדירים בבתים כדי למצוא קורבנות לשלחם ברכבות למחנות השמדה. מחרידים במיוחד היו ה"קינדר-אקציונן" בהם נעזרו בכלבים על מנת לתפוס ילדים שבדרך כלל נורו למוות במקום.

ידעתי שימיי בגטו ספורים. יבוא היום בו גם אני אתפס ואשלח ברכבת. לא טעיתי. גם אותי גילו והעלוני תחת שמירה קפדנית לאחד הקרונות ברכבת הארוכה. היעד: מחנה ריכוז.

כשהגענו, בדקו בקפדנות את חבילותינו ובגדינו. כל דבר בעל ערך נלקח מאתנו. למזלי לא גילו את התפילין הקטנות שהיו מוחבאות בין תלתליי השחורים.

לאחר זמן קצר קיבלנו פקודה להסתפר (הגרמנים השתמשו בשערות למילוי מזרונים) ועלי היה למצוא פתרון מהיר היכן לשמור על התפילין.

כאן המקום להעיר, שלא רק אני הנחתי את התפילין במחנה הריכוז. שורה ארוכה של אנשים ביקשו להשתמש בתפילין שלי, ביניהם גם יהודים מתבוללים שלפני המלחמה לא שמרו על דיני התורה. גם הם חיכו בכל יום לתורם על מנת להניח תפילין ולומר קריאת שמע. הדבר כמובן נעשה בסוד גמור, כי אסור היה לשמור מצוות במחנה.

לבסוף מצאתי מקום מתאים. המיטות שבצריף היו בעלי שלוש קומות, ובין המיטות היה חלל. כאן יכולתי להסתיר את התפילין היקרות.

כך נמשך הסדר במשך כמה ימים. יום אחד בשובנו מעבודת הפרך נבהלתי לראות כיצד חייל גרמני עובר בין המיטות עם מקל בידו ומקיש על המיטות. התברר שגם אסירים אחרים גילו חללים דומים והסתירו בהם תכשיטים ודברי ערך שהגרמנים לא הצליחו לגלות אצלם. כעת הלך החייל והקיש במיטות על מנת להאזין לקול חלול או לקול עמום המצביע על כך שיש כאן חפץ מוסתר.

לבי התכווץ בקרבי. התפללתי תפילה חרישית שה' לא יתן לחייל הגרמני לגלות את התפילין. נשמתי לרווחה כאשר החייל עזב את הצריף בלי לגלות דבר.

מאותו יום השתנה הסדר. בכל יום החביאו את התפילין בצריף אחר. המקום הבטוח ביותר היה הצריף שכבר נבדק באותו יום. כך נמשך הדבר עד ש…

היה זה יום חורפי סגריר. זמן רב לפני עלות השחר העירו אותנו וקיבלנו פקודה לעמוד למסדר בחצר על מנת להתפקד. לאחר מכן הובלנו על משאיות ליער. קיבלנו פקודה לרדת וציוו עלינו לחפור באדמה הקשה. חפרנו תעלות במשך שעות ארוכות. המאמץ היה גדול, ושלוש פרוסות הלחם שהיתה מנתנו היומית בקושי הספיקו כדי לחבר את הנשמה לגוף. עבדנו קשה במשך כל היום, ורק לקראת ערב שבנו למחנה, מותשים לגמרי.

למרות עייפותי נקרה בראשי רק מחשבה אחת: התפילין! לא הנחתי תפילין היום. יצאנו לעבודה ביער בעוד חושך, וכעת הייתי במתח גדול האם נספיק להגיע בחזרה לפני שקיעת השמש. הרגשתי הקלה בלבי כשהמשאית נכנסה בשער המחנה דקות מספר לפני השקיעה. שמעתי כיצד אחד המפקדים צועק: "עוצר במשך הערב!" אך לא שמתי את לבי לכך. מחשבתי היחידה היתה להיכנס לצריף ולהניח תפילין.

תארו לעצמכם כיצד נבהלתי כשלא מצאתי את התפילין היקרות! באותו רגע נזכרתי שהעבירום לצריף הרביעי בגלל חיפוש דברי ערך. מה היה עלי לעשות כעת? נותרו רק דקות ספורות מהזמן שמותר להניח תפילין, וכיצד אגיע לצריף השכן? עוצר פירושו איסור חמור ביותר לצאת מהצריף. מי שנתפס בחוץ לא נשאל לפשר הימצאו בחצר, אלא נורה מיד. אין ציווי שיהודי ימסור את נפשו עבור הנחת תפילין, ותוך אנחה כבדה חשבתי שהפעם אוותר על קיום המצווה.

