הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שמצוה גוררת מצוה, והוא על דרך הפסוק (תהילים קיט, לב) דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי.

והענין כשהאדם עושה מצוה לשם שמים שהיא לשמה שהוא מפני שאמר ונעשה רצונו, מעורר כל העולמות מן השפלים התחתונים המורכבים שבעשיה וכל עשיה יצירה בריאה אצילות ועולמות אין מספר עד הרצון העליון שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות בשביל ישראל שנקראו ראשית שיקבלו התורה ועול מלכותו עיין (ב"ר א, ה), והוא השתלשלות העולמות הנ"ל עד שהגיע למצות מעשיות.

והנה בעשותו אחת מכל מצות ה' בכל כוחו ומדותיו עד ההתעוררות השמחה של המצוה מעורר כל העולמות בשמחתו ומוסיף כח בפמליא של מעלה כביכול ועליות כל העולמות אל הרצון העליון והוא עצמו בתוכם, ומשם מחזיר ומוריד שפע מעולם אל עולם עד השפלים התחתונים, וזהו (ברכות לא ע"א) אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה שבכל מדות האדם היותר עליון מכל הוא השמחה, ואם היא של מצוה היא היחוד העליון מכל…

כללא דמלתא כשאדם עושה מצוה אחת ומקדש עצמו למטה לשמה, מעורר כל העולמות עד למעלה ומקדשין אותו מלמעלה דרך השתלשלות כל העולמות אשר העיר בשמחתו והורדת השפע עד עצמו. וזהו דרך מצותיך ארוץ, באותו הדרך של השמחה ושל המצוה אשר עשה כבר מן הנתיב נעשה דרך כבושה לרוץ כי אין שם שום מעכב ומונע, כי בעשותו לשמה שאמר ונעשה רצונו שהוא הרצון ושם יתפרדו כל פועלי און ע"פ תהלים צב, יא שהם הקליפות כי אין שם שום אחיזת החיצונים ח"ו וכהמם דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים שם סח, ג. וזהו הוי רץ למצוה קלה ופירוש קלה שהיא לשמה שאמר ונעשה רצונו שהוא רוחני בלי שום כוונת ארצית ומחשבת חוץ שהוא כבד דטבע הארצי שהוא חומר כעפר מפני שמצוה גוררת מצוה. וידוע מלשון גורר אדם מטה כסא ושלחן וספסל וכו' (שבת כב ע"א) שעושה חריץ בגרירה, והוא שמצוה אחת עושה חריץ לחברתה ואם כן בוודאי תהיה בורח מן העברה כי שם יתפרדו כל פועלי און וכהמס דונג מפני אש, וכמו כן להיפך כאדם הבורח מן הלהב הגדול כן יברח מן העברה עצמה שלא יוכל להתקרב ממש כמו כבשן של הבערה ויצא מפני החריץ של מצוה שחרוץ בלבו ורוח נכון חדש בקרבי כנ"ל:

(מתוך הספר "פרי הארץ" לרבי מנחם מענדל זצ"ל מוויטבסק פרשת אמור)

מה למדים מכך?

מכאן למדים על חשיבות קיום מצוות בשמחה מתוך רצון לעשות נחת רוח לבורא העולם שקדשנו במצוותיו וציוונו לקיימן. שמצווה הנעשית בשמחה משפיעה רבות הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים ובמיוחד על האדם המקיים את המצוה. יתרה מזאת, מצוה גוררת מצוה ובונה לנו שבילים לעשיית מצוות נוספות, כך שנוכל למלא את יעודנו בעולם, שכל חיינו וכל פעולותינו יהיו מלאים בתורה ומצוות, וכך נוכל להגשים את הכוונה העליונה לעשות לקדוש ברוך דירה בתחתונים כפי שנתאווה.

ונדגיש, שרבי מנחם מענדל מוויטבסק אומר, שהשמחה היא המדה הטובה יותר מכל המידות הטובות, שלא כמו הרמב"ן שאומר באיגרתו הידועה שהענווה היא המידה הטובה ביותר. אולם למעשה אין סתירה ביניהם, כי שתי מידות אלה קשורות זו בזו. וכמו שנאמר: וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ (ישעיהו כט, יט). כאשר יש ענווה, יש שמחה!

אכן מעלה גדולה יש בקיום המצוות ובהתרחקות מן העברה, שבזכות זה זוכים לקיום: כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן (תהלים צב, י), כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹקִים (תהלים סח, ג) הן בגשמיות והן ברוחניות. ואז זוכים לקיום: לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהלים נא, יב)