"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" –

עם ישראל נאספים אל משה על פי דיבורו

לשם בניית המשכן מקום השכינה,

לקיים את הבטחת ה' "ושכנתי בתוכם",

לקיים את תכלית הבריאה – דירה לה' בתחתונים.

*   *   *

עם של עבדים לפרעה במצרים הופכים להיות עבדי ה'.

לאחר עבודת פרך גסה ומגושמת של בניית ערי מסכנות,

בחומר ובלבנים בטיט ורפש מבוקר עד ערב,

מתעדן עם ישראל כמה ירחים,

ובדרך פלא לומד בזמן קצר לעשות עבודה עדינה ויפה בזהב ובכסף.

בני ישראל מזדרזים במסירות נפש להביא תרומות למשכן,

ועוסקים במלאכת מחשבת לבנות את המשכן ואת כלי המקדש ובגדי הכהונה.

ובבת אחת מתמנים אומנים – נגרים בנאים צורפים רוקחים אורגים וטווים,

העוסקים במלאכת הקודש.

כך שבני ישראל כולם – אנשים נשים וטף – משתתפים במלאכת המשכן.

*   *   *

בראש האומנים העוסקים במלאכה

קורא ה' לבצלאל בן אורי בן חור – "ראה קראתי בשם בצלאל"…

ומשה רבינו מצביע עליו לפני העם – "ראו קרא ה' בשם בצלאל"…

בצלאל נכד לחור ונין למרים הנביאה,

נער בן שלוש עשרה שנה שזה עתה הגיע לעול מצוות,

נכנס בזכות אבות לעול בניית משכן לה',

נעשה "פרנס טוב" שנמנה בין "שלושה דברים שמכריז עליהם הקב"ה בעצמו",

ומקבל את החכמה הבינה והדעת לנצח על המלאכה הקדושה.

וכמו העולם שנברא בחכמה בתבונה ובדעת –

"ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו".

כך המשכן נברא בחכמה בתבונה ובדעת.

זוהי מעלתו של בצלאל,

ש"יודע היה (בצלאל) לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ".

*   *   *

בפרשת "כי תשא" כשה' מדבר עם משה,

אינו מדגיש את מעלת בצלאל כבנה של מרים, ואחיינו של משה,

אלא דוקא את עובדת היותו נכד לחור.

חור – שלקח חלק במלחמת עמלק ויחד עם אהרון תמך בידי משה.

חור שהוא ואהרון נלוו לזקנים וליוו את משה להר סיני קודם מתן תורה,

חור שכשותף לאהרון בפעולות חשובות

בודאי גדלה מעלתו על שבעים הזקנים.

במיוחד שגילה מסירות נפש נפלאה,

כשהוכיח את עם ישראל על מעשה העגל,

עד שהרגוהו ומת על קידוש ה'.

(בשעה שאהרון רק ביקש לדחות את מעשה העגל) –

עתה הוא מקבל את שכרו, ונכדו בצלאל מנצח על מלאכת המשכן.

בכך נסגר מעגל – עוון חטא העגל מתכפר כשקטגור נעשה סנגור.

*   *   *

ובפרשת "ויקהל" מדגיש רש"י, "חור בנה של מרים היה".

משמע, לבצלאל יחוס לא רק מצד האב אלא מצד האם.

ואכן זהו עיקר יחוסו של בצלאל,

שבזכות מרים היה בצל א-ל (בסוד ה') בעניין המשכן,

וזכה בעשייתו.

*   *   *

בצלאל בעל רוח הקודש, חכם לב העושה מעשה חושב,

שקיבל ממשה את ההוראה לחלוש על מלאכת המשכן,

מצווה לעשות ארון כלים ומשכן,

אולם הוא מקדים משכן לכלים, כדי שיהיה לו מקום להכניס את הכלים.

בצלאל נאמן לציווי האלוקי, אך נשמע גם לקול הבוקע ממעמקי נפשו,

כי ניחן לא רק בחכמה אלא גם בתבונה.

ואף שקיבל ממשה סדר אחר בעבודה הוא מבין דבר מתוך דבר,

ועושה את הדברים על פי הכוונה העליונה.

משה רבינו מתפעל ומתפלא,

שמא גם בצלאל היה נוכח כשהראהו הקב"ה את המשכן וכליו כשעלה למרום,

והוא שואל את בצלאל: בצל א-ל היית וידעת?…

*   *   *

בעצם "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

ברור שהארון עיקר המשכן ותכליתו,

ובודאי בו פתח בצלאל בתכנון העבודה.

דוגמת האור שנברא קודם בריאת העולם,

ודוגמת התורה ("כי נר מצוה ותורה אור") שנבראה קודם שנברא העולם –

"אסתכל באורייתא וברא עלמא".

