פרשת בהר – מפתחות הגאולה האמיתית והשלימה בידינו

הקראת כתבה
יום חמישי ט״ו אייר ה׳תשע״ד
פרשתנו פרשת בהר כוללת את הברכה "ואולך אתכם קוממיות", ומכאן שמפתחות הגאולה האמיתית והשלימה בידינו.
מאת שולמית שמידע

"כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו" (רמב"ם),

על כן מציאותו של כל דבר בעולם היא אלוקות.

כח ה' מתגלה בכל נברא וכשם שהקב"ה הוא אין סוף כך בכל נברא יש פרטים עד אין סוף.

אמנם יש דרגות בנבראים:

יש נבראים שאלוקות מאירה בהם בגילוי, ויש נבראים שאלוקות מאירה בהם בהעלם,

ותפקידו של יהודי היא לגלות את החיות האלוקית שבכל נברא.

הדרך העיקרית והאמיתית לגלות את ה' בעולם היא על ידי קיום תורה ומצוות.

 

פרשתנו "פרשת בהר" פותחת במצות שמיטה.

"ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע… ובשנה השביעית שבת שבתון",

המזכירה את מצות שבת – "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך,

ויום השביעי שבת לה' אלוקיך".

וכשם שה' קידש והבדיל את השבת מכל הימים עד שבשבת מאיר אלוקות בגילוי,

כך מאירה הקדושה האלוקית בארץ ישראל יותר מכל הארצות –

"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה,

תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".

אמנם "מלוא כל הארץ כבודו", אלא שבכל העולם זה בהעלם ורק בארץ ישראל זה בגילוי.

כמו שביהודי יש דרגות בהתגלות בחינות הקדושה,

שאם גופו ונפשו של יהודי קדושים הרי שנשמתו קודש קודשים,

אם כי עבודתנו היא לגלות את הקדושה גם במקומות שבהם היא נסתרת.

 

גם במקומות וזמנים שהקדושה היא בהעלם ניתן לגלות אותה,

כי הקב"ה ברא עולם שמצד עצמו ניתן לגלות את האלוקות שבו.

וראיה לדבר נותנת הגמרא במסכת סנהדרין (ס"ה ב) המספרת על טורנוסרופוס,

ששאל את ר' עקיבא, מי אומר ששבת היום? ענה לו ר' עקיבא: נהר סמבטיון יוכיח.

ומפרש רש"י, שיש נהר של אבנים שבכל ימות השבוע הוא שוטף והולך,

וביום השבת שוקט ונח (רש"י שם).

ר' עקיבא מספר לגוי שהאלוקות מתגלה בטבע העולם ומיד הגוי מסכים שיש בורא לעולם.

לכאורה, זהו רק מקום אחד בעולם אלא שהוא מוכיח על שאר המקומות,

כמו שעניין עליית העולמות בשבת המגלה את ה', מוכיח על גילוי ה' בשאר ימי השבוע.

 

ובעצם כל חוקי הטבע מעידים שיש בורא לעולם שרק הוא יכול לקבוע את חוקי הטבע.

מדענים היודעים להסביר מהם חוקי הטבע ומהו יחסם והשפעתם זה על זה,

יכולים להעיד שאינם יודעים לבאר ולהסביר מהי הסיבה שקיימים חוקים אלה דוקא.

חכמי הטבע לא עמדו ואינם יכולים לעמוד על ביאור והסבר הדברים,

כי על פי שכל אנושי לא קיים ביאור והסבר לחוקי הטבע.

הסיבה היחידה לקיומם של חוקי הטבע היא מפני שכך קבע בורא עולם!

וככל שמרבים בחקר הטבע מגלים עוד ועוד דברים נפלאים בטבע הבריאה,

ויותר ויותר מרגישים בחוסר אונים של השכל המוגבל רק בידיעת חוקי הטבע ולא בסיבתם,

שמעל ומעבר לתחום השכל האנושי וקיימים רק בכח הבורא וברצונו.

 

ואכן חוקי הטבע הם הוכחה פשוטה על מציאות בורא לעולם,

והדבר מודגש בפרטי העניינים של חוקי הטבע.

שכל חומר בעולם, אף הקטן ביותר,

מורכב מריבוי חלקיקים זעירים ביותר הסובבים ומקיפים נקודה מרכזית,

דוגמת השמש והגלגלים הסובבים סביב כדור הארץ.

