ישראל סבא חי וקיים

בתפילת שחרית אנו אומרים בכל יום – בקשר לניסים שעשה הקב”ה איתנו כאשר הוציאנו ממצרים – "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" כאשר רוב האנשים קוראים את זה, הם חושבים שהשם “ישראל” מתייחס רק ליהודים אשר הם נקראים “בני ישראל”. 

אבל חכמינו ז"ל דרשו (תענית, ה, ב. פירש"י ד"ה אף הוא בחיים) שהכוונה היא גם ל”ישראל סבא” (יעקב אבינו), כמו שרש"י כותב שם: אף הוא בחיים – שיביאנו [הקב”ה לעתיד לבא] בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו [של יעקב] כמו שמצינו במצרים וירא ישראל גו’ ודורשים ישראל סבא [יעקב אבינו], וזה שחנטו וכו’ – נדמה להם שמת, אבל חי היה. 

~~~~~~~~~

כאן התורה שבעל פה באה להבהיר את התורה שבכתב ואומרת שיעקב היה חי בגופו וראה את הנסים של קריעת ים סוף – וכל זה היה 193 שנה אחרי שהתורה שבכתב אומרת שקברו אותו! – דוגמה נפלאה מתורתנו הקדושה שהמציאות האמתית אינה נקבעת על ידי ראיית העין או ההיגיון, אלא על ידי התורה. 

מה עם ג’ תמוז?

ביזת הים 

כאשר התכוננו היהודים לצאת ממצרים, ניתנה להם הוראה לקחת כמה שיותר משלל המצרים: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ … כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת … וְנִצַּלְתֶּם (ותרוקנו) אֶת מצרים.

מאוחר יותר, לאחר קריעת ים סוף וטביעת המצרים, פלט הים ליבשה תכשיטי זהב, כסף ואבנים טובות – בהם עיטרו המצרים את סוסיהם, והיו ישראל מוצאים אותם על שפת הים.

מסופר שגדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים, ולכן לא רצו היהודים לזוז משם. חשקם לאסוף שלל כסף היה כה רב והמשיכו לפעול בהתאם להוראה הקודמת – לאסוף, בחשבם שמה שהיה נכון אז, רלוונטי גם לעכשיו.

ולכאורה אין זה מובן: אם בני ישראל ניצלו (ורוקינו) את מצרים – שֶׁעֲשָׂאוּהָ כמצודה שאין בה דגן … כמצולה שאין בה דגים, מהיכן כל רכוש זה? 

הסבר הרבי על ביזת הים

הפירוש כאן הוא, שבני ישראל במצרים ליקטו את כל ניצוצות הקדושה שנפלו שמה בשבירת הכלים בתחילת בריאה, והם רוקנו מצרים מהם עד שנשארו "כמצולה שאין בה דגים", הרי לא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.

זאת אומרת, שברכוש שבני ישראל לקחו לפני יציאתם – כבר ביררו את כל הניצוצות שהיו שם. לכן, השאירו היהודים את יתר החפצים במצרים, ומאלו – שהיו ריקים, בלי קדושה – הייתה ביזת הים.

וזה מה שכתוב וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם – "רב" מרמז על ר”ב (202) הניצוצות שנפלו במצרים (מרפ”ח – 288 – שנפלו סך הכל בשבירת הכלים), שנתבררו ועלו איתם ממצרים על ידי שלקחו את החפצים הללו, שבמצרים היו רק ר”ב ניצוצות ונתבררו כולם (ושאר 86 הניצוצות נתבררו בגליות שלאחר מכן עד דורנו זה). 

לכן, ממשיך הרבי, לא היה עניין לקחת – מצד ועבודת בירורים – את כל יתר הרכוש בביזת הים, כי בני ישראל כבר ביררו את כל הקדושה שהייתה במצרים.

ולכן כשמשה ראה שבני ישראל המשיכו לאסוף שלל בביזת הים כתוב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף ורש”י מפרש 'לפיכך הוצרך להסיעם בעל כרחם'. אז משה צעק: קינדערלאך (הקשיבו נא, ילדים) היינט איז נישט נעכטן– היום הוא לא אתמול! זו לא העבודה הנדרשת עכשיו! עכשיו יש עבודה חדשה והזכיר להם, שצריכים לפרוע את שטר החוב – שכן יציאתם ממצרים הייתה בתנאי שישראל יקבלו את התורה וצריכים להתקדם להר סיני!

העבודה היחידה שנותרה

אנו נמצאים היום בדיוק 3333 שנה לאחר מתן התורה, התנהגנו עד כה כפי ההוראות שקבלנו כל זמן משך הגלות. 

אבל כעת, ניבא הרבי, שאנו נמצאים בעידן חדש ועומדים על סף הגאולה, ולכן נדרשת עבודה חדשה: לחיות כבר עם הגאולה, שלא נהיה אנשים מיושנים שממשיכים לחיות רק עם מה שהיה פעם. היינט איז נישט נעכטן! היום הוא לא אתמול! הפוקוס שלנו עכשיו צריך להיות על קבלת פני מלך המשיח.

במילים של הרבי: "הדבר היחיד שנשאר עכשיו הוא – לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש … שכל הפרטים בהפצת התורה והיהדות, והפצת מעיינות החסידות חוצה צריכים להיות חדורים בנקודה זו – כיצד זה מוליך לקבלת משיח צדקנו. וזה, על ידי שלומדים ומסבירים לזולת את ענינו של משיח באופן המתקבל, ומסיים שזה שייך לכל יהודי, ללא יוצא מן הכלל!" 

אז לא ניתקע במה שהיה, אלא נמשיך לשלב הבא: קבלת פני משיח צדקנו ועד ל"תורה חדשה מאתי תצא", חידושי תורה (ש)מאתי תצא, כלומר, שנקבל מהמלך המשיח, עד ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את השם בלבד".