פרשת דברים – ציון במשפט תיפדה

יום שני כ״ה אב ה׳תשע״ו
הפסוק ציון במשפט תיפדה… נאמר בסוף הפטרת פרשת דברים, שבתחילתה מדובר בענינים בלתי רצויים, כי הפדייה וההשבה אינה רק ביטול העניינים הבלתי רצויים שבתחילת ההפטרה, אלא יתירה מזו, שזהו ענין הפיכת כל העניינים הבלתי רצויים לטובה.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ד׳ מנחם-אב ה׳תשמ״ו

 

ציון במשפט תיפדה ושבי׳ בצדקה[1], וידועים ומפורסמים דרושי רבותינו נשיאינו שבכל דור ודור על פסוק זה, מתחיל מהדרוש בלקוטי תורה ריש פרשתנו, שהוא גם ריש ספר דברים (בלקוטי תורה, וכן נדפס גם בדפוס הראשון) [והוא דבר פלא, שהתחלת פ׳ דברים היא בדרוש על פסוק שבהפטרת הפרשה, ובהפטרה גופא בפסוק האחרון שבה[2]]. ומבואר שם, בהקדם מה שכתוב[3] והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום, ואמרו רז״ל[4] בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שזהו עניין עיקרי וכולל בעבודת האדם, שכל התורה כולה צריכה להיות אצלו באופן דכחדשים, שזה בא על ידי התבוננות כללית וכוליה, ועל ידי התבוננות זו בא להכרה זו שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים בכ׳ הדמיון, ויתירה מזו שהם חדשים ממש[5]. וענין זה מובטח למעלה, שהרי ענין זה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים כוליה הוא לשון ציווי וגם לשון הבטחה[6]. ועל ידי ענין זה הרי כללות עבודת האדם היא כדבעי, כמבואר בארוכה בהמשך הדרוש[7].

 

וממשיך שם אחר כך[8], אך כל זה הוא כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן כוליה הנה על זה כתיב ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה. והיינו, דכשהמצב בעבודת האדם אינו כדבעי, הרי צריך להיות אצלו עניין של פדיון והשבה למקומו, וזהו ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, שהפדיון וההשבה היא על ידי ב׳ הפעולות דמשפט וצדקה, דמשפט היינו תורה (כמבואר בהדרוש)8, כתרגומו על הפסוק כמשפט הראשון[9] כהלכתא קדמייתא, וצדקה קאי על כל המצוות. אמנם בענין זה גופא יש כמה פרטים. דהנה הפירוש הפשוט בפסוק הוא[10], דמה שכתוב ושביה קאי אלפניו, דשביה (השבויים או החוזרים ושבים, כדלקמן) של ציון גם כן ייפדו ע״י הצדקה. ויש לומר הביאור בזה ע״פ הנ״ל, כי גם לפני לימוד התורה (משפט) הרי צריך סייעתא דשמיא מלמעלה, ובפרט שהכוונה כאן היא להלכות שבתורה, כנ״ל, והרי אמרו רז״ל[11] דבשביל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא[12] צריך להיות סייעתא דשמיא במיוחד. ומכיון שמדתו של הקב״ה מדה כנגד מדה[13], הנה כדי לקבל הסיוע מלמעלה צריך להיות גם מלמטה ענין הסיוע לנדכאים, והוא עניין הצדקה. אמנם, מזה שבפסוק לא נאמר ציון ושביה ייפדו במשפט ובצדקה, אלא ב׳ ענינים אלו נחלקו לב׳ ענינים נפרדים, ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה, מוכח, שעיקר הפירוש בזה הוא, כמבואר בהדרושים, שהפדיה דבחינת ציון היא ע״י משפט ותורה, וההשבה והיציאה מן השביה דבחינת ושביה היא ע״י צדקה.