לכן ראוי היה שמשה ידבר על ארון וכלים תכלית המשכן לפני המשכן,

וראוי היה שבצלאל יעשה משכן תחילה ואחר כך את כלי המשכן.

שהרי "סוף מעשה במחשבה תחילה",

ו"נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן".

*   *   *

בצלאל אומן גדול עד שנתפס לדורות כאב טיפוס של אומן,

אך בצלאל אינו האומן הבלעדי,

וכמו שאמר ה' למשה בפרשת כי תשא: "ראה קראתי בשם בצלאל…

ואני נתתי אתו את אהליאב"… לשרת אותו.

ה' מעמיד לצד בצלאל את אהליאב לעזר ולסיוע.

אולם בשעה שהתורה מייחסת את אהליאב רק לאביו,

היא מייחסת את בצלאל לא רק לאביו אלא גם לאבי אביו.

להדגיש את יחוסו של בצלאל לחור שזכה במעלות מיוחדות,

ולמרים שזהו עיקר יחוסו.

*   *   *

ואמנם חכמתו של בצלאל גדולה משל אהליאב.

ה' מילא את בצלאל רוח אלוקים בחכמה ולחשוב מחשבות…

אך לעניין הוראת המלאכה בצלאל ואהליאב שוים –

"להורות נתן בלבו הוא ואהליאב"… –

"שיהא שוה לבצלאל בהוראת מלאכה זו לאומנים, ויהא ראש כמוהו",

וה' "מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם"…

*   *   *

שני חכמי לב אלה משני קצוות העם,

שהתורה אינה מסתירה את ריחוק היחס שביניהם,

אהליאב משבט דן מבני השפחות הפחות שבשבטים (בין מצד האב בין מצד האם),

ובצלאל מגדולי השבטים ומגדולי היחס (בין מצד האב בין מצד האם),

זוכים לעסוק במלאכת המשכן.

ללמדנו, שגדול וקטן שוים לפני הקב"ה – "ולא ניכר שוע לפני דל".

*   *   *

וכמו בעניין מחצית השקל שבזה הושוו עניים ועשירים –

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".

כן בצלאל ואהליאב ראשי האומנים במלאכת המשכן

נבחרו משני קצות העם,

כי בעשיית המשכן כל בני ישראל מקטנם ועד גדולם שוים.

*   *   *

ואכן שני צדדים למטבע –

אמנם מצד אחד, כל אחד מעם ישראל נתן מחצית השקל,

אך מצד שני, לא היתה יד כולם שווה במתן התרומות למשכן,

שהרי כל אחד יכול להביא מ"אשר נמצא אתו" ומה ש"נדבו לבו".

מי שהיה לו זהב הביא זהב, ומי שלא היה לו זהב הביא נחושת בלבד.

כל מי שהיה לו תכלת וארגמן הביאם תרומה למשכן.

וכל מי שהיה לו עצי שטים הביאם תרומה למשכן.

*   *   *

ואמנם כל בני ישראל שוים לפני המקום,

אם כי לכל יהודי תפקיד מיוחד בעבודת ה' לפי מה שחננו ה'.

איש איש במסילתו ילך.

ובאופן כללי יש שני סוגים של עבודה:

בבחינת מעשה – תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום התורה ומצוותיה,

אך בכוונת המצוות – באהבת ה' וביראתו כל אחד עובד ה' לפי רמתו.

"כל חד לפום שיעורא דיליה" יודע את ה' במוחו ובלבו.

*   *   *

מכיון שעשיית המשכן היא דבר כללי ועיקרי בעבודת ה' של כלל ישראל,

לא ייתכן שתהיה בה חלוקה באחדות ישראל,

שבכל חלוקה כזו יש הירוס וחורבן.

דוקא בבניית המשכן צריך לתת תוקף וחוזק לעובדה שאצל הקב"ה כולם שוים,

לכן כל אחד מעם ישראל עשירים ועניים נותנים מחצית השקל בדיוק (לא פחות ולא יותר).

וכשמשה רבינו מודיע לבני ישראל על מינויים של בצלאל ואהליאב,

הוא מדגיש שהמקום השווה אותם למלאכת המשכן,

לקיים מה שנאמר: "ולא ניכר שוע לפני דל" – קטן וגדול בהשוואה!…

*   *   *

יהי רצון שנזכה כולנו כאחד להיות בבית המקדש השלישי

בגאולה האמיתית והשלימה עם הרבי מלך המשיח בראשנו.

יחי המלך!

(על פי ליקוטי שיחות חלק ל"א – פרשת "ויקהל" ג')