הריבוי העצום בכל דבר קטן מגלה את הכח האלוקי המהוה אותו ("אמיתת הימצאו"),

שלמרות היותו אחדות פשוטה יש בו ריבוי עצום עד אין סוף.

 

זהו החוק שקבע הקב"ה שכל דבר בעולם יהיה מוקף בחלקים סביב נקודת המרכז שלו,

מהכוכבים והגלגלים הגדולים שכולם בעלי נפש ודעה והשכל המסתובבים מסביב למרכזם,

ועד לחלקים המסתובבים סביב מרכז האטום – החומר הקטן והנמוך ביותר שבארץ.

בכל הבריאה בשוה!… (רמב"ם הלכות קידוש החודש פי"א הי"ג ועוד).

כי אצל הקב"ה שהוא למעלה מהכל כולם שוים, שהוא משוה קטן וגדול,

שכל הנמצאים מצורה ראשונה עד יתוש קטן שבטבור הארץ הכל מכח אמיתת הימצאו.

 

בין חוקי הטבע שקבע הקב"ה בעולמו ייחד את יום השבת מכל הימים.

יום השבת הוא למעלה ממציאות העולם כי יש בו עליית העולמות.

ביום השבת עצמו יש עליה החל מליל שבת – "ילכו מחיל אל חיל"…

עד לתכלית השלימות שלאחרי חצות היום "רעוא דרעוין" – "נחלה בלי מצרים",

ומהו עיקר השבת ותכליתה?

לגלות אלוקות בעולם באמונה בחידוש העולם.

 

ופרשת "בהר" מוסיפה ומחדשת לנו את הציווי – "ושבתה הארץ שבת לה'" –

שעל ידה ניתן לגלות אלוקות ("שבת לה'") במציאותה של הארץ.

לא די באמונה בחידוש העולם בתנועה של יום שבת – עליה למעלה ממציאות העולם!…

אלא יש צורך בגילוי בחינת אלוקות במציאות הבריאה עצמה.

שהרי תכלית הכוונה אינה להיות למעלה ממציאות העולם,

אלא תכלית הבריאה היא להיות לו יתברך דירה בתחתונים.

לכן התורה נותנת מקום וחשיבות ל"בעלי עסק" בדיוק כמו ל"בני תורה".

לכן יש דבר מיוחד ב"פסח שני" (שחל השבוע!) שנעלה יותר מ"פסח ראשון",

כי יש בו גם חמץ וגם מצה.

לכאורה חמץ מורה על עניינים בלתי רצויים אולם בפנימיות הדברים,

בגלל העילוי של "פסח שני" מבררים גם את עניין החמץ.

יהודים שלא זכו להקריב קרבן הפסח ב"פסח ראשון", זמן נעלה ביותר,

זוכים לגילוי אלוקות במציאות הבריאה, עד שלא רק שאין בעבודתם שום גירעון,

אלא אדרבה יש בעבודתם עילוי יותר – בירור מציאות החמץ!…

ולא עוד אלא שזכו שעל ידם ניתוספה מצוה חדשה לכלל ישראל עד סוף כל הדורות.

 

אם כן, תכלית הבריאה היא לגלות אלוקות במציאות הבריאה,

וכולנו מחוייבים בה אלא שלא ניטלה מאתנו הבחירה החופשית.

ואכן כל הדרכים בחזקת סכנה, אך אין לחשוש, כי "לא נפלאת היא ממך…

לא בשמים היא ולא מעבר לים".

אמנם גם אם היתה בשמים היינו צריכים לעלות לשם ולעשות את העבודה,

אולם ה' רצה להקל עלינו ונתן לנו עבודה קלה יחסית,

עד ש"קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו",

ולא די בזה אלא שמובטח לנו שהקב"ה עוזר לנו.

 

"פסח שני" שחל תמיד סמוך לפרשת בהר הוא היום שעניינו ללמדנו שאין מצב אבוד,

ותמיד קיימת האפשרות לתקן ולהשלים כל דבר.

לכאורה, "עבר זמנו בטל קרבנו" – מה שעבר עבר, ואין אפשרות לתקן את העבר.

אכן כך הוא ב"דרגות התחתונות" ב"כוחות הגלויים" שבהם יש חיסרון,

אולם מצד ה"עצם" והפנימיות, מצד "הרצון האמיתי", מצד "כח הרצון והתענוג" של יהודי,

כל יהודי רוצה להיות חלק מעמו ישראל ורוצה לעשות את כל המצוות,

שכך הדבר ב"אדם העליון" שבבחינת ה"כתר", ועל אחת כמה וכמה ב"פנימיות הכתר",

ששם אין תפיסת מקום לענייני חסרונות ופגמים כלל.