 

והענין הוא[14], דהנה בחינת ציון אין שייך בה ענין של שביה ויציאה ממקומה, ולכן בשביל הפדיון שלה מספיק ענין התורה, משפט. וכמבואר בהדרושים[15], שהמשפט הוא להיות כל דבר על מכונו כמו שצריך להיות, דיש לומר הכוונה בזה, שאין צריך להחזיר את הדבר מן השביה למקומו, אלא שבמקומו עצמו צריך לפעול בו שיהיה כמו שצריך להיות. ויש בחינה שלמטה מזה, הנקרא ושביה, דבזה גופא ב׳ פירושים, א׳[16] מלשון שבויים (ושביה פירוש ושבוייה), ב׳ לשון השבה וחזרה[17], ובשניהם ניכר שירד למטה ממקומו והוא שבוי או שצריך פעולה מיוחדת להחזירו למקומו[18], מכיון שירד למטה מטה בעולם הזה התחתון, שקיבל עליו עול דרך ארץ כוליה[19]. ולכן כדי להחזירו למקומו אין מספיק העבודה דתורה, אלא צריך להיות העבודה דצדקה וכללות עסק המצוות, שעיקרן (הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה) בדברים גשמיים דוקא[20] ובעשיה (או העדר עשיה) גשמית דוקא, דעל ידי העסק בדברים גשמיים דוקא שבתחתית המדרגות, על ידי זה מעלים גם בחינת ושביה, שישובו למקומם הראשון18. והטעם שנקראים כל המצוות כאן בשם צדקה, יש לומר, על פי המבואר בתניא פרק ל״ז[21] [בגימטריא הב״ל, כמבואר בשיחה הידועה[22], שזה קשור עם ענין הבל פיהם של תינוקות של בית רבן[23] וענין ז׳ הבלים שבהם העולם קיים[24]], שעל ידי נתינת פרוטה לצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו (או שהיה יכול לקנות בה חיי נפשו), הרי כל כח נפשו החיונית עולה להשם בצדקה זו. ונמצא, שכל כחות האדם שבהם הוא מקיים את כל המצוות, כולם עולים להשם ע״י מצוות הצדקה. וזהו הטעם מה שנקראים כאן כל המצוות בשם צדקה דוקא.

 

והנה הכלל בכל עניני קדושה הוא דנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן[25]. ומזה מובן, דמה שפסוק זה (ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה) נאמר בסוף ההפטרה שבתחילתה מדובר בעניינים בלתי רצויים, הוא משום שב׳ עניינים אלו קשורים זה בזה, שהפדי׳ וההשבה אינה רק ביטול העניינים הבלתי רצויים שבתחילת ההפטרה, אלא יתירה מזו, שזהו ענין הפיכת כל העניינים הבלתי רצויים לטובה (באופן דנעיצה). דמזה מובן, שכדי שיהיה הענין דציון במשפט תפדה ושביה בצדקה בתכלית השלימות, אינו מספיק ביטול הענינים הבלתי רצויים, אלא צריך גם להופכם לטובה. וכמפורש בנוגע לימים אלו[26], דכל הצומות האלו עתידין להיבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידין להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר[27] כה אמר השם גומר יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

 

ויש לומר עוד, דאחת המעלות שיבואו אליהע״י הפיכת הענינים הבלתי רצויים לטובה, נרמזת בסיום לשון הכתוב הנ״ל, והאמת והשלום אהבו, שזה מרמז על תכלית השלימות בקיום המצוות, באופן דכמצות רצונך[28]. דהנה בזמן הזה, הרי לא כל ישראל מקיימים את כל התרי״ג מצוות, שהרי יש מצוות השייכות רק לכוהנים או רק ללויים או רק לישראלים, עד שיש מצוות השייכות רק למלך, והמלך מוציא את כולם[29], מכיון שלבו הוא לב כל קהל ישראל[30], ועל דרך זה הכוהנים וכיוצא בזה מוציאים את שאר ישראל מדין שליחות דשלוחו של אדם כמותו[31] וכיוצא בזה. אמנם לעתיד לבוא יתגלה ענין והאמת והשלום אהבו, שיהיה תכלית השלום וההתכללות דכל בני ישראל, ויהיה נחשב כאילו כל ישראל מקיימים את כל המצוות כמצוות רצונך, גם המצוות ששייכות למלך, שהרי כל ישראל בני מלכים הם[32], ויתירה מזו, כל ישראל מלכים הם (כדאיתא בתקוני זוהר[33]). ולעילוי זה דלעתיד לבוא באים דוקא ע״י הקדמת הירידה דזמן הגלות, דעל ידי הפיכת עניני הגלות לטובה ע״י שלימות העבודה דמשפט וצדקה הנ״ל, באים לשלימות ההתכללות דלעתיד לבוא.

