ברכת ה' ליוותה את אברהם ושרה לאורך כל ימי חייהם – הן בשרשרת ניסים שאירעו להם בחרן, במצרים, בארץ ישראל ועוד ועוד, והן באריכות הימים המופלגת להם הם זכו:

התורה מספרת שכאשר אברהם היה בן כמאה שנה ושרה היתה בת כתשעים שנה, הם כבר היו זקנים וחלושי כוח העומדים לסיים את חייהם בעולם, ככתוב "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", שכפל הלשון – זקנים ובאים בימים – משמעותו שלא רק שהם היו זקנים במובן הפיזי שגופם נחלש והזקין, אלא גם "באים בימים" הם כבר חיו את כל קצבת הימים שניתנה להם משמים והגיע זמנם להסתלק מהעולם-הזה;

ולמרות זאת הם האריכו ימים וחיו עוד עשרות שנים: אברהם חי עוד כשבעים וחמש שנים ושרה חיה עוד כשלושים ושבע שנים, וזאת בזכות ברכת ה' שניתנה להם, שהיא שהוסיפה לאברהם עוד כ-75% ולשרה עוד כ-30% על אורך חייהם!

יתירה מזו, בכך ברכת ה' הם יכלו לחיות אפילו יותר מ-175 ו-137 שנים, אלא שהם הסתלקו מהעולם כמה שנים קודם בשל סיבות צדדיות: שרה נפטרה מיד לאחר העקדה "מפני בשורת העקדה" (רש"י בפרק כג, פסוק ב), ואברהם נפטר לפני הזמן כדי שלא יראה את נכדו עשו יוצא לתרבות רעה, וכך נמנע ממנו צער ועוגמת-נפש.

רואים אפוא, שברכת ה' השפיעה על אברהם ושרה לאריכות ימים הרבה יותר מהטבע הגופי וכוח החיים הנשמתי שלהם.

חששו של יצחק

גם יצחק אבינו, כמו הוריו הצדיקים, התברך מה' באריכות ימים ושנים טובות, ככתוב "ויברך אלוקים את יצחק" (חיי שרה, פרק כה, פסוק יא), וברכת ה' התממשה למעשה שהוא חי מאה ושמונים שנה, יותר מאביו אברהם, שחי 175 שנה, ויותר מבנו יעקב שחי 147 שנים, אך למרות זאת – מסופר בפרשתנו – שכאשר יצחק היה בן 123 הוא חשש שמא ימות, ככתוב "לא ידעתי יום מותי" (פרק כז, פסוק ב), ופירש רש"י "אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש שנים לאחר כן, ויצחק היה בן מאה ועשרים ושלש, אמר שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא מתה בת מאה ועשרים ושבע, והריני חמש שנים סמוך לפרקה, לפיכך אמר לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי", כלומר שמא ימות בן 123 שנה, כי אדם צריך לחשוש לחייו כבר 5 שנים לפני הגיל שאביו או אמו נפטרו, ושרה נפטרה בת 127 שנים.

ולכאורה חששו של יצחק ממוות בגיל זה תמוה ואינו מובן! הרי הכלל שהאדם צריך לחשוש לחייו בהגיעו לחמש שנים לפני גיל פטירת אביו או אמו, קיים אצל מי שחיי חיים רגילים, ואינו קיים במקרים מיוחדים ויוצאי-דופן כמו אצל יצחק אבינו שזכה לברכת ה' לחיים ארוכים! והיתכן שיצחק אבינו חשש שימות למרות שזכה לברכת ה'?!

אלא יצחק אבינו ידע שגם אמו חיה 127 שנים בזכות ברכת ה' – שהרי מצד הטבע הגשמי שלה היא היתה אמורה לחיות רק 90 שנים כנ"ל וברכת ה' היא שהוסיפה לה 37 שנים; לכן, אמר יצחק לעצמו, אכן אני זכיתי גם-כן לברכת ה' לאריכות ימים, אבל יתכן שכשם שלאמי ברכת ה' הוסיפה 37 שנים, כך לי הברכה תוסיף 37 שנים, ואם מצד הטבע הגשמי היה יצחק צריך להסתלק מהעולם 5 שנים לפני הגיל הטבעי ששרה היתה אמורה להסתלק מהעולם, כלומר הוא היה אמור להסתלק בגיל 85, הרי ברכת ה' לחיים המוסיפה עוד 37 שנים, אמורה להאריך ימיו עד גיל 123 שנים.

אך למעשה זכה יצחק אבינו שברכת ה' אליו תמשך עוד עשרות רבות של שנים והוא נפטר בן 180 שנה!

*

לגופם של דברים – יש תיאום בין אורך חיי האדם לאורך חיי הוריו ואדם צריך לחשוש לחייו 5 שנים לפני או אחרי גיל פטירת הוריו – צריך ביאור מדוע כך הם פני הדברים?

לפי הפשט זה דבר גנטי-טבעי: אורך חיי האדם נובע מהמצב הבריאותי של גופו, והגנטיקה הטבעית של אדם עוברת בירושה לצאצאיו, לכן אמור להיות שוויון בין אורך חיים הורים וצאצאיהם (כשמדובר במוות טבעי).

אבל לפי תורת הסוד זה נובע מהזיקה הנשמתית רוחנית של ההורים וצאצאיהם:

קצבת החיים של האדם תלויה בתפקיד הרוחני שנשמתו צריכה למלא בעולם, מי שמאריך ימים זה משום שהוטל עליו תפקיד הדורש שנים רבות כדי למלא אותו; וכיוון שנשמת האדם היא חלק מנשמת הוריו לכן אורך חיי האדם המלמד על המטלה ואורך החיים שניתנו לו משמים מצביע על אורך החיים והמטלה שהוטל משמים על הצאצאים.

בשולי הדברים חשוב להבהיר:

הדברים האמורים הם עד לגאולה האמיתית והשלימה, אך כשיבוא מלך המשיח בני האדם יחיו חיים נצחיים ולא ימותו, כדברי הפסוק "ובילע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", והרמב"ן מביא על כך את הפסוק שמתייחס למשיח: "חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועד". וכבר הבטיח הרבי שדורנו הוא הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה האמיתית והשלימה, אז יחיו חיים נצחיים ולא יהיה חשש ממות חמש שנים לפני פטירת ההורים.

ויהי רצון שנזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק טו, עמוד 217.