אבל בין רגע שיניתי את דעתי. כיצד יעבור יום בחיי ללא הנחת תפילין? ומי יודע מה יקרה מחר? אולי לא אהיה בחיים – הרי בכל יום יהודים נרצחים? וכי איזה ערך יש לחיי הנתונים על כף מאזניים לגבי קיום מצוות הקב"ה? עדיף למות עבור קיום מצות תפילין, מאשר לצנוח ארצה בגלל רצונו האכזרי של אחד השומרים לשגר צרור כדורים לתוך גופו הצנום של יהודי.

החלטתי להניח תפילין.

חבריי לצריף הביטו עלי במבט מלא חרדה כשראו כיצד אני פותח בזהירות את דלת הצריף. הם ידעו היטב את משמעות החלטתי. הסתכלתי החוצה לחצר. המקום היה ריק לחלוטין. גייסתי את כל כוחותיי ורצתי במהירות גדולה לצריף הרביעי. נכנסתי וסגרתי את הדלת – ברוך ה', לא גילו אותי.

נעמדתי בתור להנחת תפילין. הזמן היה קצר ביותר. כל אחד הספיק רק לומר את הפרשה הראשונה של 'שמע ישראל' ומיד העביר את התפילין לבא בתור. הייתי האחרון שהניח תפילין באותו יום.

לא היו אלה מילים שגרתיות. כשאמרתי 'שמע ישראל', ידעתי שחיי תלויים לי מנגד. עד כה הכל הלך למישרין, אבל חייב הייתי לחזור לצריפי. אם תיערך ביקורת (והדבר נעשה בתדירות גבוהה) וימצאו אסיר שלא שייך לצריף, עלול הדבר לעלות בחייהם של כל האסירים שבצריף, ח"ו.

חברי הצריף בירכו אותי בברכת הצלחה. פתחתי את הדלת והסתכלתי החוצה. פקודת העוצר עדיין היתד. בתוקף, ומלבד אלומות הזרקורים שהחלו לסרוק את החצר בנשף לא ראיתי מאומה.

שוב רצתי במהירות אל עבר הצריף שלי. כבר הגעתי לדלת והנחתי את ידי על הידית על מנת לפתוח את הדלת ולהיכנס פנימה, כאשר דמי קפא בעורקיי.

קול גס צעק לעברי: "האלט!"

הסתובבתי והרגשתי כיצד האדמה כאילו מתמוטטת מתחתי. שומר אוקראיני, משתף פעולה עם הגרמנים, גילה אותי ברגע האחרון. אקדחו כבר היה שלוף בידו, והוא כיוון את הקנה אל עבר גופי הצנום.

השומרים היו בדרך כלל פולנים ואוקראינים – רוצחים ושודדים ששוחררו מבתי הכלא על מנת לסייע לנאצים בטיפול ביהודים. השומר הזה היה ידוע כאיש אכזרי במיוחד. נהנה היה להסתכל כיצד יהודי נופל לארץ מרוסס מכדורי רובהו. כשהשומר הזה היה בגילופין, היו האסירים נמנעים מלהימצא בסביבתו ככל האפשר. כעת גילה אותי – והליכתו הבלתי יציבה הראתה שהוא שתוי.

הוא לא לחץ על ההדק אלא סימן לי לבוא אליו. "כנראה הוא חפץ להשתעשע עם הקורבן לפני-כן", חשבתי בלבי.

הוא שאל אותי: "היכן היית? יש עוצר!"

ניסיתי בכל כוחי למצוא תירוץ, אך הבנתי שזה לא יעזור לי מאומה. החלטתי לומר את האמת בגאווה יהודית: "הלכתי להניח תפילין", אמרתי.

"מה?!" הוא צעק. "הנחת תפילין למרות האיסור החמור?! אני יודע מה הם תפילין – שכניי היו יהודים. אך אינני מאמין לך. הראה לי את זרועך!"

הפשלתי את שרוולי השמאלי והראית לו את הסימנים הברורים של הרצועות.

פניו האדימו, והוא רץ לפעמון הגדול והתחיל לצלצל בחזקה. היה זה סימן שעל כל האסירים להסתדר בשלשות למסדר.

בתחילה התפלאו האסירים על כך שהעוצר בוטל, אך כאשר הבחינו בי כיצד אני עומד בראש מורכן, הבינו את המתרחש. כעת יתקיים "משפט פומבי" על מנת ללמד את כולם לקח שלא כדאי לעבור על חוקי המחנה.

כאשר כולם הסתדרו, עמד השומר לפניהם וצעק בקול רם:

"הביטו על חברכם, יהודונים! הוא עבר על איסור העוצר – ובשביל מה? כדי להניח תפילין, שגם זה איסור חמור. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד שהוא לא ידע על זה!"

הוא שתק מספר רגעים והמשיך באיטיות:

"ואני בחיים שלי לא האמנתי שמישהו מכם יהיה מוכן להקריב את חייו למען דתו. כיוון שכך, אני נותן לו בזה רשות להניח תפילין מתי שרוצה בכך, ואני אישית אדאג שאף אחד לא יפריע לו!"