 

ויהי רצון, שעל ידי שלימות העבודה בזמן הזה באופן דכל ישראל בני מלכים הם ומלכים הם, דהיינו בתכלית התוקף וכוליה, יקויים בנו כבר בזמן הזה מעין הענין דכמצוות רצונך דלעתיד לבוא. שהרי ענין כמצוות רצונך לעתיד לבוא נאמר בפשטות לגבי עבודת הקורבנות שבבית המקדש השלישי, מקדש אדנ-י כוננו ידיך[34], שהוא מקדש נצחי[35]. והרי ענין הנצחיות בפשטות הוא לא רק על העתיד אלא גם אל ההווה ועל העבר[36], ונמצא, שהמקדש דלעתיד וכל הענינים שבו הם נצחיים, היינו שהיו תמיד ויהיו תמיד. ואם כן, אפשר שיהיה מעין העניין דכמצוות רצונך עוד בזמן הזה. וענין זה הוא גם בפשטות, דענין מקדש אדנ-י כוננו ידיך היה גם במשכן שעשה משה וגם במקדש הראשון וגם במקדש השני. ויהי רצון שיהיה הגילוי שלו בבית המקדש השלישי, במהרה בימינו ממש, ובעגלא דידן.

 

 

מקורות והערות

 


[1]ישעי׳ א, כז.

[2]ראה גם לקו״ש חכ״ט ע׳ 10.

[3]ואתחנן ו, ו.

[4]ראה ספרי ופרש״י ואתחנן שם. ועוד.

[5]ראה פרש״י יתרו יט, א. עקב יא, גיג. תבוא כו, טז.

[6]ראה גם תו״א תשא פו, ג. ובכ״מ.

[7]לקו״ת שם. וראה אוה״ת פרשתנו (דברים) ע׳ כז ואילך. נ״ך (ישעי׳ עה״פ) ע׳ צה ואילך.

[8]לקו״ת שם א, סע״ב. מקומות שבהערה הקודמת. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ קט. ובכ״מ.

[9]וישב מ, יג.

[10]ראה גם פרש״י ורד״ק לישעי׳ שם.

[11]ראה מגילה ו, ב.

[12]ראה יומא כו, א.

[13]ראה לקו״ת שם א, ג.

[14]ראה לקו״ת שבהערה 7. ד״ה זה תשל״ה ס״ב (לעיל ע׳ כה) ואילך. ובכ״מ.

[15]לקו״ת שם א, ד. ועוד.

[16]ראה ד״ה זה שבהערה 14. ועוד.

[17]רד״ק ומצודות (ועוד) ישעי׳ שם.

[18]ראה גם ל״ת להאריז״ל עה״פ ישעי׳ שם.

[19]ראה אבות פ״ג מ״ה.

[20]ראה קו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנה, א ואילך). ובכ״מ.

[21]מח, ב.

[22]ראה שיחת ליל הושענא רבה תשד״מ (סה״ש ח״א ס״ע 347-8. התוועדויות ח״א ע׳ 293). ער״ה תשמ״ז (התוועדויות תשמ״ו ח״ד ע׳ 495). וראה ל״ת להאריז״ל ר״פ חיי שרה. פע״ח שער (כו) השופר פ״א. אוה״ת תזריע (הוספות) ע׳ רפא. ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תתעט. שם ע׳ תתפה. ועוד – נסמנו בסה״ש והתוועדויות תשמ״ו שם.

[23]ראה שבת קיט, ב.

[24]זהר ח״א קמו, ב. ח״ג מז, ב. ובכ״מ.

[25]ספר יצירה פ״א מ״ז.

[26]רמב״ם סוף הל׳ תעניות.

[27]זכרי׳ ח, יט. וראה ד״ה זה תשל״ה (לעיל ע׳ כט) הערה 42.

[28]נוסח תפלת מוסף דשבת ויו״ט. וראה תו״א ותו״ח ר״פ ויחי. אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ובכ״מ.

[29]אגה״ק סכ״ט (קמח, ב).

[30]רמב״ם הל׳ מלכים פ״ג ה״ו.

[31]קידושין מא, ב. וש״נ.

[32]שבת סז, א.

[33]בהקדמה (א, ב).

[34]בשלח טו, יז.

[35]ראה פרש״י שם.

[36]ראה גם ד״ה אלה מסעי דש״פ מטו״מ שנה זו (סה״מ במדבר ח״ב ס״ע תעא).

 

פרסום תגובה חדשה

test email