אדרבה, משם נמשך מילוי כל החסרונות בכל פרטי הדרגות של סדר ההשתלשלות.

 

גם ימי ספירת העומר בהם אנו נמצאים מזכירים לנו מצד אחד את הקושי שבעבודה,

שהרי אנו סופרים דוקא בלילה בזמן של חושך והעלם,

לרמז שכל מעשינו ועבודתנו בעולם הזה היא בחושך והעלם;

ומצד שני, את שכר העבודה – "וספרתם לכם" מלשון "ספיר" – לשון "בהירות",

כי דוקא על ידי העבודה בחשכת הגלות אנו מגלים את האור ומאירים את העולם.

על ידי זה יושפע "שפע" ולא סתם שפע אלא "שפע רב",

ולא רק בבית או בסביבה הקרובה אלא "בכל העולמות".

 

בדומה לכך פותחת הגמרא במסכת ברכות –

"מאימתי קורין "שמע" (מצות יחוד ה') בערבין (בחושך)?" –

לרמז שיהודי עושה כל אשר ביכולתו לגלות את אחדות ה' בעולם דוקא בחושך,

וממשיך בזה ביתר שאת וביתר עז, עד לקיום היעוד "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

 

אך גם בעולם הזה גם בזמן הגלות יש לנו יום אחד בשבוע "שבת לה'".

זהו עניינה של שבת, עליה נאמר: "וקראת לשבת עונג" שהיא למעלה מכל חיסרון,

ולא עוד אלא שמתקנת ומשלימה את כל החסרונות בימים שלפניה.

"מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת באת מנוחה".

ולא עוד אלא שהשבת היא מקור הברכה – "מיניה מתברכין כל יומין",

ומכיון שבחינת תענוג "שבת לה'" נעוץ כבר בתחילתן ימי החול,

עד שבכל יום בשבוע מצפים לשבת שלכן מונים כל יום בשבוע עד ליום השבת.

וכל ימי השבוע הם הכנה לשבת, עד שכל דבר נאה שמוצאים בימי השבוע שומרים לשבת.

לכן לאמיתו של דבר, גם בימי החול כבר אין עניין של חיסרון.

כי כשמגלים את בחינת השבת שישנה גם בימי החול,

הרי בדרך ממילא נתתקן ונשלם כל דבר גם בפועל ובגילוי.

ובפרט שימי החול הם הגורמים את השבת יש בהם עילוי לגבי השבת.

אם כן, לא זו בלבד שבחינת שבת ישנה גם בימי החול,

אלא שעיקרה ועיקר התענוג שבה נמצא כבר בימי החול לכן נשלם בהם עניין החיסרון.

 

וכאמור, שנת השמיטה מקבילה לשבת,

ואם השבת עניינה "זמן" הרי ששמיטה עניינה "מקום".

וכמו ששנת השמיטה היא שבת לה', כך האלף השביעי לגבי ששת אלפי שנים הוא שבת,

"יום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים" – שלימות התענוג.

אולם "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא".

מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות הם העושים ופועלים את מציאות חיי העולם הבא.

ועל ידי מצוה אחת ואפילו הרהור אחד אפשר להכריע את העולם לכף זכות,

ולזכות מיד בגאולה האמיתית והשלימה.

ובפרט שאנו עומדים בשבוע של "פסח שני" ו"ל"ג בעומר",

וכפי שהובטחנו אפשר לסמוך על רשב"י שיפטור את העולם מן הדין.

והעיקר שבכל פעולה שאנו עושים ניקח "מקדמה" מהשמחה והתענוג

של הגאולה האמיתית והשלימה המונחת אצלנו כמו בתוך קופסה,

בה גנוזים כל הברכות כולל הברכה "ואולך אתכם קוממיות".

והלואי שנשתמש במפתחות הקופסה שבידינו,

ונזכה לראות את כל הטובה המובטחת לנו,

ונלך בשמחה ובטוב לבב ביד חזקה וביד רמה לקבל פני משיח צדקנו.

 

(על פי שיחת הרבי ש"פ בהר ה'תשמ"ו)

 

פרסום תגובה חדשה

test email